למרות שהפרקליטה הצבאית הראשית נחקרה כבר ביום ראשון, אחרי כמעט חודש של אשפוז, דבר לא קורה. היועצת המשפטית לממשלה או איש מהפרקליטות, כולל אלה שהיו חתומים על ההודעות הכוזבות לבג"ץ, לא נחקרו ואפילו לא הוזמנו לעדות, מאחר ואין חוקר ראשי - ובג"ץ לוקח את הזמן.
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה מעורבת עד צוואר בפרשת הפצ"רית, האלופה יפעת תומר-ירושלמי. מעטפת השריון המכסה עליה, בדמות בכירים בפרקליטות, משטרת ישראל ובית המשפט העליון, כבר נסדקה - כשעוד ועוד גילויים על מעלליה כבר חשופים לעין כל. בהרב-מיארה, שסירבה עד הרגע האחרון להשעות את עצמה מהטיפול באירוע - עד שהגיעה חוות הדעת של היועצת המשפטית של משרד המשפטים ובעקבותיה החלטת בג"ץ שקבעה כי היא בניגוד עניינים, ממשיכה בינתיים להתחפר.
הפרקליטות בראשותה ממשיכה להתערב בחקירה ולנסות לבחוש בזהות החוקר הראשי בפרשה, שבית המשפט החליט כי שר המשפטים יריב לוין יהיה זה שממנה אותו, וכל זה בשיתוף פעולה של נשיא העליון יצחק עמית, שממשיך לשמוע את דעתה למרות הקביעה הברורה כי היא מנועה מלגעת בסיפור לחלוטין.
החלטת היועמ"שית כי מי שיחקור את הדלפת הסרטון תהיה הפרקליטות הצבאית עצמה, כלומר זאת שהדליפה, הייתה הצעד הראשון במעורבותה הפסולה. אין בר דעת שהיה מקבל החלטה הזויה כזאת. הרי בזמן פרסום הסרטון הבזוי שהציג את חיילי המילואים של כוח 100 כאנסים, לא היו חשודים אחרים מלבד אנשי הפרקליטות עצמם. החומר היה בידם ובידם בלבד.
כבר בהחלטה הזאת, אי שם בתחילת הפרשה, היה ברור שפניה של בהרב-מיארה לטיוח. כמו בעשרות ומאות המקרים האחרים בהם יצאו חומרים מחדרי החקירות, על ידי שוטרים ופרקליטים, שהיו היחידים שהחזיקו בהם, ושלא נחקרו ולא נבדקו עד עצם היום הזה. בהרב-מיארה טעתה לחשוב שמדובר במקרה דומה. גם היא, כמו הפצ"רית, לא קלטה שפה לא מדובר בעוד מקרה של הדלפה, אלא במה שנוגע בנפשם של המונים. ושאת הפרשה הזאת לא ניתן יהיה לטייח.
ואז הגיעו השקרים. תחילה לכנסת, אחרי זה לבג"ץ. לא של הפרקליטות הצבאית אלא של פרקליטות המדינה, זו שבהרב-מיארה אחראית עליה ישירות. לפני שבועיים פורסם שהיועמ"שית מנעה בעצמה, בשיחת טלפון, את העברת חקירת הפרשה ללהב 433 בראשות ניצב מני בנימין, איש שעליו היא לא סומכת ולא בוטחת - כי הוא עוד עלול היה להגיע לאמת.
השבוע פורסם שמעורבותה אף עמוקה יותר, כאשר גל עשהאל, סגן הפצ"רית, שמונה על ידי תומר-ירושלמי לחקור את ההדלפה, אישר לחוקריו שפעולותיו היו ללא דופי ואף זכו לשבחים מלשכת היועמ"שית. כלומר, היועמ"שית ידעה ממה שעשה, ובמקום להורות לו לחקור ברצינות ולהגיע לאמת, שיבחה את הטיוח. חקירה של כלום ושום דבר. אפילו את הצעד המינימלי של גביית עדות או תצהירים מבכירי הפרקליטות שהיו חשופים לחומר, הוא לא עשה. בטח שלא נטילת מכשירי הטלפון והחרמת מחשבים לצורך בדיקתם. מה בעצם הוא כן עשה? באילו פעולות חקירה הוא כן נקט? ועוד כאלה שזכו לשבחים כה רבים, על פי עדותו, מלשכת היועמ"שית? וכל זה במשך כמעט שנה וחצי.
כל אלה שייכים לנחלת העבר. הבעיה כעת היא שאותו דפוס פעולה, או חוזר פעולה, נמשך גם בימים אלה. הפעם - בהתערבות בג"ץ. למרות שהפצ"רית נחקרה כבר ביום ראשון, אחרי כמעט חודש של אשפוז, דבר לא קורה. אין חוקר ראשי. היועמ"שית או איש מהפרקליטות, כולל אלה שהיו חתומים על ההודעות הכוזבות לבג"ץ, לא נחקרו ואפילו לא הוזמנו לעדות. בגלל שאין חוקר ראשי. בג"ץ לוקח את הזמן. שום דבר לא בוער, והכי הזוי - שופטי בג"ץ ממשיכים לשמוע את עמדתם של אנשי הפרקליטות, למרות שקבעו במפורש שהפרקליטות כולה בניגוד עניינים כיוון בשל מעורבותה בפרשה - מהיועמ"שית ופרקליט המדינה ועד לראש מחלקת הסייבר. כולם פסולים ומנועים, על פי ההחלטה.
היה אפשר לפתור את זה בקלות יחסית. אחרי שהתברר שמני בנימין הוא לא בדיוק כוס התה של בהרב-מיארה והפרקליטות, יכול היה המפכ"ל דני לוי להחליט שהחקירה עוברת ללהב 433 תחת פיקודו. זה היה מייתר מינוי של תובע חיצוני. לוי כבר עשה צעד אחד אמיץ כשהחליט להחזיר את בנימין ליחידותו למרות החקירות נגדו וההגבלות שהוטלו עליו. והיה עליו ללכת צעד אמיץ נוסף, שהיה מביא סוף לסאגה, ולחקירת האמת בפרשה, הפעם ברצינות.
העמית של בר
בין פרשת טיוח פרשת הפצ"רית להתבטאות ראש השב"כ לשעבר רונן בר, שחזר ודרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית, כפי שעשה כשעוד היה בתפקיד, עובר קו מקשר ישר, חד וברור. ישאל את עצמו השואל, מדוע ראש הארגון הביטחוני והמודיעיני והמשמעותי ביותר אחרי צה"ל בהקשר של רצועת עזה, שכשל בהבנת כוונות חמאס, שכשל קשות בהשגת מודיעין וניתוחו לקראת הפעולה בה לקחו עשרות אלפי אנשים ברצועה שנכנסו לכוננות חירום מבלי שאף עין ואוזן ישראליים עלו על זה, מעוניין בהקמת ועדת חקירה שמי שממנה את ראשה וחבריה הוא דווקא השופט עמית?. זו תהיה ועדת טיוח נטולת שיניים, מה רע לו בזה.
התשובה ברורה. בר מעדיף את המוכר. את מי שחושב כמוהו. הוא לא יודע איך ייצא מהוועדה ואיזה סוג של אחריות וקלון יושתו עליו, אבל הוא כן מנסה להגדיל את הסיכויים. עמית הגן עליו כשהערים כל קושי אפשרי על פיטוריו, כולל איסור לראיין מחליף. הוא, כמו בר, רואה בממשלה צרה צרורה. עמית אמר את הדברים במפורש על כך רק השבוע, כך גם בר. לא בכדי הוא אישר חקירה לבדיקת "חדירת גורמים כהניסטיים ועבריינים לתוך הממשלה".
בר, כמו יש להניח - עמית, רואה עין בעין גם בדברים שיהיו בליבת החקירה על אירועי ה-7 באוקטובר, כמו למשל חלקה של הרפורמה המשפטית בהחלשת צה"ל. שופט אחר יכול היה להגיע למסקנה שהממשלה פעלה בלגיטימיות מלאה ושמי שפירק את החברה ואת הצבא הם המפגינים הקיצוניים שפעלו לפרק הכל, כולל את הצבא ואת הכלכלה, כשהטיפו לסרבנות, אי התנדבות והברחת הכסף מישראל. לא עמית ובר. הם מעדיפים לראות את הממשלה כאשמה בכך. אז למה לבר שופט אחר. ולא את עמיתו לדרך, עמית.
הגמוניית הדעות - נשחקת להם
כנס העיתונאים להצלת התקשורת מידי הממשלה שנערך השבוע היה מסע מפואר של ירייה ברגל המאבק אליו יצאו. הרפורמה בתקשורת שיוזם השר שלמה קרעי שנויה במחלוקת. היא לא בהכרח תטיב עם הימין או הליכוד, והיא לא בהכרח תפגע בכלי תקשורת משודרים, אולי היא תסדר את הכוחות מחדש ומכאן, ברור החשש.
ערוץ 14 למשל יכול להרוויח ממדידת רייטינג שונה כאשר ועדת המדרוג הנהוגה כיום תוחלף בשיטה החדשה שמציע קרעי, וייתכן שיתגלה, כפי שראשיו סבורים, כי הוא המוביל בישראל ולא ערוץ 12, אולם הוא יכול גם להפסיד את כל עולמו כשהחוק החדש יפתח לתחרות את ערוצי הטלוויזיה. רדיו גלי ישראל (גילוי נאות: הח"מ מגיש בו תוכנית יומית) מתנגד נחרצות לרפורמה. ובכל זאת לא היה לאיש מעיתונאיהם ושדרניהם מה לחפש בכנס החירום, שהפך מהר מאוד למופע אימים של כל מה שרע בערוצים המרכזיים, רדיו וטלוויזיה, מאז היווסדם.
הכנס עסק הרבה פחות בחשש שבפגיעה בכלי תקשורת משודרים, והרבה יותר בניסיון נואש לשמר את הגמוניית הדעות שהולכת ונשחקת בשנים האחרונות. כי מה הקשר בין מאבק של כלי תקשורת באשר הם לדבריה של אילנה דיין, מבכירות קשת 12, על כך ש"האמת היא שמי שלא רוצה ועדת חקירה ממלכתית לא רוצה תקשורת חופשית ומי שלא רוצה תקשורת חופשית עושה 'רפורמה' ומנסה להכשיל את כל מי שלא מתיישר. בדיוק כמו שאסור לנו לקנות את הסיפורים שיצחק עמית הוא עבריין והיועמ"שית צריכה ללכת לכלא, אסור לנו לקנות את השקרים שמסופרים נגד התקשורת". ומה עם עיתונאים הסבורים כי אסור להקים ועדת חקירה ממלכתית, ושהרפורמה המשפטית כן נחוצה, ומשוכנעים שהיועמ"שית אכן צריכה ללכת הביתה? מה בין זה לבין סגירת כלי תקשורת או רפורמה שתגביר תחרות.
וזה המשיך. נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", שלא עובד בשום כלי תקשורת שקשור לרפורמה, אבל עיתונאי ותיק זוכה פרס ישראל לעיתונות, גם עלה על הבמה, ובמקום להגן על התקשורת - בחר להגן על דעותיו העבשות. "לצערנו", אמר, "אנחנו תרמנו לא מעט לעלייתם של בן גביר, גוטליב, סילמן וחבריהם. אני לא מציע שנפסיק לדווח עליהם, אלא שנפסיק לחבק אותם - לא רק בחדשות אלא גם בתוכניות המלל וב'ארץ נהדרת'. מי שצוחק עליהם, מנרמל אותם. מי שמנרמל אותם, מקדם את המהלכים שלהם להשמדת התקשורת החופשית". מבחינתו, מי שמדווח עליהם כפוליטיקאים לגיטימיים כנראה אינו עיתונאי מספיק.
גלית חמי, עורכת העיתון "כלכליסט", הבהירה זאת טוב מכולם. "מי שעובד בערוץ 14 הוא לא עיתונאי ולא פרשן", הגדירה, "אנחנו לא יכולים לנרמל את מה שלא נורמלי ולתת במה לדברי הסתה בשם איזון מפוברק". כך שבכנס להצלת התקשורת - פועלים לדה-לגיטימציה לתקשורת.
בליכוד מחליפים דור
לאחר הבחירות לוועידת וסניפי המפלגה בשבוע שעבר, שסימנו מידה רבה של חילופי דורות בתוך מפלגת השלטון, נמשכה התכונה הרבה במפלגה אחרי סקר המתפקדים שפרסם השבוע אברהם בלוך כאן ב"מעריב". יודגש מראש כי הסקר לא בא, ואינו יכול, לחזות את רשימת הליכוד הבאה לכנסת. הוא חשוף למניפולציות של המתפקדים שהשתתפו בו ומתעלם לגמרי מהדילים שיסגרו בישורת האחרונה, ומרשימות החיסולים שיופצו בין הבוחרים ביום פקודה.
הסקר מתייחס באופן ישיר אך ורק למועמדים שיכולים להתמודד ברשימה הארצית בליכוד ובדק רק את השרים והח"כים המכהנים היום בסיעת הליכוד בכנסת. ללא מועמדים אחרים כמו גלעד ארדן או ציפי חוטובלי, שעשויים לחזור, וכן ללא מועמדים חדשים כמו הדר מוכתר ומועמדים שמתמודדים במשבצות הקבועים למחוזות, שחלקם הגדול יקבעו במקומות ריאליים שידחקו אחורה, ואולי אף החוצה - ח"כים מכהנים. אבל הסקר משמש ככלי לא רע לבחינת מדד הפופולריות בין בכירי המפלגה וחברי הכנסת. וגם בו נראית בבירור מגמת חילופי הדורות בליכוד.
את המקום הראשון בסקר כובש אמיר אוחנה, יושב ראש הכנסת, שהגיע בבחירות האחרונות למקום השישי ברשימה. אחריו במקום השני שר הביטחון ישראל כ"ץ, המשמש בתפקיד הבכיר ביותר אחרי ראש הממשלה, וכבר בשני המקומות הבאים התברגו שניים שזו להם הכנסת הראשונה: הח"כים טלי גוטליב ובועז ביסמוט, בהתאמה. סוגר את החמישייה הראשונה יריב לוין, שמשובץ במקום גבוה מאוד, אבל לא גבוה כמו בפעם הקודמת, עת הצליח להגיע למקום הראשון.
גם אלי כהן משתנמך, אבל במעט, ומגיע למקום השישי לעומת המקום השלישי בו היה. מירי רגב מגיעה למקום ה-7, ומיד אחריה עוד שניים המסמלים את חילופי הדורות: רון דרמר, שכלל לא נבחר ולא התמודד בפעם הקודמת, והוצנח לתפקיד שר על ידי נתניהו רק בעת הרכבת הממשלה, אחריו, משה סעדה, ששוריין בפעם הקודמת ויהיו אלה הפריימריז הראשונים שלו. אחרי דוד אמסלם, התייצב עמיחי שקלי, משוריין נוסף שעל פי הסקר יוכל הפעם להתמודד בכוחות עצמו והגיע למקום ה-11 המכובד.
ניר ברקת, שערך השבוע את כנס הפעילים הגדול ביותר מאז הבחירות האחרונות לפני שלוש שנים, הגיע למקום ה-12 ומאי גולן ל-13. גדעון סער, שאינו משוריין על פי ההסכם שחתם עם הליכוד, מצליח לחזור לשורות המפלגה ומתייצב במקום ה-18. לא גבוה אבל ריאלי. סער הוא דוגמא לדמות שקשה לחזות את מיקומה האמיתי, מאחר שעל פי ההסכם עם הליכוד, הוא הוסיף כמה אלפי מתפקדים מטעמו ועוד כמאה חברי מרכז, שעשויים להקפיץ אותו למקום גבוה בהרבה.
נתון מעניין נוסף בסקר הוא מיקומם של שני מועמדים שכבר דאגו להספידם לאחר שהתייצבו בגלוי מול ראש הממשלה ונגד העמדה הכללית הרווחת בסיעה: יולי אדלשטיין שמצליח להגיע למקום ה-23, ויואב גלנט שבמקום ה-25. שניהם ירדו בדירוג, בעיקר גלנט שהיה בפעם הקודמת במקום השלישי ברשימה, אבל בעצם העובדה ששניהם הצליחו לעקוף שרים וח"כים אחרים בתנועה, אחרי שהיה נדמה שיהיו גמורים מחמת זעם המתפקדים עליהם, נראה שיש עדיין ביקוש למורדים שלא מיישרים קו, וגורפים את קולות המתנגדים לנתניהו. זה לא מספיק כדי לנצח אותו בפריימריז לראשות הליכוד, אבל כן מספיק כדי להיות חלק מהסיעה בכנס הבאה.