בכל פעם שביקורת עניינית מופנית כלפי חברות כנסת מהקואליציה ושרות בממשלה על השתתפותן ולעיתים אף הובלתן, של מהלכים הפוגעים בזכויות נשים, הן ממהרות לטעון שתוקפים אותן רק כי הן מצד אחד של המפה הפוליטית ותוהות בקול רם, מדוע כשמדובר בהן פמיניסטיות לא יוצאות להגנתן. משל הפמיניזם הינו קלף שאפשר לשלוף כשנוח.
התופעה הגיעה לשיא האבסורד בשבוע שעבר, כאשר עלתה הצעת חוק המבקשת למסד ייצוג הולם של נשים בכל המפלגות לכנסת. זו הייתה הזדמנות היסטורית לשפר את מעמדן של הנשים בישראל. רק מה? שמונה חברות כנסת מהקואליציה הצביעו נגד והפילו את הצעת החוק. ומה לגבי השרה לשוויון חברתי ולקידום מעמד האישה? השרה מאי גולן נכחה במליאת הכנסת ולא הצביעה כלל. כאילו הייתה שם בטעות. אפילו לא טרחה ללחוץ על "נמנעת". כל מי שיבדוק את ההצבעות יחשוב שלא נכחה בכלל בכנסת. אך היא נכחה ונמנעה במכוון מלתת את קולה בעד ייצוג הולם לנשים. בשביל דחלילים אפשר ללכת לצפות במרשעת בסופ"ש.
ימים ספורים לאחר מכן, בדיון בוועדה המיוחדת שהקימה הקואליציה לקידום חוק התקשורת, ועדה שנולדה בניגוד גמור לעמדת היועמ"שית לכנסת שגית אפיק, יו"ר הוועדה, חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן, פתחה במתקפה על התקשורת בישראל, דיברה בביריונות ואף התייחסה לאנשי תקשורת ספציפיים. כשהנוכחים בדיון העירו לה על האופן שבו התבטאה והתריעו על הפגיעה בדמוקרטיה היא החלה להסיט את הדיון לדיבור על פגיעה בזכויות נשים, הקטנה ופמיניזם. היא החלה להשתלח בחברות הכנסת ולהאשים אותן בצביעות. אי אפשר להתעלם מכך שחברות הקואליציה נותנות את ידיהן, בין אם במעשה ובין אם במחדל, לריסוק זכויות נשים ואז שמופנת אליהן ביקורת הן עושות אביוז למונח פמיניזם ומגזלטות את כל מי שסביבן. כשהן יתעוררו למשמעות חרב הפיפיות שתתקע גם בהן, זה כבר יהיה מאוחר מדי.
ההוגה הפמיניסטית בל הוקס כתבה בספרה "פמיניזם זה לכולם" כי מודעות פמיניסטית היא עמדה פוליטית נרכשת. היא אינה תלויה במגדר, אלא מחייבת העלאת תודעה לעוולות ולדיכוי, רכישת ידע וניסיון חיים המתורגמים לפעולה. או במילים פשוטות, אי אפשר לדרוס זכויות נשים בכנסת חדשות לבקרים ובמקביל לנפנף בסיסמאות פמיניסטיות.
תודעה פמיניסטית פירושה להצביע עבור זכויות נשים, לקדם נשים לתפקידי מפתח כדי שנשים נוספות יוכלו לקבל את ההזדמנויות שהן עצמן זכו להן, ולדאוג שהממשלה שהן חלק ממנה לא פוגעת בביטחון האישי של נשים ומגינה עליהן.
אם חברות הקואליציה אכן היו פמיניסטיות, הן היו נלחמות נגד חלוקת הנשקים המופקרת לכל דכפין, שהובילה למספר נרצחות חסר תקדים. אם חברות הקואליציה היו פמיניסטיות, הממשלה לא הייתה מרחיבה את סמכות בתי הדין הרבניים במזונות ילדים, ולא הייתה מקדמת ברגעים אלו ממש הרחבה של סמכויות בתי הדין הרבניים בדיני בוררות, שפוגעת בנשים בכל תחומי החיים, מסכסוך עם השכן ועד לבוס בעבודה ושולחת אותן להתדיין בבתי דין שעדיין רואים בנשים כקניין של הגבר לפי ההלכה ואשר אוסרים על נשים לכהן כדייניות ובוררות בבתי הדין הללו.
זכויות נשים מעולם לא ניתנו לנשים רק כי הן ביקשו יפה. למעשה, רוב החוקים בארץ ובעולם נחקקו לא בידי נשים ולא נועדו עבור נשים. במונחים היסטוריים, לא מזמן, לפני כמאה שנה בבריטניה, נשים הוכו, נאנסו, נאסרו והואכלו בזונדה על עצם זכות ההצבעה.
והיום, האחריות לבלימת חוקי ההפיכה המשטרית שיפגעו בוודאי ובוודאי בנשים, מוטלת ברובה על חברות הממשלה. יש לאחרונות אחריות לקול הנשי, כמי שנישאות על כתפיהן של אותן נשים שנלחמו על עצם זכות ההצבעה, להעלות את התודעה הפמיניסטית ולפעול לאורה ולא רק להשתמש בטרמינולוגיה פמיניסטית תוך ביצוע פעולות אנטי-פמיניסטיות במובהק. אחרת, מה הועילו לנו חברות כנסת נשים אם את הדבר הבסיסי ביותר, לקדם זכויות נשים, הן לא עושות?
הכותבת היא ח"כ במפלגת יש עתיד