השבוע חזינו באירוע שדומה היה כאילו נלקח מהפקה משותפת של "פולישוק" ו"גבעת חלפון": אירוע החניונים. מדובר בחוק שעבר לאחרונה והיה אמור להוריד את תעריפי החניונים אבל בפועל, גרם דווקא לעלייתם המטאורית. כוונותיהם של מחוקקי החוק היו טובות אבל הביצוע כושל. ניסוח החוק היה מרושל ובעלי החניונים, שפילנטרופיה אינה הצד החזק שלהם, מיהרו לנצל את זה. תמונת הסיום הגרוטסקית היתה מחוקקים מתפארים בהישגם, חניונים שמחים בחלקם ואזרחים חונים הממשכנים את כלייתם (תמורת שעתיים וחצי במרכז תל אביב).
מה עשתה הממשלה? התנפלה על חברת הכנסת נעמה לזימי. לא רק הממשלה. גם תומכיה, דוברים מטעמה, עיתונאים הנמנים על המחנה וכמובן בצלאל סמוטריץ', שלא מחמיץ הזדמנות להפוך את עצמו ללעג וקלס. למה לזימי? כי היא חתומה על החוק והיא גם מראשי המתפארים לאחר שאושר בכנסת. אז נכון, חברת הכנסת לזימי מיהרה לרוץ להתפאר לחבר'ה. היא, כמו רבים אחרים, האמינה שהחוק יוריד את התעריפים. היא טעתה.
זה לא הופך אותה לאחראית הראשית על הפיאסקו. אבל זה לא שינה הרבה לממשלה ותומכיה. הנה הזדמנות להסיט את תשומת הלב מיוקר המחיה המטורלל (הכל: תחבורה ציבורית, ארנונה, עגלת הקניות בסופרמרקט, תעריפי ביטוח הרכב, דלק, מוצרי יסוד וכו' וכו') ולהעמיס את כולו על כתפיה הצנומות של מחוקקת, נמרצת ככל שיהיה, שבכלל שייכת לאופוזיציה.
ההתנפלות הייתה מאורגנת, מתובלת בזעם קדוש של ממש, משל לזימי היא אם כל חטאת, הגירסה המודרנית של עלי בבא ו-40 החניונים, המכייסת את כולנו באישון לילה ונמלטת עם קופתנו הדלה, בעודה מובילה את הציבור לחרפת רעב.
הקטין לעשות, כמובן, האיש המופקד על הקופה הציבורית (ועוד כמה דברים), בצלאל סמוטריץ'. הנה הציוץ שלו: "בזמן שאנחנו עובדים קשה כדי להוריד את יוקר המחיה, נעמה לזימי וחבריה בשמאל עובדים קשה כדי שיהיה יקר כאן. עושק החניונים הוא תוצאה של חוק טפשי של חברת כנסת פופוליסטית שגרמה לעליית מחירים מטורפת. הציונות הדתית תגיש בדחיפות חוק לביטול החוק לייקור החניונים של נעמה לזימי".
טוב, נתעלם מהעובדה שהברנש הנ"ל טוען שהוא "עובד קשה כדי להוריד את יוקר המחיה", שהרי יוקר המחיה מעולם לא עבד כל כך קשה. ידיו של יוקר המחיה עמוסות עבודה והוא נאלץ להמריא מדי יום אל השמיים, לחצות אותם במהירות הסילון ולהמשיך הלאה, לכיוון האינסוף. אז נתעלם לרגע מכל זה ונתמקד רק בחוק. ובכן, זה לא "חוק נעמה לזימי". אבל ממש לא. או לפחות, לא רק.
במקור, החוק הזה הוגש על ידי חבר כנסת מהקואליציה, אברהם בצלאל שמו, איש ש"ס. הוא נתמך על ידי כל הקואליציה. חתום עליו גם ח"כ ניסים ואטורי (ליכוד) ושני חברים נוספים מש"ס. החוק הוצג כחוק שבא להיטיב עם החלשים ולהוריד את יוקר המחיה. זו אכן היתה כוונתו. הוא נתמך על ידי הממשלה, בה חבר סמוטריץ'. אבל זה לא הכל. יש פאנץ'. הוא נתמך, במפורש, גם על ידי סמוטריץ' עצמו. ח"כ אברהם בצלאל הודה לשר סמוטריץ' בצלאל במילים חמות לאחר שהחוק עבר, שהרי בלי תמיכתו הנמרצת של שר האוצר זה לא היה קורה. מה שלא מפריע לאותו שר ממש להסתער עכשיו על נעמה לזימי עם להביור.
נכון, בזמנו כולם היו בטוחים שאם שיטת חישוב התעריף תעבור משעות לדקות, זה יגרום להוזלה. אף אחד לא האמין שבעלי החניונים יעלו את התעריף לדקה וינצלו את זה שהחוק לא קובע תיקרה כדי שהתעדיף ימשיך לטפס אחרי שעתיים או שלוש שעות של חניה ויאפשר להם לפתוח עוד ועוד חניונים כדי שיישאר לנו פחות ופחות כסף.
ומה עם לזימי? היתה לה הצעת חוק דומה לזו של ח"כ אברהם בצלאל, אבל כשראתה את הצעתו, מיהרה להצטרף אליה. שהרי בנושא הזה, של יוקר המחיה, אין קואליציה ואופוזיציה. כך, לפחות, היא האמינה. החוק הזה אינו של לזימי, לא של "האופוזיציה" ולא של "השמאל". הוא חוק שעבר בכנסת בתוצאה 33-0, רוב התומכים בו באו מהקואליציה, תמכו בו ח"כים רבים מהליכוד, וח"כים מהציונות הדתית של סמוטריץ'. הוביל אותו בוועדת הכלכלה ח"כ דוד ביטן ותמכו בו שר האוצר סמוטריץ' ושרת התחבורה רגב. טוב, אם גם רגב קידמה את החוק, אפשר בהחלט להגיד שהכתובת היתה על הקיר, שהרי היא מעולם לא נקשרה במעשה או מיזם כלשהו שבאמת הועיל לציבור. אבל זו כבר חוכמה בדיעבד.
מה שקרה זה שבינתיים נאלץ ח"כ אברהם בצלאל מש"ס לפרוש מהכנסת. ח"כ סמוטריץ' בצלאל, לאסוננו, דווקא נשאר במשרד האוצר ולא פרש. עוד לא יבשה הדיו על תמיכתו הגורפת בחוק (ועוד 3 מחברי סיעתו שהצביעו בעד), הוא כבר מתנפל על לזימי "וחבריה בשמאל". וכן, לזימי נותרה בחלון הראווה של החוק, שהפך לאיזור אסון, כמעט לבדה.
בניגוד לכל האחראים האחרים מהקואליציה והממשלה, שנעלמו כאילו הלכו לאיבוד בחניון עזריאלי ולא נודע כי באו אל קרבו, היא לא ניסתה לברוח. תתפלאו, אבל היא קיבלה אחריות על תוצאות החוק והעלתה פוסט מפורט בו פירטה את הסיבות לכשלון החוק ואת כל הצעדים הדחופים שהיא נוקטת עכשיו כדי לתקן אותו ולייצר את החסמים שיגבילו את האפשרות של בעלי החניונים להמשיך בשוד המזויין נגד הציבור.
למה אני מספר לכם את כל זה? הרי מדובר בסיפור שהיה יכול להיות מצחיק ואפילו מגוחך, אלמלא עלה לנו לא מעט כסף. אני מספר לכם את זה כי זה לא מצחיק, לא מגוחך, אלא בעיקר עצוב. אני מספר לכם את זה כי פרשת חוק החניונים היא, בזעיר אנפין, הדגמה מושלמת של פרשת מחדל ה-7 באוקטובר. אחד לאחד.
כמו שבצלאל סמוטריץ', בעזות מצח על אנושית, מאשים עכשיו את לזימי ביוקר המחיה, כך ממשיכים בנימין נתניהו, ישראל כץ וכל שאר חברי ממשלת 7 באוקטובר לחסל חשבונות, לרדוף, להשמיץ ולנאץ את כל האחראים שהובילו לאסון הגדול ביותר שפקד אותנו מאז השואה, חוץ מהם עצמם.
זוכרים שסמוטריץ' עצמו אמר, כמה ימים לאחר הטבח, ש"יש לנו כמה יממות ספורות של לגיטימציה, בעוד כמה ימים, כשיתבררו מימדי האסון, יקראו לנו להתפטר, והם צודקים"? מאז עברו כמה שנים, והם לא התפטרו. כל מה שהם עושים זה להשליך את האשמה שלהם, על אחרים. גם אחרי שכל המפקדים הבכירים, ראשי הזרועות, הרמטכ"ל וראש השב"כ וראש אמ"ן ושורה ארוכה נוספת של אחראים הכירו באחריותם, הרכינו ראש, הודו באשמה ובעובדות ופינו את מקומם, כשהם קוראים בקול ניחר להקמת ועדת חקירה ממלכתית, גם אחרי כל זה, ממשיכים אלה שמחזיקים גם בסמכות וגם באחריות העליונה לרדוף את זולתם ולהמשיך להעמיד פנים שהם מנקים את אורוותם, בלי להבחין בריחה של הזוהמה של עצמם. שהרי הריח הכבד של הפגר המרחף עדיין בינינו (כלשונו של בני גנץ בפרשת הרפז), מגיע מהם.
ממשלת האסון, הזדון והחורבן, רשימת "מקבלי ההחלטות" שההחלטה היחידה שקיבלו היא להמשיך לפרק את כל מוסדות המדינה, להטיל את האשמה לכל עבר, להנציח את התבוססותנו בחילופי ההאשמות ותיאוריות הקונספירציה המחליאות, רק כדי למלט את עצמם. ממשלת האסון שעד רגע זה לא קיבלה אחריות על כלום, לא נתנה דין וחשבון, לא הרכינה ראש ולא הקימה ועדת חקירה.
בנימין נתניהו יודע בדיוק, טוב מכולנו, מדוע הוא לא יכול להרשות לעצמו להקים ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר. הוא לא יכול להרשות לעצמו להקים גם ועדת חקירה לא ממלכתית, או על ממלכתית, או לאומית, או בינלאומית, או עולמית או אינטרגלקטית. ועדת החקירה היחידה שתנקה אותו מאחריותו המובנית והבסיסית והידועה לאסון, חייבת להיות מורכבת מחמישה יעקב ברדוגואים. אלא שלצערנו בשלב זה יש במלאי רק אחד.
נתחיל עם העובדה הפשוטה לפיה כל מה שהיה צריך לקרות כדי להמנע מאסון ה-7 באוקטובר הוא שנתניהו יקיים את הבטחתו המצולמת והמוקלטת ויתן את ההוראה לצה"ל להכנס לעזה ולהפיל את שלטון חמאס. הוא היה, בסך הכל, צריך לבצע את מדיניותו, עליה הצהיר ואותה הבטיח. במקום זה, הוא יישם מדיניות הפוכה. במקום לחסל את חמאס, הוא גידל את חמאס. זה ברמת העיקרון. בואו נצלול עכשיו לפרטים:
נתניהו הוא זה שאיפשר לקטאר להכנס לעזה בכל הכוח הכלכלי כבר ב-2012. גם ב-2014, אחרי מבצע "צוק איתן" הכושל, הוא הגדיל את ההימור, ואת ההשקעה הקטארית ברצועה, שלא היתה "השקעה ברצועה". היא היתה השקעה בטרור. אבל זה לא נגמר כאן, זה רק מתחיל.
ב-5 ביוני 2017, נפל דבר במזרח התיכון. סעודיה, בחריין, תימן (טרום שלטון החות'ים), מצרים ואיחוד האמירויות הכריזו "מלחמה" על קטאר. המדינות הללו התאגדו, קבעו שקטאר היא מדינה מממנת טרור המסכנת את היציבות במזרח התיכון, ניתקו איתה את היחסים הדיפלומטיים, גירשו בבושת פנים את שגריריה, סגרו את הגבולות היבשתיים ואת המרחבים האוויריים והטילו עליה מצור. העולם הסוני המתון החליט להפסיק לנמנם ולרסק את הספונסרית של האחים המוסלמים, המקימה של תחנת ההסתה אל ג'זירה, המחרחרת הגדולה של מדנים במזרח התיכון ובעלת הברית הסמויה של איראן וטורקיה.
תתפלאו, אבל הצעד הזה זכה לתמיכה גורפת. אפילו הנשיא טראמפ תמך. בקונגרס האמריקאי שקלו סנקציות. קטאר עמדה על סף הפיכתה למדינה מצורעת.
כמה חודשים לאחר מכן, במרץ 2018, הגיע ראש הממשלה הפלסטיני דאז, רמי חמדאללה, לביקור נדיר מרמאללה ברצועה. זה קרה במסגרת נסיון נוסף לפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס. על הפרק היו שיחות להעברת סמכויות שלטוניות מחמאס לידי הרשות ברצועת עזה, לקראת איחוד בין שני הפלגים. עם חציית השיירה של חמדאללה את המעבר, היא עלתה על מטען רב עוצמה. זה היה נסיון התנקשות של חמאס בראש הממשלה הפלסטיני. חמדאללה ניצל בנס. אבו-מאזן רתח והחליט לעשות מעשה. הרשות הפסיקה באותו רגע את העברת הכספים לרצועה, כספים שמשמשים לתשלום משכורותיהם של 60 אלף פקידים שלטוניים בעזה. צעד כזה הוא מכה אנושה לכלכלה העזתית, הבנויה על תמיכות, הקצאות והעברות למיניהן. באותו רגע הפכו 60 אלף פקידי שלטון בעזה למובטלים. התוצר צנח. כוח הקניה כנ"ל. מעכשיו, לא רק קטאר מבודדת, גם חמאס, בן טיפוחיה, על סף קריסה. אין ראש ממשלה ישראלי שלא היה מזהה בהתפתחויות הללו הזדמנות פז להנחית את מכת החסד על המפרקת של מכונת "האחים המוסלמים". בעצם, יש אחד. רק אחד. בנימין נתניהו.
זוכרים את "סיכון מחושב", הפתק ששלח באותה תקופה יחיא סנוואר לנתניהו, במסגרת הרומן הלוהט שפרץ ביניהם, בתיווכו של היועץ לבטחון לאומי מאיר בן-שבת (שהתוודה על הכל בראיון ל"ידיעות")? זה בדיוק מה שקרה. במקום לתת רוח גבית למלחמה שהכריז המזרח התיכון על קטאר וחמאס, נתניהו התייצב מול כל זה ובלם בגופו את המאמץ להכרית את אויבי ישראל.
הוא שיגר את שליחיו לקטאר (בראשותו של יוסי כהן), כדי לשכנע את אמיר קטאר להיחלץ לעזרת חמאס ולהציל את הארגון לאחר הצעד הדרקוני שנקטה הרשות הפלסטינית. הוא הפך ללוביסט של קטאר במסדרונות העולמיים, ובעיקר בוושינגטון. הוא סגר את יחידת "צלצל" של המוסד, שהוקמה ביניהם של אריאל שרון ומאיר דגן, ותפקידה להתחקות אחר כספי טרור ולסכל אותם.
זה לא שמעשיו היו חשאיים. להיפך, הם היו פומביים. הוא התפאר בהם. זמן קצר אחרי שהכסף הקטארי במזוודות, במזומן, בשטרות ירקרקים של מאה דולר, החל להציף את הרצועה, הוא התייצב ליד כבש המטוס בנתב"ג בדרכו לאנשהו, מצוייד ברעייתו, ונשאל על הכסף הקטארי. "אני עושה מה שאני יכול כדי להחזיר את הבטחון לתושבי העוטף", אמר נתניהו (זה מצולם ומוקלט כמובן), "ואני חושב שכעת זה הצעד הנכון, לכל צעד בלי יוצא מן הכלל יש מחיר, כשאתה נוקט צעדים של מנהיגות תמיד יש מחיר, אם אתה לא יכול לשאת במחיר אתה לא יכול להנהיג. ואני יודע לשאת במחיר".
כן, זה בדיוק מה שהוא אמר. האיש שנחלץ להצלת האחים המוסלמים, קטאר וחמאס, הסביר שזהו צעד מנהיגותי וצריך לדעת לשאת במחירו. כשהגיע המחיר, 5 שנים אחר-כך, הוא נעלם. כרגיל. אבל יש עוד: תחילת ההעברות של המזומן הקטארי עוד היו בתמיכה מסויימת של מערכת הבטחון הצה"לית. בשב"כ התנגדו מהרגע הראשון. אחרי המשלוח הראשון של הכסף, העביר נדב ארגמן לנתניהו מסמך מפורט ובו ראיות מודיעיניות מוצקות לכך שחלק גדול מהכסף לא הולך למשפחות עזתיות נזקקות, אלא לידיו של מוחמד דף, שבונה איתו את מכונת הטרור. כמה שבועות אחר-כך הביא גם אמ"ן מידע דומה הנשען על הוכחות. נתניהו קרא את המסמכים, שמע את האזהרות והמשיך הלאה. כאילו כלום.
אחר-כך התברר שיועציו הקרובים ביותר של נתניהו, הרובצים ובוחשים בתוככי האקווריום המקודש לבטחון ישראל, מקבלים כספים מקטאר תוך כדי מלחמה. אותם יועצים מייצרים "מבצעי השפעה" קטאריים בתוך ישראל, מסכנים את הסכם השלום עם מצרים ומדליפים חומרים סודיים ביותר שנגנבו מצה"ל לתקשורת זרה, בידיעת נתניהו, כדי לבלום מחאה ציבורית בנושא החטופים. וזה כבר לא מפתיע אף אחד. נתניהו עצמו לא מפטר את היועצים ולא מתנער מהם. להיפך, הוא מתגעגע אליהם ונותן להם גיבוי מלא. אין לו ברירה, הם יודעים את האמת.
אין בכל מה שנכתב כאן כדי להמעיט מאחריותם של אנשי הצבא, המודיעין והשב"כ למחדל. אחריותם מלאה, נוראה, איומה ומחרידה. היה כאן ליקוי מאורות מתמשך, קונספציה שהכתה שורשים וכיבתה פעמוני ונורות אזהרה, כל זה גבל גם ברשלנות ועצימת עיניים. אף אחד מהאחראים הללו (למעט כמה זוטרים, בראשם קצין המודיעין החצוף של אוגדת עזה) לא מנסה להתחמק מאחריותו. כמעט כולם שמו מפתחות ופרשו בטרם עת. כל אחד מהם מנסה להכות על חטא בדרכו וכל אחד מהם נרשם, מתעורר וישן שנת סיוטים עם מראות ה-7 באוקטובר. הם אנשים שיש להם מצפון.
ממשלת ישראל, בראשותו של "מר בטחון", נוהגת הפוך. בדיוק כמו בפרשת יוקר המחיה עם נעמה לזימי. כדי לטשטש את אחריותה, היא ממשיכה במצוד. ישראל כץ, האיש שכמעט הקים לעזתים אי מלאכותי עם נמל ושדה תעופה, כדי שיהיה להם קל יותר לשחוט אותנו, מבטל מינוי של קצין גיבור, אל"מ גרמן גילטמן, ששירת במילואים 700 יום בשנתיים האחרונות. מישהו רם דרג אמר השבוע שאם גילטמן, שפעל בחירוף נפש, היה נהרג חלילה במלחמה, הוא היה מועלה לדרגת תא"ל באופן אוטומטי. לרוע מזלו, הוא נשאר בחיים, כדי לגלות ש"השר הממונה" לא מאשר לרמטכ"ל להעלות אותו בדרגה ולהטיל עליו תפקיד מפרך, בגלל סצינה בודדה ממסיבת עיתונאים כלשהי שהתקיימה לפני כמעט 3 שנים, בתחילתה של המחאה הציבורית נגד ההפיכה המשטרית.
ממשלה שפועלת כדי לפטור משירות מגזר שלם של סרבנים, מנהלת עכשיו מצוד נגד המשרתים. השבוע נפוץ ברשת סרטון בו נראה שר החינוך יואב קיש מאיים בסרבנות בשנת 2014, אם לא יונהג שוויון בנטל. לא שמעתי מישהו שמאיים עליו או קורא לו סרבן. בצלאל סמוטריץ' בזמנו קרא לסרבנות של מגזר שלם, באופן גלוי, רק בגלל חילוקי דעות על גיוס נשים לצה"ל. חלק גדול מתועמלני מכונת הרעל המככבים באולפנים, משמעון ריקלין דרומה, דיברו על סרבנות, פלירטטו עם סרבנות ושקלו סרבנות בגלוי, בתקופות אחרות. אבל להם מותר. הם בצד הנכון של הסרבנות. "אחים לנשק", שהצילו את ישראל (לא פחות) ב-7 באוקטובר, כשהתברר שאין כאן ממשלה, שמורכבים מאלפי לוחמים במילואים שהתייצבו בהמוניהם לשירות ברגע האמת, הפכו לאחראים ל-7 באוקטובר. הם, יחד עם היועמ"שית, בג"ץ, "השמאל" והקפלניסטים. וגם זה, כמו באירוע החניונים ונעמה לזימי, כבר לא מצחיק.
השבוע הם הסתערו, שוב, על ראש השב"כ לשעבר רונן בר, כי הוא העז להגיד, בקולו, בהרצאה כלשהי, שחייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית. ושוב, אותו זעם קדוש, חרון וחימה שפוכה, רצח בעיניים ודם על הידיים, נגד מי שקיבל אחריות מלאה על הכשל שלו ושל הארגון בראשו עמד והתפטר מתפקידו, לא לפני שסייע להגיע לנצחון ולהישגים האדירים של צה"ל ושב"כ במהלך המלחמה.
מה לא צווחו על בר, כי העז לחשוב שצריך לחקור את המחדל. טלי גוטליב, כמו תמיד, סיפקה את ההיבט האנתרופולוגי של ההזיה והאשימה את אחד מבכירי השב"כ ששלח פקוד שלו לפגוש את עד א-דין אל חדאד "האכזרי!" במחסום ארז, בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר. לזכותה ייאמר שהדגישה שלא, לא מדובר הפעם בבעלה של שקמה ברסלר, תודה לאל. זה לא היה ולא נברא, כמובן, אבל מי סופר.
"השר" עמיחי אליהו, אשם ששטנתו אומנותו, העלה פוסט הסתה מחריד נגד בר וצירף לו תמונה של בר שנערכה באמצעות בינה מלאכותית. בפוסט מיחזר אליהו טענה ישנה לפיה בר "עקב אחר משרד ממשלתי" ובתמונה נראה ראש השב"כ לשעבר, שהקדיש את חייו לבטחון ישראל בחוד המסוכן ביותר של מבצעי סיכול הטרור, כשהוא לכאורה מצמיד את אוזנו לקיר ומאזין למתרחש בצד השני.
אם חסרים לכם כאן לירלוריו המוכרים של יעקב ברדוגו, בבקשה: הבחור נשא באחד מאולפניו נאום הזיות בו סיפר איך רונן בר זימן אותו ללשכתו לשיחה אותה הגדיר ברדוגו כ"שיחת איומים". ברדוגו הוסיף ש"הכל מוקלט אצלם, אני מרשה לך, רונן בר, אני מרשה לשב"כ לפרסם את השיחה הזו...הוא דיבר איתי, במילים אחרות אמרתי לו, אתה רוצה לעצור אותי? אני לא מפחד ממך. אבל אני כן פחדתי, שלא יהיה לך ספק...".
כן, זו הרמה. ועכשיו לעובדות. אני לא יודע אם שיחת רקע אצל ראש השב"כ מוקלטת. אם כן, אני מצטרף לתחינתו של ברדוגו לפרסם את ההקלטה. אם כי, קשה לי להאמין שהאיש מסוגל להיות מובך ממשהו. בר לא זימן את ברדוגו. באחת משיחותיו של בר עם נתניהו, הוא הציג לראש הממשלה סרטון של ברדוגו בו הוא קובע ש"הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ בר יהפכו בקרוב מציידים לניצודים". נתניהו, כהרגלו, הציע לבר לדבר עם ברדוגו ישירות וגם ביקש מברדוגו להגיע לפגישה אצל בר.
בפגישה, לא נשמע אף איום וגם לא צל של איום, למרות שהסרטון המדובר יכול להתפרש כהסתה. מי שהציג דרישות היה ברדוגו. הוא דרש לדעת מה קורה בחקירת פלדשטיין, הוא דרש לדעת אם יגוייס עד מדינה, הוא דרש לדעת מה הסטטוס של ראש הממשלה בחקירה ודרש שהשב"כ יודיע שנתניהו לא חשוד. בשלב זה, נאמר לברדוגו שהוא קצת התבלבל, והשיחה הסתיימה.
מה הבעיה של מכונת הרעל עם רונן בר? זה פשוט: הם יודעים שבר יודע את האמת. הם יודעים שיש לבר את כל ההתרעות הממוקדות שהעביר לנתניהו ערב הטבח. מחודש אוגוסט ועד השבת הארורה, כל שבוע נתניהו קיבל התרעה כזו או אחרת מהשב"כ. התרעה למלחמה זירתית, התרעה לפרשנות לא נכונה של אויבי ישראל למצבנו, אפילו התרעות על עזה, המלצות (בפעם המי יודע כמה) לחסל את צמרת חמאס, לשנות מדיניות בעזה וכו'.
הם יודעים שבר יודע כמה פעמים הזהיר שב"כ את נתניהו מהמשך מימון חמאס ע"י קטאר. הם גם יודעים שבלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר, עוזר המודיעין של מזכ"ץ ראש הממשלה עודכן ע"י שב"כ לאורך על כל המתרחש, דקה אחרי דקה, אבל לא העיר את הבוס שלו, אולי כי לא היתה בלשכה שום תרגולת לצורך זה. הם מתנפלים על רונן בר כי הוא יודע את האמת והוא אומר אותה ובבוא העת הוא גם יציג אותה.
בינתיים הם ממשיכים לקדם את חוק ההשתמטות. זו עובדה מדהימה לכשעצמה שהקואליציה הזו מרשה לעצמה להמשיך לקדם חוק כזה גם אחרי מלחמה נוראה כל כך, גם אחרי שנפלו קרוב ל-2000 ישראלים ולצה"ל חסרים 12 אלף לובשי מדים, גם אחרי שהנטל על הסדיר והמילואים הפך ללא אנושי. הם עושים את זה, כי הם יכולים.
לאחר פסילת קידומו של אל"מ גילטמן, אמר מי שאמר שאפשר לחסוך את כאב הראש סביב חוק ביסמוט, ענייני המכסות והיעדים, הסנקציות והחרדים, באמצעות תעלול קטן ובסיסי: שכל תלמידי הישיבה יכתבו מיד לשר הבטחון שהם השתתפו בהפגנות נגד הממשלה, שהם קוראים לסרבנות ולא יסכימו לשרת אם הממשלה תקבל את חוקי ההפיכה שיצאו לדרך חדשה לאחרונה, ובא לציון גואל. באותו רגע יהיה צורך לגרוע אותם ממצבת כוח האדם, הרי זה מה שהממשלה עושה עם ציבור המשרתים, והדילמה תתייתר.
אני מכיר את ח"כ בועז ביסמוט קרוב ל-40 שנה. עבדנו יחד שנים ארוכות במעריב. הוא בחור נחמד באמת, ביסמוט. אני שואל את עצמי מה עובר לו בראש כשהוא מקדם את התועבה הזו. אין לי תשובה. בסוף השבוע שעבר הוא התראיין גם לעיתון חרדי וגם לעיתון "רגיל" (מעריב), והעביר מסרים הפוכים לחלוטין בכל פלטפורמה.
ביסמוט שאף להתעופף מכאן כמה שיותר רחוק עוד לפני ה-7 באוקטובר. הוא שגריר וקונסול לשעבר, הוא אוהב את העולם הדיפלומטי, הוא שוחה בו כדג במים ובכשרון לא מבוטל. המהומה של מסדרונות הכנסת פחות נעימה עבורו. אחרי ה-7 באוקטובר הוא התבטא בחוגים סגורים, הרבה יותר מפעם אחת, על אחריותה של הממשלה, על הצורך להקים ועדת חקירה או אפילו ללכת לבחירות. מאז ועד היום, הוא חותר לתפקיד דיפלומטי בכיר שיאפשר לו לחלץ מכאן את נשמתו האירופית (בניחוח צרפתי כמובן) לטובת ארצות הים, הקוקטיילים והחליפות המחוייטות. זה עדיין לא הסתייע. לא מזמן, כשהיה במשלחת פרלמנטרית בטוקיו, סיפר ביסמוט, לדברי כמה עדי שמיעה, שהוא בונה על תפקיד השגריר בטוקיו, לאחר סיום כהונתו של השגריר הנוכחי והמוערך גלעד כהן.
השגריר כהן אמור לסיים בשנה הבאה. מכרז להחלפתו לא פורסם עדיין במשרד החוץ, מה שאולי יכול להעיד על כי התפקיד מיועד למינוי פוליטי. אין לי ספק שביסמוט יכול להיות שגריר מעולה ביפן. רק חשוב שיידע, שגם כהונה מוצלחת במיוחד בטוקיו ואפילו הסכם ברית הגנה ואמנת סושי משותפת עם יפן, לא ינקו מעל מצחו את כתם ההשתמטות והחוק שהוא מקדם, כדי להפיס את רצון אדוניו. כמו שנתניהו לא יוכל לברוח מה-7 באוקטובר, כך ביסמוט לא יוכל להימלט מחוק ההשתמטות, אף פעם, בשום מקרה ולשום מקום (ביסמוט, בתגובה, מכחיש מכל וכל).
אני לא פסיכולוג אבל יש מצב שאלוף יניב עשור, מפקד פיקוד הדרום, חווה פוסט טראומה בלי (או עם) ידיעתו. לא שזה ניכר בתפקודו. עשור נותן עבודה בפיקוד וכל מי שמסתובב בין הלוחמים, בסדיר ובמילואים, במרחבי המחצית הישראלית של הרצועה, יודע את זה. אבל מי ששמע ממנו על החוויה שחווה ב-7 באוקטובר ובחודשים שאחריו, יבין שאין נפש שיכולה לעמוד בחוויה מהסוג הזה, בלי להישאר מצולקת.
עשור הוא אמנם גולנצ'יק בדם, אבל ה-7 באוקטובר תפס אותו כראש אכ"א בצה"ל. כשאלופים אחרים התמודדו מול חמאס, חיזבאללה ושאר אויבי ישראל, עשור היה צריך להתמודד עם הזוועה עצמה. עם 1200 גופות של אזרחים ולוחמים שנפלו ונרצחו בלילה אחד, ועוד מאות שנפלו אחר-כך. הוא הקים את בסיס שורה, ואחר-כך גם את שורה 2, שנפתח כי אי אפשר היה להכיל את מספר המתים וזוועת המוות בתשתית המקורית. הוא זה שהתמודד עם זיהוי הגופות והחללים, הררי גופות וחללים במצבים שונים, עם טביעות השיניים וה-די.אנ.איי וצחנת המוות והלוויות האינסופיות והצורך להודיע את ההודעה המחרידה לכל כך הרבה משפחות, וההודעה העוד יותר מחרידה (חטופים שמצבם לא ידוע) למשפחות שעולמן התמוטט עליהן תוך שניות.
כשהוא מספר על ימי הזוועה והאימה האלה, ניכר בו שהוא מכונס בעצמו, כאוב והמום, למרות השנתיים שחלפו. אלא שבינתיים הוא מונה למפקד פיקוד הדרום וכרגע הוא מושל על מחצית משטח הרצועה, שטח הרוס ברובו שעשור מנסה עכשיו לטהר ולנקות בדרך יסודית, בכל המימדים האפשריים, כולל מימד העומק, כדי שאי אפשר יהיה לאיים ממנו בעתיד על מדינת ישראל.
פקודיו אוהבים אותו, וזה ניכר. ביום רביעי, בסיור ארוך וממוקד בין יחידות שונות של סדיר ומילואים על הקו הצהוב, בין חמאס לישראל, הוא נתקל פתאום באדם מבוגר, מבוגר מאוד, חובש כיפה סרוגה, שיערו לבן ומדיו צבאיים, דרגות רב סרן על כתפיו. מהפה של שניהם נמלטה בבת אחת אותה זעקת עונג והם נפלו איש על כתפי רעהו. תכירו את רס"ן יאיר לוי. ב-19 באוגוסט 1993, בתקרית קשה ברצועת הבטחון בדרום לבנון, נפל בנו של יאיר, סגן אייל לוי ז"ל, יחד עם 6 גולנצ'יקים נוספים. הוא היה סמ"פ בגדוד 12 של גולני. יניב עשור היה אז סג"מ, מ"מ באותה פלוגה. הוא החליף את אייל לאחר נפילתו.
בגיל 60, החליט יאיר, אביו של אייל, שכדי להנציח את מורשת בנו הוא מתגייס למילואים. הוא גם יצא לקורס קציני מילואים. את הדרגה, כך הוא ביקש, העניק לו יניב עשור, שהפך בינתיים לראש אגף כוח אדם בצה"ל. יאיר כבר בן 84, אבל הוא כרגע בעזה עם הפלוגה שלו. הכומתה שלו, היא הכומתה של בנו. עשור מלווה את המשפחה מאז האסון, כבר 33 שנה. אי אפשר לטעות באחווה המיוחדת, העצובה והמיוחדת כל כך, בין המילואימניק הזקן לקצין הבוגר, שהחליף את בנו שנפל. הם חולקים את אותה האהבה לאותו חייל שנפל.
נכון, כבר מעל שנתיים והנטל כבד, אבל המילואימניקים שפגשתי בעזה היו עמוסי מוטיבציה. ולא, לא מדובר רק בחובשי כיפה או אנשי ימין. פגשתי שם ישראלים מכל הגוונים והסוגים, כולל אחד שגר באחד הרחובות היקרים ביותר של הרצליה פיתוח ויחד עם כמה חברים, כולם אנשים עם רקע טכנולוגי, הקים יחידת רחפנים מיוחדת שהפכה לחמ"ל שהפך לסוג של אגרוף צה"לי שעושה הכל: אוסף מודיעין, מיירט פיגועים, מפוצץ בתים חשודים, והכל באמצעות אין ספור סוגים של רחפנים שמתופעלים על ידי המילואימניקים במיומנות. הזכיר לי קצת חוג טיסנאות, רק עם חומרי נפץ.
השוטטות במרחבי ההרס העצומים שבין הקו הצהוב לגבול הרצועה מותירה טעם של אפוקליפסה. החלק הזה של עזה נראה כמו הירושימה, אחרי ההפצצה. מג'בליה לא נותר כמעט דבר, שג'אעיה מנוחתה עדן, כל המרחב של התוחמת הצפונית, שהטיל אימה וטרור על נתיב העשרה, נטחן לאבק. לא, אין להזיל דמעה על החורבן הזה, שהעזתים הביאו על עצמם. אלא שעשור יודע שלא לעולם חוסן.
מתישהו יחליט ג'ינג'י כלשהו באחוזה כלשהי במיאמי שהגיע הזמן להתקפל (אלה מילים שלי, לא שלו). אז אלוף הפיקוד מנהל מירוץ נגד הזמן להותיר את השטח הזה נקי ככל האפשר מתשתיות טרור.
תנופת הבניה, הקידוח, ההשמדה של תשתיות, חסרת תקדים. השטח כולו מנומר בנקודות קידוח, לאיתור הפירים והמנהרות. בסיסים חדשים מוקמים על תלים מלאכותיים שהצבא מרים. יערות של אנטנות מכל הסוגים, חיישנים, עמדות שולטות ותשתיות מודיעיניות ומבצעיות מוקמות מכל עבר, לא משאירות שום דבר ליד הדמיון.
האלוף עשור יודע להראות מאיפה בדיוק תקפו את נחל עוז, מאיפה בדיוק יצאה ההתקפה על כפר עזה ובארי, מאיפה שיגרו על שדרות ואיפה החביאו את החטופים בכל רגע נתון. הוא מייצר עכשיו מרחב אבטחה לישובי העוטף. הוא יודע שאף אחד לא יתנדב לאסוף ממחבלי חמאס את הקלצ'ניקובים שלהם והוא יודע שבלי זה, אין פירוז. אבל הוא עושה כרגע כל מה שהוא יכול. במשמרת שלו לא נהרגו חטופים מאש צה"ל וההישג הזה היה קשה הרבה יותר מכפי שזה נדמה. עכשיו, כשהוא נטול חטופים חיים, אבל נשבע להמשיך לחפש את רן גואילי בכל הכוח עד שיימצא, עושה רושם שנטל כבד הוסר מעל צווארו. גם הוא, כמו הרמטכ"ל רב אלוף אייל זמיר שאמר את הדברים הללו לפני כמה ימים, רואה בקו הצהוב את גבול הבטחון החדש של ישראל. אני מעריך שגם הוא, כמו הרמטכ"ל, יודע שזה לא תלוי רק בנו. כלומר, זה ממש לא תלוי בנו. אז הוא עושה הכל כדי לנקות את השטח מכל סממן שיכול לייצר בעתיד איום. להשאיר אותו בלי תת קרקע, בלי בסיסי שיגור, בלי כני ייצור או תשתיות כלשהן. הוא בדרך הנכונה.