הטיסה מכיסא הנווט במטוס אף-16i, בגובה 20 אלף רגל, הייתה בתחילתה רגועה למדי. מכווני השעונים, לוח הבקרה, אמצעי התצפית הדורשים ריכוז עילאי ואוסף הנתונים המשתנים באוויר - כולם מעבירים מהר מאוד לתודעה את השאלה מה עבר בראשם של טייסי הקרב ב-7.10, וכיצד נראים מהאוויר עצמים דוממים, מחבלים או טנדרים על הקרקע. כמעט שלא רואים אותם, וכדי לסרוק את השטח ולכוונן במקרה חריג חימושים שונים צריך ממש "לצלול" אל הקרקע.
תוך כדי הטיסה התקבלה מטרה בגבול הצפון. סיבובי המנוע שהוגברו להאצה הדביקו לפרק זמן קצר את הגב לכיסא, מילות קוד באנגלית התריעו על איבוד גובה מהיר, וברגע הטלת הפצצה הורגשה תחושת רטט של שניות בודדות ב"קוקפיט" של הסימולטור. פטריית העשן נראתה היטב על המסך, ושוב מתחדדת השאלה איך נראה טנדר מעיני טייס הקרב. לבקשתי מנמיכים עוד ועוד. המערכת ממשיכה להתריע על איבוד גובה, וכשמגיעים ל-300 רגל, כשהמטוס כבר נחשף לירי טילים ולאש נ"מ, סוף סוף רואים את הקרקע, אך הטיסה מהירה יחסית והעצמים קטנים. זו מעין הצצה למה שקרה ב-7.10, כשטייסי הקרב הוקפצו לרצועת עזה. את הפער הזה מנסים בחיל האוויר לצמצם בצעדי ענק בשנתיים האחרונות.
בראיון עם אחד מטייסי הקרב, שמדריכים את הטייסות על הסימולטורים המתקדמים של חיל האוויר, מתקבלת הצצה ליכולת המתהווה של הטייסים לעצור את כוחות רדואן של חיזבאללה בדרום לבנון אם יעזו להתקרב לגבול, לשבש הגעת 100 הטנדרים המובילים חיילים ח'ותים או ג'יהאדיסטים משטח סוריה, ואף למנוע ניסיונות חצייה של מחבלי חמאס את "הקו הצהוב" ברצועת עזה.
סרן ד' (27), טייס קרב במטוס אף-16i מטייסת 107 (אבירי הזנב הכתום), רווק, בעל עיניים ירוקות בוהקות. בשנה וחצי האחרונות, בנוסף לתפקידו המבצעי, הוא משמש כקצין הדרכה, ומדי שבוע מאמן באמצעות סימולטורים של חברת אלביט מספר טייסות קרב מסוג אף-15 ואף-16. אחד האימונים החדשים והמורכבים עבור טייסי קרב, שרגילים לטוס בגובה של 20 אלף רגל במדינות אויב, הוא תרחיש "אירוע מתפרץ" במרחב הגבולות - מתווה המבוסס על אירועי 7.10.
בשעות הקריטיות הראשונות של הטבח ב-7 באוקטובר, רוב מערך מטוסי הקרב, עמוד השדרה האסטרטגי של חיל האוויר, נותר על הקרקע. מטוסי הקרב לא השתתפו במשימות הגנה או תקיפה מיידיות, אלא נערכו לאפשרות של הסלמה רחבה יותר, לצד סיורים סביב אסדות הגז מחשש להתקפות כלי טיס לא מאוישים. חוסר המעש נבע מהיעדר פקודה מסודרת ומנחה בשעה הראשונה של תרחיש רחב היקף בגבול הדרומי, ובפועל שיתק את הכוח האווירי העיקרי בשל אופיו הריכוזי של החיל.
בבוקר אותה שבת התעורר סרן ד' בביתו שבתל אביב מרעש האזעקות שהתריעו מפני נפילת רקטות, ובראשו חלפה מחשבה שעוד רגע פיקוד העורף ידווח על תקלה. הוא הציץ מהחלון, ראה יירוט בשידור חי, הבין שזו מלחמה ומיהר "להכין תיק לשבוע". במקביל קיבל הודעות מחבריו לטייסת הקרב ומיהר לצאת לעבר בסיס חצרים בנגב. באזור צומת בית קמה, בדרכו לעיר אופקים ומשם לטייסת, התקבלה שיחת טלפון מאמו, שדיווחה לו על מחבלים באופקים - ולכן ביצע איגוף ונסע דרך באר שבע.
כשהגיע לבסיס חצרים שהיה תחת כוננות ספיגה, התחושות כללו בעיקר אי-ודאות. המשימה הראשונה הייתה תכנון מטס תקיפה רחב בשם: חרב דמוקלס - תוכנית מגירה לתקיפת מפקדות חמאס ומערכי תת-קרקע הגנתיים והתקפיים. "כשהגעתי לבסיס הבנתי מהר מאוד שזה לא רק רקטות אלא משהו אחר. שונה מאוד", סיפר והוסיף, "אני טייס סדיר בטייסת, מתכנן מה שאומרים לי וזה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. ירדו אלינו מטרות. אבל באותם רגעים לא היה לנו באמת מושג מה בדיוק קורה.
גם לא כל כך ברורה הסיטואציה של: 'יש המון חדירות'. מה כן? אנחנו יודעים שעכשיו הולכים לחמש את כל המטוסים, ואנחנו הולכים לתכנן מטס תקיפה. גם מאותו רגע אני בלי טלפון. מרוכז במשימה".
סרן ד' השתתף במטס הראשון והמשמעותי בעומק השטח הפלסטיני ברחבי רצועת עזה, נוחת שוב בבסיס, ממשיך לתכנן מטס נוסף ויוצא לעוד תקיפה. רוב התקיפות בשעות הראשונות כוונו לעבר מנהרות התקפיות שייעודן הוא חציית הגבול. ברקע מתקבל דיווח כי אח של אחד מחבריו שהיה בפסטיבל ה'נובה' לא ענה ובדיעבד נרצח על ידי המחבלים.
מאז ה-7.10 הוא השתתף במספר גדול מאוד של תקיפות רחוקות מגבולות ישראל ומורכבות מאוד ותוך כדי התמנה לקצין הדרכה בבסיס חצור של חיל האוויר. "אנחנו למעשה מקבלים מיקוד חילי ובהתאם לכך בונים אימונים לכל מערך הקרב. חלק אחד מעגל שלישי (איראן א.ב) וחלק שני הגנת גבולות (בדומה לתרחיש ה-7.10). כל אימוני הפרט מתבצעים בטייסות", הסביר סרן ד', "פה לא מתאמנים על סוריה או לבנון".
תוך כדי האימון בסימולטור נשמעת היטב המדריכה "שמחלקת ציונים", משקפת את הטעויות תוך כדי טיסה, מעבירה הנחיות, מחדדת את הסוגיות במשימה, מעירה על פעולות לא מקצועיות ובסוף, כדי לא להותיר ספק, מתבצע תחקיר.
המציאות בקוקפיט תוך כדי משימת הגנת גבולות מצריכה הרבה יותר קשב מהטייס והנווט, כיוון שכדי לפעול ללא מודיעין, בהתראה קצרה, במרחב לא בהכרח מוכר, עם תרחיש מתגלגל של ניסיונות חדירה חייב צוות האוויר לפעול בקור רוח, ביצירתיות, תוך כדי שהוא מייצר לעצמו את המודיעין. לכן, ככל שעוברות השניות והטייס מנמיך טוס הוא מנהל עם עצמו "דיון" - האם להתבונן מחוץ לקוקפיט דרך השמשה כדי לראות מה קורה בקרקע, או להתבונן על לוח הבקרה כדי להבין מה קורה במטוס ומסביב.
"אין יותר 'תרחיש שלא הגיוני שיקרה'"
בשיחות הראשונות על האופן שבו ייבנו תיקי האימון החדשים להגנת הגבולות עבור מערך הקרב, הבינו כולם שמדובר במשהו אחר, כזה שטייסי הקרב לא הכירו, ושיהיה קודם כל מנטלי. לא עוד משימה מתוכננת בקפידה או כזו שהתאמנו עליה בעבר. כל זה קורה כאשר טייסי הקרב נכנסים לתא הטייס כשהם "מצולקים" מהביקורת ומהשאלה איפה היו בשעות הראשונות, בזמן שטייסי מסוקי הקרב וכלי הטיס הבלתי מאוישים נמתחו עד הקצה. הדבר בולט במיוחד אצל טייסי קרב, כולל אנשי מילואים, המתגוררים בנגב המערבי והושפעו ישירות מהחדירות ומהטבח שאירעו ב-7.10.
"הדבר הראשון והבולט באימון הוא שאין מי שייתן לנו את המטרות שאנחנו צריכים", אומר סרן ד'. "מה יקרה כשנעבוד עם כלי טיס אחרים, מסק"ר וכטמ"מ? האם אנחנו מכירים אותם מספיק טוב כדי לבצע את המשימה? כי אני יודע שהם עובדים עם כל כוחות הקרקע. הם בסופו של דבר אלה שבאמת היו אפקטיביים, והם היו הגיבורים ב-7 באוקטובר. במערך הקרב אנחנו מביטים מגובה של 20 אלף רגל, ואנחנו לא באמת יודעים לזהות מי כוחותינו ומי אויב. לכן יש בכל אימון מעבר מנטלי, הסבר ברור שמדובר באירוע מתפרץ באחד מגבולות המדינה, ולכן הם צריכים להכיר את כל מאפייני הגזרות: ה'קו הצהוב' ברצועת עזה, גבול לבנון, סוריה ועוד. כולם אומרים בפה מלא: 'אין יותר תרחיש שלא יקרה, אין יותר לא הגיוני - יש אולי סבירות נמוכה. פה אנחנו מתאמנים על הכול.' באימון, בסימולטור, זה המקום לטעות, להתחכך עם התרחיש. כמו שמתאמנים על איראן, מתאמנים על הגנת הגבולות".
ההבדל המהותי הוא ההבנה שבמשימת הגנת הגבולות קיימת "שעת זהב", וכל דקה בזמן התגובה היא קריטית. אם תתרחש חדירה, התרחיש לא יהיה זר לטייסי הקרב ולא יפתיע אותם ברמה הבסיסית. כדי להיות מוכנים, הם לרוב בוחרים להתאמן דווקא על התרחיש הקשה ביותר.
"השינוי המרכזי בכל טייסות הקרב הוא ביזור הסמכויות. בעבר טייס בכוננות רגילה היה ממתין להנחיות ממרכז השליטה ('הבור'), אך כיום סמכויות בוזרו והועברו אל הטייסים בתרחיש הזה. המשמעות היא שהקשר שלנו עם הכוחות, מסוקי קרב וכלי טיס לא מאוישים, יהיה מהיר יותר, והטייס לא ימתין במעגלים להנחיות אלא יקבל החלטות בעצמו. זה נותן לנו אחריות גדולה, כשברור לכולם שהשעה הראשונה היא הקריטית, בניגוד למה שקרה ב-7 באוקטובר", אמר סרן ד'. הוא הוסיף כי "מערך הקרב אינו זה שימנע חדירה בהיקף של 7.10, אך הוא בהחלט יכול לשבש אותה באופן משמעותי עוד לפני ההגעה לגבול. המטרה שלנו השתנתה: אנו פחות ממוקדים לתת מענה לרכב חשוד בודד, ויותר ממוקדים בשיבוש נרחב. למשל, הטלת חימושים משמעותיים כדי לחסום ציר ולעכב צביר של 100 רכבים עד שכוחות הקרקע יגיעו. זו דילמה קשה, כי פצצות הטון שלנו גורמות נזק עצום, ואנחנו נדרשים לקבל החלטות גורליות בשטח כשאנחנו נכנסים לתרחיש הקשה ביותר, כזה שבו אין תיאום עם מרכז השליטה".
סרן ד' מספר כי מאחר שהוא טייס קרב צעיר, תהליך השינוי המנטלי במסגרת המשימה פחות מורכב עבורו בהשוואה לטייסי הקרב הוותיקים, כולל אנשי מילואים, שגדלו על תפיסה ריכוזית מאוד מול איומים כמו איראן ואחרים, ולא על משימות הגנת גבולות. "המציאות השתנתה, ואיתה אנחנו גם צריכים להשתנות".
השלב הנוסף בתהליך שעוברים טייסי הקרב כולל היכרות אינטימית יותר עם מערך מסוקי הקרב ומערך כלי הטיס הבלתי מאוישים. "התהליך הזה מלמד את הטייס עם מי שאר הטייסים מדברים, למה הם מסוגלים, ועם מי הם בקשר על הקרקע, למשל רבש"ץ, מג"ד ואחרים. לי ולמסק"ר יש את אותה מערכת, אבל אני בגובה 20 אלף רגל והוא קרוב יותר אל הקרקע ורואה דברים אחרים. הוא יכול להכווין אותי אל המטרה, הוא יכול להפליל מטרה. אני גם יכול לסייע לא רק בתקיפה אלא בבניית תמונה. המטרה שלנו היא לגשר על הפערים ולעבוד במעגלים קטנים יותר. אנחנו מייצרים שפה משותפת. טייס מסוק קרב יכול לבקש ממני לתקוף מטרות - וגם מפעיל כטמ"מ".
בשלב מסוים כשהחליט טייס הקרב (בזמן שאני מתפקד כנווט), להטיל פצצת טון על אחת הגבעות כדי להרתיע מחבלים באזור מיושב, כשלא ברור מי הוא אויב ומי מחבל. הייתי צריך להתבונן במסך בסבלנות, שניות ארוכות חלפו עד לרגע שבו המטוס נכנס לתוך עיגול (בלוח הבקרה) ואז ללחוץ על הכפתור כדי להטיל את הפצצה הכבדה על אחת הגבעות. כשאתה מבין כמה אתה קרוב לקרקע, אתה מרגיש היטב כמה אתה חשוף לירי מהקרקע ומהי רמת הסיכון שאתה לוקח על עצמך. תוך כדי הטיסה ניתן גם להחליף מידע עם מפעילי כלי טיס לא מאוישים וטייס מסוק קרב שמביטים על מה שקורה על הקרקע.
בחדר הבקרה בזמן התרגיל יושבים ארבעה מתרגלים שמפעילים את המערכות, בהם מהנדס תוכנה מטעם חברת אלביט שאוספים מידע, מבצעים בקרה ולבסוף גם משתתפים בתחקיר. כך שכל טייס מקבל אוסף נתונים שמסייעים לו לדייק את הפעולות ולהשתפר עד הפעם הבאה. שם מכינים אותו למעשה לרגע שבו יידרש לטוס במהירות גבוהה מקצה המדינה לקצה השני כדי לבלום או לשבש התקפה קרקעית על הגבול.
"אנחנו רוצים להיות הכי טובים, ולא היינו טובים"
סרן ד' הבהיר כי יתרונו המובהק של כל מטוס קרב הוא היכולת להגיע לכל נקודה במדינה בתוך דקות בודדות: "אם למרכז השליטה אין תמונה ברורה, כי עיוורו אותם - אנחנו נדע לסייע לבנות אותה. אני לא חייב להטיל פצצה או טיל; אפשר גם ליצור בום על-קולי, ויש גם תותח. אני גם אדע לטפל במטרה פרטנית. אם המסוק יגיד לי שהוא לא יכול לטפל בזה, אני אפגע בה בתותח. זה מחייב אותי לצלול לגובה נמוך מאוד, ואני גם אקח סיכונים, כי אין מה לעשות, כמו שכולם לוקחים סיכונים על הקרקע".
הדילמה הקשה ביותר היא חדירת מחבלים ליישוב. "כשאומרים לך ולוחצים עליך: 'אני חייב את הפצצה הזאת פה', וגם אם אין לך את האישור, ולא בטוח שזה נכון שהפצצה תהיה שם, אבל אומרים לך 'אני חייב אותה פה'. מה אתה עושה? זו דילמה", סיפר סרן ד' ממשרדו הקטן במרכז לאימון משימתי. הוא הוסיף: "אנחנו גם לא מתאמנים על אותו תרחיש כמו ב-7.10. אנחנו מעריכים שהתרחיש הבא יפתיע אותנו מכיוון אחר. המטרה שלי היא לתרגל עקרונות ולהבין מה שונה בתקופה הנוכחית. באימון, המטרה היא להקנות כלים וסולם ערכי פנימי ומקצועי - מה לעשות עם המטוס, איך לתת את המענה הכי אפקטיבי שאפשר במסגרת מגבלות היכולות שלנו. יש שינוי. ואני חושב שאפשר לראות את זה היום. אם יש התראה או כוונה, תוקפים, ואנחנו לא מחכים. נגיע לשם ונעשה מה שאפשר. גם הקוקפיט השתנה: יש היום מבט יותר החוצה, ולשם כך אנחנו צריכים להכיר ערים, צירים גדולים, גשרים. כשאני מקבל הזנקה, אני צריך לדעת איפה להניח את האף של המטוס. אנחנו רואים שיפור ענק בחיל והבנה מבצעית, ואנחנו בתהליך למידה ותחקיר חיוביים".
על השאלה המכשילה - מה יעדיף טייס קרב: תקיפה באיראן או משימת הגנת גבולות, אמר סרן ד': "תתפלא - הגנת גבולות. מה שקרה הוא כתם ברמה הלאומית שכולנו חווינו. כולנו. אנחנו באמת רוצים להיות הכי טובים, ולא היינו טובים. אנחנו אומרים את זה שחור על גבי לבן. אנחנו צריכים להעלות רמה בזה, ואנחנו משתפרים, מתחקרים, מתאמנים כאן, מתאמנים על איראן, מתאמנים על הגנת גבולות, וגם על משימות בט"ש. מחלקים את זה כמו שצריך, ולא מוותרים לא על זה ולא על זה. אני, למשל, הייתי בג'נין".