בראיון לפוליטיקו טראמפ הפך מדיניות חוץ לריאליטי: אירופה "נרקבת", מנהיגיה "חלשים", אורבן "מבין", ארדואן "קשוח". הוא לא שופט מדינות לפי אינטרסים או בריתות אלא לפי מה שהן נותנות לו: תועלת, כוח ותמונה. אין עקביות. הוא מאמין בעסקה ולא במבנה. כך הוא דורש עוצמה מול אויבים ומחבק מי שמסבך אותו. אירופה, ישראל ונאט"ו אינן בנות ברית יציבות - הן תפאורה.
מול רוסיה הקרמלין מרוצה: הקו האמריקאי מתקרב לעמדתו. אסטרטגיה שמסתייגת מהרחבת נאט"ו ומרככת את עקרון אי שינוי הגבולות מסמנת לאוקראינה ששטח הוא פריט למיקוח. תוכנית השלום של טראמפ מקפיאה את הישגי רוסיה ומרחיקה את אוקראינה מנאט"ו לפי דרישות מוסקבה. זה היפוך של הסכם בודפשט: ב-1994 אוקראינה ויתרה על גרעין; עכשיו דורשים ממנה לוותר על טריטוריה. תמורת נייר.
טראמפ מהלל את ארדואן וקורא לו "מנהיג חזק" ש"יודע לטפל בדברים" - כשהנשיא הטורקי הופך לאיראן חדשה: כור גרעיני בים התיכון, טילים על אתונה ושליטה בצפון קפריסין הכבושה. נסללת לאנקרה הדרך חזרה למערב: הסרת סנקציות על ה-S400, קידום ה-F35 וסגירת פרשת הבנק שעקף סנקציות על איראן. לא תיקון יחסים - העלאת ערכו של איום. מנהיג אמריקאי שמעריץ את ארדואן במקום לרסן אותו אינו שותף - הוא מכפיל כוח של הסכנה.
זה הדפוס: להיראות קשוח מול האסלאם הפוליטי ולחבק את מי שמזין אותו. ההכרזה על זרועות באחים המוסלמים כטרור נותנת כותרת, אבל מסתירה את הריכוך לטורקיה וקטאר - הפטרוניות של הזרם. זו "מלחמה בטרור" שלא נוגעת במי שמממן ומארח אותו.
ובקטאר זה בולט במיוחד. טראמפ חתם על צו שמבטיח את ביטחונה - מעט זמן לאחר שקיבל מטוס יוקרה, מתנה שניתנת לאנשים, לא למדינות. רק לארדואן ניתן מטוס דומה. זו לא מחווה - זה מנגנון השפעה. העסקה בין טראמפ אורגניזיישן לחברה ממשלתית בדוחא משלימה את התמונה.
בסוריה טראמפ העניק לגיטימציה לנשיא אחמד א-שרע והחל להסיר סנקציות לפני שהמשטר הוכיח שניתק קשר עם רשתות טרור. בקונגרס מתקדם מהלך לביטול החוק שמעניש את דמשק על פשעי מלחמה - בזמן שהקורבנות התחלפו אבל הפשעים לא. טראמפ בוחר תמונה על פני מציאות. אבל הבושם לא מסתיר סירחון.
עסקת החטופים רשומה על שמו - ולפעמים מי שמחפש הישג אישי מייצר מהלך נכון, מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל היום שאחרי חשף את המחיר: בלי תכנון, בלי יציבות, עם חללים שממלאים אותם בדיוק השחקנים שטראמפ מחזר אחריהם - טורקיה וקטאר, הפטרוניות של חמאס.
ואפילו בימין - האירופי, הישראלי והאמריקאי שאינו טראמפיסטי - משהו נסדק. המנטרה על גבולות, הגירה ו"ניצחון" כבר לא עוברת. כולם רואים את העיקרון הפשוט: טראמפ עם מי שמועיל לו. ארדואן מספק תמונה - הוא איתו; קטאר מניחה מחווה - הוא איתה; פוטין מאפשר לו לומר "הבאתי שלום" - והוא מתיישר. אי אפשר לבנות ברית על אדם שהקו האדום שלו הוא פריים, וההבנה הזאת חודרת גם לאלה שראו בו עוגן.
אירופה מתחילה להבין - אבל לא מספיק. גרמניה מדברת על עצמאות בלי תקציב; צרפת מטיפה בלי ליישם; פולין משקיעה 5 אחוזי תמ"ג ונשארת מבודדת; הבלטיות מגדילות צבאות; יוון וקפריסין מול טורקיה כמעט לבד. בבריסל אומרים "עצמאות אסטרטגית" - אומרים. אירופה לא רוצה להיות תלויה במנהיג שיכול להחליט שנאט"ו היא עסקה גרועה. וזה נכון גם לישראל: הברית קיימת - אבל בעידן טראמפ היא בערבון מוגבל.
אפילו נתניהו אומר זאת. הוא קבע: "הסיוע הביטחוני האמריקאי - 3.8 מיליארד הדולר - נראה כחבל הצלה אך יוצר תלות. צריך לגמול את ישראל ממנו". גמילה תחזק את הברית: פחות תלות ויותר עצמאות. רוב כספי הסיוע לא נשארים בישראל אלא חוזרים לתעשייה האמריקאית - ממיירטי כיפת ברזל לנגמ"שי נמר - ועסקת חץ 3 לגרמניה שהתעכבה כי הפנטגון דחף מערכת מתחרה.
השאלה אינה אם טראמפ "טוב לישראל" - אלא אם אפשר לבנות ביטחון על אדם שמשנה עמדות כמו תסריטים, מעדיף מחוות על תהליכים ומבלבל בין פרס נובל לעבודה שמייצרת שלום שבא אחרי ביטחון ויציבות, לא אחרי פוטו-אופ. הוא סוגר סיפור בלי לבדוק פרטים ומשאיר מציאות מסוכנת. יציבות לא נקנית ברגע. טראמפ לא מביא סדר חדש - הוא מביא רעש וכאוס שמתחפש לסדר.
הכותב הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית