סיכת דש היא דרך להביע עמדה צנועה. היא לא צעקנית כמו כיתוב על חזה החולצה, ודאי שלא מחייבת ונצחית כקעקוע, אלא, לרוב, דרך מנומסת להעביר מסר בדרך חזותית, להשתייך, לגרום לבני השיח שלך להבין עוד משהו אודותיך.
במלאי שלי קיימים לא מעט סיכות שאספתי במשך השנים, אם כי רובן ככולן שמורות בקופסה: סיכות שקשורות למנצ'סטר יונייטד - מאותו שעון שעצר בשעה שלוש ועשר דקות ב-6 בפברואר 1958, ועד לאייקון זעיר בדמותו של סר אלכס פרגוסון.
יש לי באוסף גם כאלה שנגנזו מחמת עמדה עוינת כלפי ישראל - מעלה תלתן או נבל (בצרה) - סימלה של אירלנד ועדות לבירה האהובה עלי ועד לאריק קאנטונה, שחקן גדול וטיפוס פואטי שמיהר לקחת צד בשטחיות מבהילה במערכה הנוכחית בעזה.
מה עוד כולל האוסף הקטן שלי? מגוון סיכות עם דגל ישראל, שהיו פופולריות בעבר בימי עצמאות ואפילו כמה סיכות דש של "הנהג הזהיר" - אי שם משנות החמישים או השישים של המאה הקודמת.
מעולם לא עלה בדעתי לצרף לאוסף הזה גם סיכה בדמות חבל תלייה, לא כל שכן לענוד אחת. זה לא שאני כזה צדיק או נעלה מוסרית על מישהו. בניגוד למה שנוהגים עבריינים לומר אחרי שניצלו מניסיון חיסול: לי דווקא יש אויבים.
כלומר, פחות יריבים במישור האישי ויותר אנשים שהייתי שמח לראות נעלמים מחיי ומחיינו, כאלה שהעולם היה מקום טוב יותר בלעדיהם.
מי יוצא להורג?
יש גם אנשים שמגיע להם למות, יש כאלה שמגיע להם למות בייסורים. אני זוכר איך המורה לאזרחות בכיתה י"א, סיפרה לנו במבוכה שבעיתון ישראלי ערכו משאל, לאחר שנגזר דינו של אדולף אייכמן, איך להוציאו להורג. אביה שהיה ניצול שואה, חשב שמן הראוי לקשור אותו לעמוד במרכזה של בריכה ולבקש מכל אזרחי ישראל לעבור ולירוק לעברו, כך עד שיטבע ברוק של שני מיליון יהודים (מספר אזרחי ישראל באותם ימים), כשליש ממספר הנרצחים בתכנית הזדונית שהוציא לפועל.
עמדתי ביחס לעונש מוות היא שמותרת המסגרת מהפרט והמדינה מהאזרח. לאזרח מותר לשנוא, למדינה לא. לכן מוטב להימנע מעונשי מוות שעלולים להיות מדרון חלקלק. בהתחלה יוציאו להורג את רבי המרצחים מ-7 באוקטובר (אין לי מחלוקת עם איש שיטען שמגיע להם), אחר כך יעברו לפשעים חמורים - ואז יוציאו להורג את עמוס ברנס (המנוח) או את רומן זדורוב (יבדל"א) - הראשון הורשע באונס ורצח אישה צעירה, השני ברצח ילדה. כלומר - עד שהתעורר הספק.
לא רק הפחד לטעות הוא שמדריך את דעתי האישית, אלא גם ההכרה שמאסר עולם ללא אפשרות שחרור הוא עונש גרוע ממוות - ואין ספק שמרצחים פלסטינים, שחלק גדול מהם שוחרר בעסקאות שונות, מאתגרים כהוגן את השקפת העולם הזאת, שכן אין ערובה לכך שיכלאו עד לנשימתם האחרונה.
ואחרי כל זה שמבינים שהדיון בעניין עונש מוות למחבלים (האפשרות קיימת בחוק כבר שנים ארוכות, אבל מדינת ישראל בחרה שלא להפעיל את האופציה) הוא בהחלט לגיטימי לכשעצמו, אין מילים להסביר עד כמה הנפש סולדת מהסיכה החולנית שענדו אנשי עוצמה יהודית.
מנע הצלת יהודים
חלק גדול מהמבקרים התייחסו לדמיון המכוון בין סיכת חבל התלייה לזו בדמות הסרט הצהוב שאפיין את המאבק למען שחרור החטופים. זה נכון כמובן ומזכיר לכולנו שמי שמבקש לתלות ערבים, ביקש את מותם של יהודים במנהרות חמאס, אפילו התרברב בסיכול מוצלח של עסקאות מצילות חיים, ובהקשר שלו נוסיף: מצילות חיי יהודים.
פחות עסקו כאן במבנה הנפשי החולה והרקוב של מי שעונדים לדש הז'קט שלהם סיכה בצורת חבל תלייה. זה נורא, פשוט נורא. בושה גדולה לעם ישראל ולכנסת ישראל, עוד לפני שמדברים על הנזק שהמהתלה החולנית הזאת גורמת לישראל בעולם: הנה לכם שר בכיר בממשלת ישראל מנופף בחבל תלייה. איך נגן בעולם על צדקת ישראל אחרי האקט הברברי הזה?
סיור באדינבורו, סקוטלנד, לפני כשנתיים, הוביל בין יתר האתרים למקום שבו נערכו הוצאות פומביות להורג. העבריינים נתלו עד לצאת נשמתם, סיפר המדריך והוסיף: "אני מתבייש לומר שזה היה הפנינג, שמכרו אוכל ושתייה, שהפאבים היו מפוצצים ושבני העשירים שכרו את המרפסות המשקיפות על הכיכר. בידור להמונים".
כן, העולם התקדם מאז היו הוצאות פומביות להורג מה שלנו היום הוא כדורגל בשבת בצהרים. אנשי הארגון הגזעני-כהניסטי המכונה "עוצמה יהודית" לא מבקשים עונש מוות למחבלים. הם מבקשים החזיר אותנו למחוזות הברבריות, אלה שרואים באדם מתנדנד בקצה חבל עד צאת נשמתו שעשוע. בידור לגיטימי. גרועים בדיוק כמו מי שהצמיחו מקרבם את הרוע הזה.