כדי להבין את מלוא טבעו של הקרע הפוליטי והחברתי בישראל, יש לבחון את עולם הרגשות. חלק גדול מהשפה הקיצונית שמשתמשים בה שני הצדדים נשען על רגשות, והאינטנסיביות של שחקנים מרכזיים כמו שר המשפטים יריב לוין, יכולה גם היא להיות מובנת על בסיס רגשי.
על אילו רגשות מדובר? ניתן לקבל מושג על כך מאמירות אחרונות של דוברי הליכוד - כמו הציוץ של השרה עידית סילמן שהגיבה לביקורת על התנהגות פרובוקטיבית של פעיל הליכוד מרדכי דוד, "הוא בסך הכל מציב לשמאל הקיצוני מראה קטנה... הפריבילגים בני האלים, המתנשאים היהירים".
לכאורה, מרכז טענתה הוא הדדיות. אך היא מקדישה תשומת לב רבה למה שסוציולוגים מכנים "ריבוד חברתי", תוך האשמת פעילי השמאל ב"פריבילגיות" ו"יהירות מתנשאת". מתקבל רושם שמסר זה, אף שאינו רלוונטי לכאורה לטיעון הלוגי, הוא המסר האמיתי שלה. מסרים דומים חוזרים שוב ושוב בקרב דוברי הליכוד והימין בדרכים רבות. ח"כ טלי גוטליב אמרה על שקמה ברסלר: "היא [ברסלר] חושבת שאנחנו בבונים". שרים וחברי כנסת ליכודניקים יותר לעומתיים, כמו דודי אמסלם ומירי רגב, מאמצים תכופות עמדה דו־פרצופית זו של הגנה-מתקפה.
הימין הפופוליסטי מאשים את השמאל בהפצת עליונות מתנשאת, ומפגין כעס ועלבון על כך שהוא נחשב לנחות. כפי שציין דיקנס ב"שתי ערים", זעם כזה עלול להוביל לגיליוטינה. ודאי שהוא מספק אנרגיה לפרויקט הרפורמה (או המהפכה) המשפטית בישראל. לוין, רוטמן, ואחרים בקואליציה נראים מונעים לא פחות מרגשות של טינה מאשר מחזונם לסדר משפטי ישראלי חדש.
האם באמת השמאל מתייחס ליריביו בבוז? במהלך השנים היו מקרים בודדים שבהם דמויות בולטות התייחסו בפומבי אל תומכי הימין בחוסר כבוד - כמו דודו טופז שכינה ב-1980 את תומכי הליכוד "צ'חצ'חים", או יאיר גרבוז שכינה ימניים מסורתיים "מנשקי קמיעות". אך מקרים אלו חריגים. ועדיין, האם הם חושפים משהו על עמדות יסוד?
ברמה מסוימת, קיימת נטייה בקרב האליטות ה"ליברליות" ההיסטוריות לשדר תחושת עליונות. אולם זו תכונה תרבותית, הטבועה בציונות עצמה. הציונות הייתה תנועה בעלת מטרות חברתיות ותרבותיות מרכזיות, שהתגלמו בדמות ה"יהודי החדש" - יהודי ריבוני, חילוני ורציונלי. המוסדות של המדינה שבדרך הגשימו רעיון זה, ותחושת העליונות ניכרה כבר במונח שבו כינו את עצמם - חלוצים, כלומר "אוונגרד" - אליטה מהפכנית המובילה את הדרך.
אוכלוסיית ה"צברים" מילאה את עמדות ההנהגה במדינה בראשיתה. עולים שבאו לאחר מכן התקשו להצטרף לאליטה. רבים מעולי צפון אפריקה והמזרח התיכון נחשבו לבלתי ראויים. הריבוד החברתי-כלכלי אורגן סביב סוגיה זו: השכבות העליונות, "ישראל הראשונה", נהנו מיוקרה; השכבות התחתונות, "ישראל השנייה", סבלו מבוז והתנשאות.
המחאה נגד מצב זה הגיעה לשיאה בניצחון הליכוד ב -1977. הושג מעין modus vivendi: הליכוד שלט במערכת הפוליטית, בעוד ה"יהודים החדשים" שלטו בכלכלה, בהייטק, באוניברסיטאות, בתקשורת, במערכת המשפט ובמערכת הביטחון.
הממשלה הנוכחית מהווה חריגה מתבנית זו. היא נשענת כולה על מפלגות המייצגות אוכלוסיות שלא עברו טרנספורמציה מלאה ל"יהודים חדשים", ופועלת לקידום סדר יום מהפכני - שה"רפורמה המשפטית" המרכזית בו - נועד לרוקן את מרכזי הכוח של הממסד הישן. כדרכן של ממשלות מהפכניות, היא תוקפת את האליטות הליברליות כ"פריבילגיות" ו"מתנשאות", ומשתמשת ברגשות עזים אלה כאמצעי לגיוס פוליטי.
אך מצבה של ממשלת הימין על מלא אינו משמח. מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה הציבו אותה בעמדה מתגוננת - הכישלון הביטחוני הגדול בתולדות ישראל התרחש במשמרת שלה. המלחמה חשפה גם עמדה אמביוולנטית כלפי גופי הביטחון: הממשלה חגגה את הצלחות חיל האוויר, המוסד והשב"כ, אך גופים אלה מנוהלים בידי אותן "אליטות". הפתרון - להאשים אותם באירועי 7 באוקטובר ולהגביר את ההתקפות עליהם.
לצד ריסוק ה"אליטות" הממשלה אינה מציגה חזון ברור כיצד תיראה מדינה ציונית שלא יוצרת "יהודי חדש" בצורה מלאה. לעת עתה היא ממקדת אנרגיה שלילית - בהתקפה על האליטה הישנה. החזונות החיוביים של חברי הקואליציה סותרים זה את זה: כך לדוגמא בעוד החרדים דורשים פטור גורף מגיוס, הציונות הדתית מתנגדת לכך בחריפות.
אם הקואליציה מבקשת לשלוט באופן קוהרנטי, עליה לפתוח בשיחה על חזונה למדינה היהודית. שיחה כזו תצטרך לכלול את האליטות הישנות, שעדיין תורמות רבות להצלחתה הכלכלית, הטכנולוגית והביטחונית של ישראל. ייתכן שאם כל מגזרי האוכלוסייה ישתתפו בשיחה מכוננת שכזו - שתייסד מחדש את הבסיס האידיאולוגי והתרבותי של המדינה - יהיה אפשר להתגבר על גאווה פגועה, התנשאות, בוז ושנאה.
הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי