"לא רואים עליך": הפציעה השקופה שחייבת לקבל הכרה

"אתה נראה בסדר, לא רואים עליך". יום ההוקרה לפצועי ופצועות צה"ל הוא יום שבו עיני כולנו נשואות אל הגיבורות והגיבורים הנושאים את סימני המלחמה על גופם. אבל לצד הפצועים הנראים לעין, ישנם אלה שהצלקות שלהם אינן נראות על העור, לא מופיעות בכותרות, ולא תמיד זוכות למקום בטקסים הרשמיים.
אלו הם פצועי ופצועות הנפש, שמתמודדים יום יום עם אתגרי החיים לצד ההשלכות של טראומה נפשית.
הם אלה שנושאים בתוכם את רסיסי האירועים, את הזיכרונות החודרים, את הדריכות שאינה נרגעת גם כשהמציאות כבר שקטה יותר.

פציעת נפש היא פציעה לכל דבר, רק שאין לה גבס, קביים או סימן חיצוני ברור. היא מתבטאת בקושי להירדם, בהימנעויות, בקושי בוויסות הרגשות והתגובות, בתחושת ניתוק, בדריכות מתמדת לגירויים קטנים. היא חודרת לשגרת היום: לעבודה, לבית, לזוגיות, להורות, למפגש חברתי. היא משפיעה על היכולת לתכנן עתיד, לחוות תקווה.

אחד הקשיים הגדולים בפציעת נפש הוא הבדידות. לא תמיד רואים אותה. לא תמיד מבינים אותה. פצועי נפש רבים אומרים "הייתי מעדיף פציעה גופנית, נראית לעין, על פני ההתמודדות הנפשית". ההתמודדות עם פציעה נפשית דורשת כוחות יומיומיים, סבלנות, ולעיתים גם התמודדות עם חוסר הבנה מהסביבה.

פצועי הנפש מתמודדים לא רק עם הזיכרונות והכאב הפנימי, אלא גם עם הסטיגמה. עם החשש להיתפס כ"חלשים", עם הבושה, עם הפחד לפנות לעזרה. רבים מהם ממשיכים לתפקד, לעבוד, לגדל ילדים - אך משלמים על כך מחיר רגשי כבד.

המאבק שלהם הוא כפול: האחד - מול מה שמתרחש בנפשם, והשני - מול הצורך להוכיח שוב ושוב שהכאב שלהם אמיתי. ובכל זאת, הם קמים כל יום להתמודדות וממשיכים. לא כי קל להם, אלא כי אין להם דרך אחרת. וזוהי גבורה שאין לה תמיד במה.

חשוב להיזהר מרומנטיזציה של הטראומה. היא כואבת, מערערת, גובה מחירים כבדים. אבל בתוך המסע הארוך של ההחלמה, לצד הכאב, לעיתים נולדים גם דברים חדשים: רגישות עמוקה יותר לאחרים, חיבור אחר לחיים, הבנה מחודשת של סדרי עדיפויות וזיהוי שותפים אמיתיים לדרך, שאפשר לחלוק איתם את המסע.

יש מי שיכולים אף להפוך את הפצע למנוע של עשייה. המנוע הזה יכול לכוון אותם לסייע למתמודדים אחרים, לפנות לעולמות של טיפול, חינוך או יצירה. יש שירגישו שזו ההזדמנות לשינוי סדרי העדיפויות, לדייק את מה שנכון להם לעשות בהמשך ועם מי חשוב להם לבלות את זמנם. ההחלטות האלה מתקבלות לא מתוך אידיאליזציה של הסבל, אלא מתוך רצון להשיב תחושת משמעות ושליטה.

במרפאת "שחר" לטיפול בנפגעי טראומה במרכז לבריאות הנפש מזור, הדרך הזו נחשפת בעדינות. לא בקפיצות, אלא בצעדים קטנים: ביכולת לשוב לרגעים של שגרה, לחזק תפקוד יומיומי, לאט לאט להחזיר תחושת ביטחון, לחזור לקשר עם אהובים, לחשב מסלול מחדש ולתכנן בצעדים זהירים גם עתיד. טיפול אינו "מרפא קסם", אלא מרחב שמאפשר שיקום, החלמה, ותהליך שמכבד את הקצב האישי של כל אדם.

ר', מטופלת במרכז שחר שהייתה חיילת בעוטף ב 7.10 מספרת: "בטיפול למדתי שאפשר לעמוד גם בזיכרונות הכי קשים וברגשות הכי כואבים. זה כמו גלישת גלים - אני נופלת אבל קמה ועולה שוב על הגלשן. אני יודעת שאני יכולה להתמודד עם כל אתגר".

הוקרה לפצועי צה"ל אינה מסתפקת בהנחת זרים ובהסרת כובעים. המילה "תודה" חשובה, אבל לא פחות חשוב הוא המעבר מהוקרה לפעולה: בהקשבה, בתמיכה, בהסכמה לראות גם את מה שלא נראה לעין.

התודה מחייבת אותנו כחברה להרחיב את המבט גם אל הפגיעות השקופות: להשקיע משאבים בטיפול, להנגיש שירותים, לתת מקום לזמן הדרוש להחלמה ולהפחית את הסטיגמה סביב פציעות נפשיות.
ההוקרה מחייבת אותנו בהבנה שגם מי שלא חוזר להיות "כמו פעם", יכול למצוא את דרכו האישית להחלמה, ואפילו לצמוח מהטראומה. כי הגבורה שלהם לא הסתיימה בשדה הקרב. היא נמשכת בשקט, בכל יום מחדש.

צורית גוטפריד היא עוזרת מנהלת המרכז לבריאות הנפש מזור בעכו. רוזאנה ג'וסמן היא רכזת קלינית במרפאת "שחר" לטיפול בנפגעי המלחמה במזור