ראו איזה פלא: מכונת הרעל שנאלמה דום וגמדי הגינה שסוחטים את המדינה

בפעם הקודמת, זה קרה ב־12 בינואר 2022, לפני כמעט ארבע שנים. היה לי הכבוד המפוקפק לחשוף (בטוויטר) את דבר קיומו של המשא ומתן הרציני והמתקדם שניהל ראש הממשלה בנימין נתניהו לעסקת טיעון במשפטו. במסגרת העסקה הוא אמור היה להודות בעבירות של מרמה והפרת אמונים ולספוג הרשעה פלילית מופחתת. הפרקליטות, לעומת זאת, הסכימה לוותר על סעיף השוחד של תיק 4000. היה ברור שנתניהו מסיים את הקריירה הפוליטית, יוצא מהאירוע בלי עונש מאסר, אבל עם קלון.

שלושת הימים הראשונים שאחרי הפרסום הזה נכנסו להיסטוריה. כל צד יגדיר אותם אחרת. יש שיגידו שזה היה מחזה סוריאליסטי מגוחך עד דמעות. יש שיודו שזה היה אירוע מצמרר, מקפיא דם ושומט לסתות. מה שבטוח זה שהתחושה הכללית הייתה שהיקום כולו עוצר בחריקת בלמים, מתנדנד על מכונו, נוטה על צירו, שוקל, אולי, להתחיל להקיף את עצמו בכיוון ההפוך. השמש קפאה במעלה השמיים. הירח שקל נבצרות. מה עושים עכשיו? שאלו כולם. לאן ממשיכים מכאן?

התיאור הזה מתייחס, כמובן, לחברי ורכיבי מכונת הרעל הביביסטית. עד אותו רגע הם היו עסוקים עד מעל לראש בהגחכת תיקי נתניהו. התיקים, כידוע, קרסו כבר אז. הפרקליטות תפרה תיקים, המשטרה טפלה אישומים, השופטים כבר אמרו את הדברים, יש כאן ניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן שממתין כבר שמונה שנים להוכחת צדקתו. רק יעלה על דוכן העדים, יעניק ברוב חסדו את הדחיפה האחרונה לכתבי האישום הללו, והכל יקרוס כמגדל קלפים על ראשם של רודפיו.

והנה, אופס. הבן אדם רוצה הביתה. הוא מבקש עסקת טיעון במסגרתה יורשע באישומים פליליים קשים (תזכורת: אולמרט הלך לכלא על הפרת אמונים). מה אנחנו עושים עם זה עכשיו? הביצה הסרוחה מרוחה לנו על הפרצוף, מאוזן לאוזן. היא גם לא מריחה כל כך טוב. וזה דביק. איך יוצאים מזה?

אני זוכר שללשכת נתניהו ולו עצמו לקח יומיים, אולי אפילו שלושה ימים, לשחרר התייחסות לפרסום הזה (שאושר על ידי גורמים משפטיים). הם בלעו את הלשון ואחר־כך ניסו לעכל אותה, אבל זו הייתה לשון מורעלת. מכונת הרעל, לעומת זאת, נותרה מפויחת באמצע הרחוב, מקרקשת אנה ואנה, קרביה גועשים בחריקות וקולות נפץ עמומים, רעש של מעיכת מיסבים וגריסת ברגים טירטר סביבה. מישהו שפך סוכר למנוע, או חומץ לרדיאטור, או משהו.

בסוף הם התעשתו. נתניהו החליט לחזור בהם ממה שהושג במו"מ. ינון מגל פצח בקמפיין איסוף כספים שיאפשר למשפחה הנזקקת מקיסריה, ורחוב עזה, ורחוב הפורצים, והדירה בלונדון, והדירות במיאמי, ומי יודע איפה עוד, את סיוע החירום הנדרש לממן את ההגנה המשפטית. מצד שני, הכסף שמגל גייס עוד רובץ בחשבון בנק כלשהו בעיר המקובלים צפת. על פי מגל, לא נעשה בו שימוש. מעניין, לפיכך, מי משלם לעו"ד עמית חדד. כלומר, חוץ מהליכוד, שהעביר לחדד בזמנו כמיליון שקל תמורת הטיפול ביועצי נתניהו שהואשמו בהטרדת עד המדינה. מבקר הליכוד העלה בזמנו חשש שזה היה רק כיסוי לתשלום עבור ההגנה על נתניהו. לכאורה.

איכשהו, למרות המו"מ הממושך והרציני אליו הוזעק, מטעמו של נתניהו, גם גדול הדמונים ובכיר הדרקונים השופט אהרן ברק - הצליחו פרנסיה של מכונת הרעל לסובב את הגלגל לאחור. הם הצטיידו במקל הקסמים ההוא ששימש בזמנו את "גברים בשחור", שאתה לוחץ על הכפתור והזיכרון של מי שעומד מולך מתאפס ונמחק. היה, כלא היה. ופתאום השאלות הקשות מתפוגגות באוויר. למה צריך עסקת טיעון אם התיקים קרסו? שאלה טובה, אבל תעזבו, זה לא רלוונטי, ממשיכים הלאה.

מה שנותר זה לאשפז את מכונת הרעל לשיפוצים במבדוק התרעלה הסמוך, ממנו היא הגיחה כעבור זמן כמו חדשה. טובה יותר, חזקה יותר, מהירה יותר (כסטיב אוסטין בשעתו), אמינה יותר, עמידה יותר ורעילה הרבה יותר. איך אני יודע שהם השתפרו כל כך? כי האירוע הזה שתואר כאן לעייפה, התרחש השבוע פעם נוספת. ובעוצמה גדולה יותר. אפילו לא עסקת טיעון. חנינה! כן, הפרוצדורה הזו שבאה לחון או להקל בעונשם של עבריינים. ע־ב־ר־יי־נ־י־ם. כך, על פי לשון החוק.

מאז ינואר 2022 עברו עוד כמעט 4 שנים בהן תיקי נתניהו קרסו עוד יותר. זו הייתה קריסה לתלפיות, כמעט אין מי שלא בישר לנו מדי שבוע איך הכל קורס, העדים מתהפכים, הראיות הופכות לרעיות, המתנות מוחזרות, השופטים מתמוגגים מנדיבותו, טוב ליבו והקוהרנטיות של הנאשם, שנתפס עד עכשיו רק בכמה מאות שקרים וסתירות. אין תיקים, אמרו לנו. זו רק שאלה של (מעט מאוד) זמן עד שהשופטים ירשיעו את התובעים ואת החוקרים, ישגרו אותם לעונשי מאסר ארוכים עם עבודת פרך (אצל הגברת), ובא לציון גואל.

ופתאום, במקום הגואל, באה חנינה. והפעם, הים לא קפא, השמש לא בלמה, הציפורים המשיכו לצייץ ולגדף בטוויטר. הכל נמשך כרגיל. מכונת הרעל 3.0 זרמה עם הקלון בשמחה ובששון. הפעם, כבר לא צריך את מחיקת הזיכרון מ"גברים בשחור". הפעם זה נראה כמו סצינה מסרטי "שליחות קטלנית" הישנים ההם, כשהמחסל (terminator) המשוכלל, מהדור החדש, סופג פגיעה ישירה ומרסקת, מותך מיד לשלולית של מוץ נוזלי, אבל תוך כמה שניות דמותו מתרוממת מתוך הביצה ומתגבשת מחדש, תוך כדי תנועה, וממשיכה במרדף. המרדף אחרי הדמוקרטיה הישראלית.

מה שקרה כאן, זה שפרקליטי ראש הממשלה הגישו בקשה מפורטת לחנינה לנשיא המדינה הרצוג, בניגוד לכל מה שהם ונתניהו אמרו כל הדרך. לא, הוא לא מחכה להפרכת האישומים, הוא לא מחכה להוכחת צדקתו, הוא לא יקריס את התיקים ולא ינפץ את ההאשמות. הוא פשוט מבקש חנינה. אלא שנתניהו, בפחדנות אופיינית, צירף מכתב קצר ולאקוני לנשיא המדינה בו המילה "חנינה" כלל לא מוזכרת. זה לא הוא, זה הם. הוא בכלל רוצה להמשיך במשפט! אם אפשר, אז עד שיבוא המשיח. האינטרס שלו, הוא טוען בעזות מצח מגוחכת, זה שהמהלך יימשך! אבל הוא אנוס, נעבך, על ידי הפרקליטים ועל ידי "החברים" ועל ידי "דין התנועה". אז שאף אחד לא יעז להעליל עליו את עלילת הדם הזו של "חנינה". הוא בעצם מסכים להעניק חנינה למדינה.

אבל רגע, לא בכל תנאי. הוא מסכים להעניק חנינה למדינה, בתנאי שהמשפט שלו יבוטל, סעיפי האישום יימחקו והכל יהיה כלא היה. במקרה כזה, הוא ישקול, באהדה מסוימת, להפסיק לפרק את המדינה. להניח למערכת המשפט (שזקוקה לרפורמות נרחבות, אבל לא לפירוק ולא להשתלטות עוינת מבחוץ). להניח למערכת הביטחון. להניח לתקשורת החופשית. להניח לערכים הליברליים. להניח לאיכות האוויר שאנחנו נושמים פה. להפסיק להפיץ רעל. כן כן, אנחנו בני הערובה שלו.

כן, זה מה שהאכילו השבוע את המכונה, והיא אכלה יפה, גמרה הכל מהצלחת ואפילו פינתה אותה למדיח. בקשת החנינה הביזיונית והעלובה של נתניהו, שאין בה הודאה באשמה, אין בה חרטה, אין בה הרשעה ואין בה כלום, נתפסת על ידי חסידיו כסימן לגדלות נפשו של הנאשם, לנדיבותו המפורסמת ולהקרבה האישית העצומה שלו למען המדינה. הם מוכנים אפילו לשקול שהמדינה תצא מזה בלי עונש מאסר בפועל, אבל יתעקשו על הקלון.

ולכן הם אפילו נהנו מהביצה הסרוחה שנמרחה פעם נוספת על פרצופם. הם גילו שביצה סרוחה זה טעים, נעים וריחני. בושם של ממש. ולא, הם לא מצליחים לעשות את החיבור הפשוט ולהבין ש"קריסת התיקים" קרסה. מי שמפעיל את נשיא ארה"ב של אמריקה כדי שיחלץ אותו בדקה ה־90 ממשפט פלילי, הוא מי שיודע שלא יוכל לחמוק מהרשעה מהדהדת. נתניהו יודע את זה. עמית חדד יודע את זה. זו הסיבה, כנראה, שעמית חדד היה מהדוחפים הראשיים למהלך החנינה (מקורבים רבים אחרים של נתניהו, התנגדו).

לו היה בעורקיה של מכונת הרעל מעט הגיון או מצפון, היו רכיביה שואלים את עצמם: היי, בשביל מה הוא צריך את זה? הוא הרי נשבע שהתיקים קרסו והרי הוא כבר בעיצומה של החקירה הנגדית. אפשר לבקש להוריד את המינון לפעמיים בשבוע. זה לקראת סיום. כמה שבועות נוספים וזהו. הוא סיים. מעכשיו והלאה, כל מה שצריך זה להמתין לזיכוי המוחלט. אין יותר אילוצים, אין שיבושי לו"ז, אין עדויות ואין חקירות.

ועדיין, הוא מפרק את מה שנותר מהריבונות והעצמאות שלנו כשהוא מפעיל את נשיא ארה"ב ומשתף פעולה עם מהלך חסר תקדים בו מנהיג זר בוחש במערכת המשפט הישראלית, דורש ממנה להעניק חנינה לנאשם שמשפטו מתנהל. ואת כל זה הוא עושה אחרי שהתיקים קרסו, כן? וההשלכות של מהלך כזה הן היסטוריות.

את מי נוכל להעמיד כאן לדין בפעם הבאה? אבל חברים, אין מי שישאל את השאלה הזו שם, בין אולפן ערוץ 14 לאולפן "גלי ישראל". זו כבר אינה אידיאולוגיה. זו תעשיה. יותר נכון, מגרסה. הם כאן כדי להמשיך לגרוס, לבלוס ולפרק מה שעוד נותר. הם מתפרנסים מזה. הם עושים לביתם, באמצעות החרבת ביתנו.

הגענו לנשיא הרצוג. יצחק הרצוג. בתעלול בלתי נתפס של ההיסטוריה היה זה אביו, חיים הרצוג, מי שסיפק את התקדים היחיד עד כה לחנינה שניתנה בטרם משפט, בלי כתב אישום. מדובר בראשי השב"כ שהסתבכו בקו 300. הם קיבלו חנינה בטרם הורשעו, כי היה ברור שמשפט יחשוף סודות נפיצים מאוד ויגרום נזק ביטחוני ותדמיתי כבד לשירות הביטחון הכללי ולמדינה. אלא שהם הודו בעובדות והוחלט שזה ייראה כמי שהורשעו, והכי חשוב: הם פרשו מתפקידם. שחררו את השב"כ והמדינה מעולם. ואת זה, הוא לא מוכן לעשות. הוא יפרוש? שאנחנו נפרוש.

אל תקנאו בהרצוג. הוא היה פוליטיקאי מיומן מאוד, מגשר, בורר ופשרן באופיו, אבל אני לא בטוח שהוא בנוי לאירוע שלפניו. מאז ומעולם הוא חשש מנתניהו, עוד הרבה לפני השקתה של מכונת הרעל. בזמנו, כשנבחר לנשיאות ברוב קולות עצום (שכלל גם את קולות הליכוד), היה מי שהפיץ שמדובר ב"דיל" בין נתניהו להרצוג: אני אסייע לך להיות נשיא, אתה תסייע לי להיות אדם חופשי. כלומר, כשאצטרך חנינה, אקבל אותה.

יש לי מקור אמין, שאינו איש פוליטי או חלק מהמערכת הפוליטית, שנשבע שבתקופת הקמפיין לנשיאות הוא ראה, במו עיניו, חוות דעת משפטית שאנשי הרצוג הציגו לפיה ניתן יהיה להעניק חנינה לנתניהו. חוות הדעת הזו, על פי תיאוריית קונספירציה נפוצה, עומדת בבסיס ההסכם הסודי והמושחת בין השניים, הנשיא וראש הממשלה. היילכו שניים יחדיו, אלא אם נועדו?

תזכורת: הרצוג התמודד כמעט מול מגרש ריק. הליכוד לא הציג מועמד משמעותי. היחידה שסיכנה אותו הייתה מרים פרץ. כשנשאלה על חנינה, ענתה פרץ תשובה הגונה ומדויקת: "חנינה ניתנת רק בסוף ההליך, אחרי הרשעה. אם נגיע לשם, יופעל שיקול דעת". ובכן, פרץ לא נבחרה ומועמדותה לא התרוממה.

תיאוריית הקונספירציה, שבזמנו הופצה על ידי הפעיל אלדד יניב (בטרם התהפך ב־180 מעלות וזחל לצד השני, בטרם התהפך שוב וזחל לצד לא ידוע כלשהו), גרסה כי נתניהו תמך בהרצוג כי קיבל הבטחה שהחנינה תמתין לו בשעת חירום.

חוות הדעת המשפטית שהרצוג לכאורה הגיש, אכן קיימת. היא נכתבה בידי עו"ד אייל רוזובסקי, מבכירי עורכי הדין בישראל, לבקשתו של אחד המקורבים היותר ותיקים ומשפיעים של הרצוג באותה תקופה. אדם שמשך בהרבה חוטים הרבה מאוד זמן. בעיקר אצל הרצוג, אבל גם אצל נתניהו.

על פי חוות הדעת הזו, אכן אפשר להעניק לנתניהו חנינה, אבל היא צריכה להיות מותנית בהרשעה, או הודאה באשמה, השתת קלון ופרישה. חוות הדעת הזו מדויקת גם עכשיו. ויש טוויסט: היא לא נכתבה לבקשת הרצוג. היא נכתבה לבקשת אותו מקורב. בהמשך לחוות הדעת, המקורב הזה סיפר שהעביר את המסר לאחד היועצים הכי קרובים לראש הממשלה בזמנו. מה המסר? תעשו שבוז'י יהיה נשיא, ואנחנו נעשה שיהיה בסדר. מעורפל מאוד, סתום מאוד, אופייני מאוד למערכת הפוליטית, בה דברים נסגרים בהבנה אילמת, מקסימום בקריצת עין.

שורה תחתונה: אין דיל בין הרצוג לנתניהו. חוות הדעת המשפטית הייתה מובנת מאליה. המגעים לא התקיימו על ידי הרצוג, אלא מטעם מקורביו. אחד מהם נשבע שזה היה בסמכות וברשות, אבל אי אפשר להישען על זה. ובכלל, הדיבור על נשיאות תמורת חנינה אינו רלוונטי. אני בעד חנינה. גם עכשיו. כמו שהייתי בעד עסקת טיעון. המדינה חייבת להשתחרר מחוטפיה. יואיל נא נתניהו להודות בכמה אישומים, יחון אותו הנשיא, יילך נתניהו לעשות לביתו ויניח לביתנו הלאומי.

כנ"ל בדיוק בעסקת טיעון. אלא שנתניהו לא רוצה חנינה, הוא רוצה פטור, הוא רוצה להיות אברך משי ששירותו נדחה עד סוף הדורות, "נוכלותו אמנותו". הוא רוצה שיבטלו את המשפט שלו. טוב שהוא לא דורש התנצלות ופיצויים. ואת זה, למיטב עניותה של דעתי, אף אחד, גם לא הרצוג, יוכל לתת לו. אנחנו בתוך תהליך של סחיטה באיומים. יש לכם צ'אנס אחרון לבטל לי את המשפט, בטרם יבולע לכם. חבל, יש לכם פנים יפות.

הרצוג היה מאוד רוצה שמישהו אחר יבוא ויציל אותו. שהיועצת המשפטית לממשלה תיכנס למו"מ, או לתהליך כלשהו, לשולחן עגול עם כל הנוגעים בדבר, כדי לרבע את המעגל ולייצר פתרון. הוא לא אומר "לא" על הסף לבקשה, כי הוא לא אומר "לא" על הסף לשום דבר, ובמקרה הזה הוא יסומן וישלם ביוקר. הוא ינסה להשתמש בפוזיציה העוצמתית בה מצא את עצמו, לאסונו, כדי "להוביל את נתניהו אל השוקת". לנסח משהו שבסופו כל הצדדים יגידו שניצחו. נניח, שנתניהו יקבל חנינה עכשיו, ויתחייב לא להתמודד בבחירות הקרובות (תוך שנה). או, שנתניהו יקבל חנינה, יפרוש, אבל יוכל להתמודד בבחירות הקרובות (זה לא יעבור ציבורית). או פתרון יצירתי, עקום ומגוחך אחר כלשהו. בינתיים, הנשיא מנסה להרוויח זמן, משל היה נתניהו. יש פרוצדורה ארוכה ומייגעת לחנינה מהסוג הזה. בואו נצלח אותה. בינתיים, נתפלל שיקרה משהו שיחלץ אותנו מזירת המטענים הזו. מלחמה, נניח. אה, כבר הייתה מלחמה.

השיא השלילי מגיע, כמובן, מאחד מגמדי הגינה המקיפים את המנהיג בשיפוליה הנמוכים במיוחד של מכונת הרעל. הפעם זה נפל בחיקה של עידית סילמן, זו שבגלגול הקודם נצצו עיניה למראה דמותו של מנסור עבאס. סייעה לה מירי רגב, שלעולם לא תחמוק ממשימה בזויה כלשהי.

מדבריהן, שלא ייאמנו, אפשר היה להבין שהנשיא דונלד טראמפ רק מחכה לאישור סופי מירושלים כדי להטיל עלינו סנקציות. שתי אלה, ממפלגת הליכוד והמחנה הלאומי והימין מלא־מלא, בעצם מצפות שמעצמה זרה תכתיב למערכת המשפט הישראלי את מהלכיה. ואם לא, הן מצפות שהמעצמה הזו תטיל עלינו סנקציות. זה קרה השבוע, והתקרה לא נפלה. אולי קצת החווירה.

כדי להעלות את סכום ההימור, נתניהו שוחח השבוע עם טראמפ והם קבעו מפגש נוסף, באחוזה במיאמי, בעוד כשבועיים. בשיחת הטלפון עלתה שוב סוגיית החנינה. בימים אחרים, מתוקנים, רק האירוע הזה היה מוביל לרעידת אדמה, צונאמי ומגיפת דבר. נתניהו, על פי הדיווח של ברק רביד, ביקש מהנשיא להמשיך לפעול למען חנינתו. הנשיא, לעומת זאת, דרש ממנו "להיות פרטנר טוב יותר" בעזה ו"להרגיע תיכף ומיד" את המצב בסוריה.

מפה לשם, סביר יותר שיש דיל בין נתניהו לנשיא טראמפ, מאשר דיל בין נתניהו לנשיא הרצוג. בשני המקרים, זוהי זוועה. כל מה שנותר לנו זה לעקוב מה יקרה בפגישת טראמפ־נתניהו, ומה יקרה בנסיעה הקרובה של הרצוג לניו יורק (שנקבעה זמן רב מראש). האם יוזעק לפתע, בהפתעה, גם הוא למיאמי? האם טראמפ אכן ייעתר להפצרות ההוא שכל תיקיו קרסו, ויאיים בסנקציות? מי יודע, הרי הנתניהו הנוסף, יאיר, מתגורר לא רחוק ממאר־א־לאגו. גם הוא יכול לקפוץ.

שורה תחתונה: התיקים לא קרסו. ההרשעה כמעט ודאית. הוא לא הצליח, כנראה, לפרק את המערכת סופית בטרם הרשעה. הוא משנה עכשיו פאזה ומנסה למלט את עצמו בדרך אחרת. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה. הבעיה היא, שיש לו סייענים רבי עוצמה: מכונת רעל, חלקים בציבור שניזונים ממנה, ונשיא אמריקאי שלא באמת אכפת לו. מה שנשאר בצד שלנו זו היועמ"שית, בג"ץ, והרצוג. יצחק הרצוג, לא חיים.

ההחלטה של נתניהו למנות את מזכירו הצבאי רומן גופמן לראש המוסד, היא המשך התגשמותה של "שיחת הנאמנות" שפורטה כאן לפני חודשים ארוכים. זה קרה כשנתניהו חזר מהביקור הראשון אצל טראמפ לאחר חזרתו של הג'ינג'י לבית הלבן, אסף את כל בכירי מערכת הביטחון ובכירי הקבינט, ונשא בפניהם נאום שומט לסתות: אני אעשה כל מה שטראמפ עושה, הוא מנקה את האורוות בוושינגטון, הוא מחליף ומפטר את כולם, הוא מביא רק אנשים נאמנים. זה מה שאני אעשה, אני אביא לכאן רק אנשים נאמנים. אמר, ולשם שינוי גם מקיים.

חבל שלא קיים בדרך הזו את ההבטחה להפיל את שלטון חמאס, להוריד את מחירי הדיור, את יוקר המחיה, או את האלימות המשתוללת. מילא. זה התחיל עם דוד זיני בשב"כ ונמשך עכשיו עם רומן גופמן במוסד. זה אמור היה להיות גם עם אייל זמיר במטכ"ל, אבל התבשיל של זמיר לא עלה יפה. הנ"ל מגלה סימני עצמאות ועמוד שידרה חשודים, ומי שמנסה לסכלם, שר הביטחון (שגם הוא חלק מ"נאום הנאמנות") גורם יותר נזק מתועלת.

נתחיל בזיני. ברגע שמינויו אושר על ידי הוועדה, הרכנתי ראש. מדובר באלוף בצה"ל, באדם שלחם ותרם וגם אם דעותיו ימניות מאוד, וגם אם הוא מוגדר כ"משיחי", וגם אם הוא נפסל על ידי נתניהו בגלל עודף משיחיות, אלה הם כללי המשחק. ממה שאני שומע, זיני לא מגשים כרגע את החששות הגדולים ממנו. בסביבתו מסתובב רעיון לבטל את מה שמכונה "החטיבה היהודית" בשב"כ. הזרוע שאמורה לטפל (דגש על אמורה, כי כרגע הטיפול נרפה מאוד) בטרור היהודי ביו"ש.

לפני שמזדעקים, אני מבין שזה דווקא מסיבות טובות. תפיסתו של זיני היא שאין להבדיל בין טרור לטרור. משליכי בקבוק תבערה ערבים על רכב יהודי צריכים להיות מטופלים כמו משליכי בקבוק תבערה יהודים, לתוך בית של משפחה ערבית. ההפרדה מייצרת יותר נזק מתועלת, גורמת ללחצים מיותרים על אנשי "המחלקה היהודית", ומייצרת מערכת עם עיוות מבני מובנה שצריך לתקן.

האם זה יקרה? אני מסופק מאוד. רוב הסיכוי שלא. אבל בדיקתו של הרעיון הזה מעידה על חשיבה מחוץ לקופסה, ועל מי שכנראה לא מתכוון לשתף פעולה עם משטרת בן גביר שהחליטה לא לסכל טרור יהודי ביו"ש, אלא להיפך, להעניק לו מטריית הגנה משטרתית.

גופמן בכלל לא היה אמור להיות כאן. לאחר שנפצע במלחמת 7 באוקטובר, אמור היה להשתחרר. מישהו שכנע אותו להישאר. אחר־כך הפך למזכיר צבאי, ביצע לא מעט שליחויות ועבר לא מעט מבחני נאמנות אישיים למנהיג ומשפחתו, מה שהפך אותו למועמד המושלם לתפקיד ראש המוסד.

הוא לא מתאים לתפקיד יותר ממה שדוד זיני התאים. שניהם לא בקיאים במערכת, לא עסקו במודיעין, לא מכירים את עולם המבצעים החשאיים וכו'. גופמן מזכיר קצת אלוף אחר שמונה לתפקיד ראש המוסד למרות שמילא רק תפקיד מטה אחד של אלוף: מאיר דגן. אלא שדגן דווקא כן הבין בעולם החשאי, דגן הקים את הזרוע הכלכלית למלחמה בכספי הטרור במצוות אריאל שרון כשהיה בלוט"ר, זרוע שהפכה אחר כך ליחידת "צלצל" במוסד, יחידה שנתניהו ביטל אחר־כך, במקביל להבאת הכסף הקטארי.

צריך לאחל לגופמן בהצלחה. בסוף, זה גם המוסד (הסגור) שלנו. אלא שהתמונה לפיה נתניהו מצליח להציב במשלטים רבים וחשובים מועמדים מטעמו, לא מסיבות ענייניות ולא מסיבות של התאמה לתפקיד, אלא רק כדי שתהיה לו שליטה מוחלטת ונאמנות מוחלטת - צריכה להדאיג את כולנו.

עצם העובדה שנתניהו ממשיך למנות בכירים במערכת הביטחון, כאילו כלום, היא בלתי נתפסת. האיש שהוביל את ישראל ל־7 באוקטובר אינו כשיר או ראוי למנות גם את הש"ג בכניסה לקריה בתל אביב. הוא פסול, הוא לא כשיר, הוא אחראי לגדול באסונות הביטחוניים שקרה לנו, על פי הגדרותיו שלו. עצם העובדה שאנחנו מניחים לו לטנף, להכפיש, להדיח, לפטר ולכתר כל מי שהיה קשור ל־7 באוקטובר, אבל להימלט מאחריות בעצמו ולמנות מחליפים לכל האחראים זולתו, שווה לכשעצמה ועדת חקירה ממלכתית.

מלחמה, חנינה, מהומה, שום דבר לא מפריע למרוץ אחר הג'ובים, הכסף וההשפעה של אריה דרעי. כרגע מנהלת ש"ס בליץ למינוי רב ראשי ב־40 רשויות מקומיות. מדובר בערים ורשויות בהן אין רב ראשי, כי אין בזה צורך אמיתי, אבל מכיוון שהועבר חוק שיאפשר לממסד הדתי למנות רב ראשי (משכורת שמנה, לשכה, מכונית, מקורבים והשפעה) גם בלי שיתוף הפעולה של הרשות המקומית, אין סיכוי שהם יתאפקו.

זה קורה גם בתל אביב, בירת ישראל הליברלית והחופשית. הרבנות הראשית של תל אביב תקועה לא מעט שנים. רון חולדאי לא אוהב שמנחיתים עליו דברים, ובטח לא רבנים. נפלה כבר החלטה שלא צריך רב אשכנזי ורב ספרדי, ושהרב הראשי הבא לא יהיה אשכנזי, אלא ספרדי. הגיע הזמן.

אבל כאן מתחילות הבעיות. לחולדאי יש שתי ברירות: להתעלם מהאירוע ולתת לש"ס למנות רב ראשי מטעמה, או לנסות לשחק במשחק ולהביא רב ראשי שמתאים לתל אביב. כרגע, לא ברור איפה חולדאי. יש שמועות על "דיל" (כן, זה כבר דיל שלישי בטור הזה) בינו לבין דרעי, שיאפשר לדרעי להביא רב מטעם ש"ס תמורת אתנן כלשהו לחולדאי. אין לשמועות האלה שום אימות.

כי בתל אביב יש מועמד קלאסי, מושלם ומופלא לרב הראשי של העיר העברית הראשונה. הרב חיים אמסלם. קוראי הטור הזה מכירים את ההערכה שלי לרב אמסלם. הוא הרב הספרדי שלי (האשכנזי הוא הרב דוד סתיו). הוא היהדות הספרדית המכילה, המאירה, המאפשרת, שאינה דוחה קידמה והשכלה, שאינה מתנגדת לגיוס ולתרומה למדינה.

הגוף הבוחר את הרב הראשי מונה 64 צירים. 20 מהם הם מינויים של השר מטעם ש"ס. שמותיהם כבר הועברו. אין להם מספרי טלפון, מייל או פרט כלשהו שיאפשר למועמדים ליצור איתם קשר ולנסות להשפיע עליהם. מעניין למה. מחצית מהצירים הם חברי מועצת העיר תל אביב. 11 צירים נוספים הם "נציגי ציבור" שהעירייה בחרה. כלומר, כדי לבחור מועמד מטעם ש"ס, צריכים חלק מחברי מועצת העיר או מנציגי הציבור לחצות את הקווים ולא להצביע עבור הרב חיים אמסלם. אתם חושבים שזה לא הגיוני שזה יקרה? בפוליטיקה הישראלית אין שום דבר שאינו הגיוני. הביטו סביב רגע.

ש"ס מריצה מועמד בשם הרב זבדיה כהן. כבודו במקומו. הוא בוגר כולל של הרב דוד יוסף, כמובן, אחיו הוא הרב זמיר כהן שעומד בראש "הידברות", אחד מארגוני ההחזרה בתשובה הגדולים בארץ, עתיר כספים ותקציבים. הרב כהן מתגורר בתל אביב, ומונה לפני כמה שנים לדיין.

הוא ובניו לא שירתו בצה"ל. ש"ס לא טורחת, אפילו בתל אביב, לדאוג למראית העין הזו. הרי לא חסרים ש"סניקים שכן שירתו בצה"ל. למה חייבים לתקוע אצבע בעין? כי חייבים. כך או אחרת, אין ביקום כולו רב שמתאים יותר לרוח התל־אביבית מהרב אמסלם. רב ספרדי, אורתודוכסי, ידען, מאיר פנים. רב שמסמל נאורות, פתיחות לקידמה, יכולת הכלה והידברות ללא כפייה. רב שחמשת ילדיו שירתו (שירות מלא) בצה"ל. כולם עובדים במשרות יצרניות ומכניסים, מדגימים באופן אישי, שהדת לא סותרת את החיים בעידן המודרני ואת הקידמה וההשכלה. הרב אמסלם מטיף לכל הערכים הללו שנות דור. לדבריו, זוהי היהדות הספרדים המקורית, בטרם השתלטו עליה כהני הדת מטעם עצמם.

ש"ס רואה ברבנות הראשית של תל אביב מצודה שראוי להתאבד עליה. זה מינוי מכונן שיקרין על המאבקים במדינה כולה בתחום הזה. הרב הראשי לתל אביב מתמנה אוטומטית גם למועצת הרבנות הראשית ומתמנה גם לראש אבות בתי הדין הרבניים בעיר. זוהי עמדת כוח שיכולה להשפיע גם על ענייני גיור ועל דברים נוספים.

הרב אמסלם נועד לזה. תל אביב נועדה לרב אמסלם. קוראי הטור הזה, אם אתם מסכימים, תפנו לחבר מועצת העיר הקרוב לביתכם, או זה שמייצג אתכם, או זה שאתם מכירים, ותבהירו לו: ייהרג ובל יעבור (כמטאפורה). תל אביב זקוקה לרבנות נאורה. אנחנו יהודים גאים, יהודים לא פחות טובים (לדעתי יותר) מכהני הדת, מטיפי ההשתמטות וההישענות על הקופה הציבורית, מפיצי ה"נמות ולא נתגייס" ומשועבדי הכספים הקואליציוניים השונים. אנחנו צריכים להילחם על היהדות שלנו. היא היהדות הכי יפה.