הידיעה על כך שראש הממשלה בנימין נתניהו פנה לנשיא המדינה יצחק הרצוג בבקשה לחנינה, מסעירה בימים האחרונים את המערכת הפוליטית והמשפטית. הפרשנים מדברים על "הודאה באשמה", על "מיצוי הדין" ועל השוויון בפני החוק. אך הדיון הזה, חשוב ככל שיהיה, מחמיץ את התמונה הגדולה. הוא מתמקד באדם אחד, בעוד שהטרגדיה היא של מדינה שלמה.
האמת הכואבת היא שמי שיושב כרגע בתא המעצר המטאפורי, כבול באזיקים של שיתוק, קיטוב וחוסר תוחלת, איננו בנימין נתניהו. זוהי מדינת ישראל. ולכן, אם תיחתם עסקת חנינה, היא לא צריכה להיות אקט של רחמים כלפי מנהיג שהסתבך בפלילים, אלא אקט של רחמים כלפי אומה שמדממת כבר שנים ארוכות מדי. אנחנו הם אלו שזקוקים לחנינה - חנינה מביבי.
במשך קרוב לעשור, מדינת ישראל מתנהלת כבת ערובה של משפט אחד. סדר היום הלאומי, המינויים הבכירים, השיח התקשורתי ואפילו ההחלטות הגורליות ביותר בזמן מלחמה - הכל נשאב אל החור השחור של האינטרס האישי-משפטי. המערכת הפוליטית שלנו לא יצרה קואליציות על בסיס אידיאולוגיה או חזון, אלא על בסיס השאלה "כן ביבי" או "לא ביבי". חצי מהעם ראה במערכת המשפט אויב דמוני, והחצי השני ראה במנהיג הנבחר סכנה קיומית לדמוקרטיה.
בתווך, נשחקה הסולידריות הישראלית עד דק. הקיטוב הפך לשנאה, והוויכוח הפוליטי הפך למלחמת אזרחים קרה (ולעיתים חמה). אירועי השנים האחרונות, ובראשם האסון הנורא של השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו, הוכיחו עד כמה מסוכן המצב שבו קשב של מנהיג מפוצל בין הישרדותו האישית לבין הישרדותה של המדינה. לכן, בקשת החנינה של נתניהו היא הזדמנות היסטורית, אך לא מהסיבות שהוא חושב. עבור נתניהו, החנינה היא כרטיס יציאה מהכלא ומהקלון. עבורנו, אזרחי ישראל, החנינה חייבת להיות תעודת השחרור מהלפיתה החונקת הזו.
על הנשיא הרצוג לשקול את הבקשה בחיוב, אך להציב לה תג מחיר ברור, חד ובלתי הפיך: פרישה מוחלטת וסופית מהחיים הציבוריים. זוהי העסקה האמיתית. לא "חנינה תמורת הודאה", אלא "חנינה תמורת שחרור המדינה".
יש שיאמרו שזהו מסר בעייתי שלפיו החזק והמקושר חומק מאימת הדין. הצדק עמם. יש בכך טעם לפגם מוסרי. אבל בפוליטיקה, ובחיים של אומות חפצות חיים, לעיתים החוכמה צריכה לגבור על הצדק האבסולוטי. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד שנים של גרירת רגליים בבתי משפט, ערעורים, והסתה מתמדת כנגד מוסדות המדינה שנועדה לשרת את ההגנה המשפטית של הנאשם. המחיר שאנחנו משלמים - בביטחון, בכלכלה, ובחוסן החברתי - גבוה בהרבה מהמחיר המוסרי של ויתור על עונש מאסר לאדם בן למעלה משבעים.
נשיא המדינה צריך להביט בעיניו של ראש הממשלה ולומר לו: "אני מעניק לך את החנינה הזו, לא למענך, אלא למענם". למען המילואימניקים שזקוקים להנהגה נקייה משיקולים זרים, למען המשפחות שיקיריהן נפלו ורוצות לדעת שההחלטות מתקבלות בלב נקי, ולמען הדור הבא שזכאי לגדול במדינה שאינה משועבדת לגורלו של איש אחד. בסופו של יום, ביבי יקבל את החירות שלו לנוע בעולם כאדם חופשי, אבל אנחנו נקבל בחזרה את הדבר היקר מכל - את העתיד שלנו. זוהי אינה כניעה; זוהי בחירה בחיים. תנו לנו חנינה מביבי, ושחררו את ישראל לדרך חדשה.
הכותב הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה