הגיע הזמן שנפסיק לנסות: האמת מאחורי מותו של אבו שבאב

אסר אבו שבאב, שם שלא אומר כמעט כלום למרבית הישראלים, הפך לכותרת ראשית באתרי השונים: על פי פרסומים שלא ניתן לאמתם נכון לכתיבת שורות אלה, הוא מת מחילופי אש עם חמושים תומכי חמאס, אבל לא לפני שכמעט הובהל לבית חולים בישראל בניסיון להצילו..

ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי ערבי מלאה בדוגמאות למנהיגים ערבים שטיפחה ישראל בתקווה כי הם יהיו גשר לשלום או לפחות לאי לוחמה. הדוקטרינה הזאת אינה המצאה ישראלית כמובן. היא הייתה אופיינית למעצמות קולוניאליסטיות שביקשו להוסיף ולשלוט מאוחרי הקלעים באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית. מדינות רבות באפריקה ובמזרח התיכון נוסדו מתוך האינטרס הזה, שלא תמיד חפף מסגרות לאומיות מקומיות, דתות, שבטים ועוד.

מדינות הנפט למשל הן דוגמה טובה לכך: ישויות מדיניות מלאכותיות שהמליכו מקומי בעל ייחוס על נתינים שלא בחרו בו (ולא תמיד רואים בו את מנהיגם) כדי שימשיך לשרת את האינטרס שלהן סביב מקור האנרגיה החיוני כל כך..

לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות: ארצות הברית למשל שימרה במשך שנים את שלטונו של השאה באיראן (בין היתר באמצעות קבלני משנה כישראל - מהתחום האזרחי ועד לצבאי), אבל סופה שהקימה לה אויבת מרה, שגם אם ספגה מכה לאחרונה (מישראל כשלוחת ארה"ב, בל יטעה מישהו לחשוב שההחלטה נלקחה על דעתנו בלבד) עדיין מוסיפה לחרוש מזימות.

את מה שלמדה ממעצמות המערב ניסתה ישראל, שלוחה מערבית בלב אזור עוין, ליישם על שכניה הקרובים. הדוגמה הבוטה ביותר (ולמרבה הצער גם הלא מוצלחת ביותר) הייתה מסירת השלטון בלבנון לידי באשיר ג'ומייל, אחרי שצה"ל פלש אליה ביוני 1982 וכבש את מרבית שטחה.

עוד קודם לכן (וכמובן גם לאחר מכן) ניסתה ישראל לנהל את השטח הקרוב לגבולה באמצעות צבא דרום לבנון. סופו של זה שננטש בחלקו והופקר לגורלו עם הנסיגה הישראלית מלבנון, בעת כהונת אהוד ברק.

ניסיונות למשול על עם אחר בעזרת מנהיג-מטעם הם מפתים - ולפרקי זמן קצרים ייתכן שהם אף נראים כמוצלחים. לטווח הארוך דינם להיכשל. אבו שבאב למשל, טען רק לפני כמה ימים נגד מתקפת ה-7 באוקטובר. הוא הציג עמדה לפיה ההחלטה לפלוש לישראל הביאה לכיבוש עזה והרג של ערות אלפים מתושביה.

קשה להתווכח עם העובדות, אבל קשה עוד יותר להיות נאיביים מספיק בכדי שנחשוב שאבו שבאב ייצג עמדה רווחת ברחוב הפלסטיני בכלל והעזתי בפרט, שמזדהה ברובו עם חמאס. לו היה נציג נאמן לעמו, היה בן שבט התראבין מצליח לגייס לארגונו את מרבית הנוער הפלסטיני. במקום זאת אלה מוכשרים כמחבלים חדשים בשורות חמאס המשתקם.

אבו שבאב ייצג קבוצה קטנה של פלסטינים, אך בעיקר את האינטרס הישראלי והאמריקני, שני הגורמים שטיפחו וחימשו אותו מתוך מטרה לערער באמצעותו את שלטון חמאס שמסרב (מי היה מאמין...) להתפרק מנשקו ולפנות את השלטון לטובת כוח פלסטיני מתון.

ואולי בכל זאת ישראל חייבת תודה לאבו שבאב: הוא הניח שוב לפתחנו את האמת המרה - עזה היא חמסטאן, יש בה אוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת בלחימה, אך אין זאת אומרת שהיא אינה אוהדת את מי שמנהל אותה בפועל.

דולנד טראמפ, בכובעו כיזם נדל"ן צריך היה כבר לדעת שבעזה אין מקום ליוזמת שיקום אם אתה לא מוכן להיות גם קבלן הביצוע. אם אינך מוכן לשלוח חיילים אמריקנים שיילחמו עם חמאס כשם שעשו (ועושים, אם כי בהיקף מצומצם יותר) חיילי צה"ל, לא תמצא פרטנר מתון בין הפלסטינים שייעשה עבורך את העבודה, אפילו אם תחמש אותו מכף רגל עד ראש. בסופו של דבר הוא יחוסל.

חמאס הוא עזה ועזה היא חמאס. הפנמתם? מצוין - עכשיו מצאו פתרון יצירתי יותר מהסתמכות על מיליציה מקומית או שובו למלחמה.

חלילה מלחשוד בטראמפ שהוא טירון, אבל נניח לרגע שחוסר ניסיונו באורחות המזרח התיכון גרם לו לחשוב שאפשר לסדר את הכל עם קצת דמי תיווך (באופן יחסי לקופון שייגזרו הוא ושותפיו על שיקום עזה). איפה נתניהו שיאיר את עיניו, שיסביר לאיש שרק אמש הזמין אותו להתארח באחוזתו שאין ולא יהיה גורם עזתי מתון שיצעיד את עזה לעבר אופק חדש. אה, כן - הוא עסוק בביטול משפטו, בחוק השתמטות שמפלה בין דם לדם ובניסיון להעברת תקציב מדינה שכולו שוד ושבר.

האינטרס הביטחוני של ישראל בעזה? את זה הוא כבר מזמן הפקיד, שלא לומר הפקיר, בידי האמריקנים - העיקר שטראמפ יפעיל קצת יותר לחץ בעניין החנינה.