קארין אוליאל, אמא ל־7 ילדים ואשת קריירה בצבא ובמערכת הבריאות, שמעה במהלך ההיריון את המשפט שאסור היה שייאמר לאף אישה. היום, כשבנה בן חוגג 6 שנים, היא מספרת איך הפכה מאישה שמפחדת ללדת "מפלצת", לאמא שמלווה אמהות אחרות ברגעים הכי שבריריים שלהן.
קארין חזרה בשבוע האחרון מארה"ב כחלק מהליך גיוס כספים של עמותת צ'יימס ישראל, וחזרה בדיוק לחגיגות יום ההולדת של בנה, בן שנולד עם תסמונת דאון. "אני תמיד אומרת שזה יום חג בשבילי", היא מחייכת. "זה לא יום הולדת רגיל - זה יום שאני נזכרת בו טוב טוב איפה הייתי, מה אמרו לי, ואיזה ילד מדהים בסוף קיבלתי".
בן הוא ילד מתוק שעטוף באהבה במשפחת אוליאל מאשקלון. הוא עדיין לא מדבר, אבל אפשר להבין את רצונותיו; עדיין זקוק לעזרה ברחצה ובהלבשה - אבל מבין הכל, משתמש בג'סטות, צוחק, אוהב, נוכח. ילד. קודם כל ילד. ורק אחר כך ילד עם תסמונת דאון.
לפני שש שנים הגיעה אוליאל, אחות ונגדת ותיקה, לבדיקה שבה כבר ידעה שיש חשד לתסמונת דאון. אחרי שיחות עם רופאים ויועצת גנטית שהמליצו שוב ושוב על הפסקת הריון - היא עדיין לא הייתה מוכנה למה ששמעה.
"ישב מולי רופא נשים", היא מספרת. "מפגש לא פורמלי, לא מתועד. הוא התחיל לתאר את מה שהוא רואה: פרקי ירכיים קצרים, עיניים במרחק שונה, גשר אף קצר, מיעוט מי שפיר, אולי בעיות בכליות. ואז הוא הסתכל עליי ואמר: 'יש לך מונגולואיד בבטן. את תיבהלי מהמראה. את לא תסתדרי. את הורסת את המשפחה שלך'".
אחרי שש שנים, המילים עוד מהדהדות. "באמת חשבתי שאני הולכת ללדת משהו מפלצתי. דמיינתי שאני אפחד להסתכל עליו, שהוא יהיה נטל עליי, על בעלי, על הילדים שלי. שזה סוף החיים שאני מכירה".
הרופא לא כתב דבר בתיק. לא הותיר זכר לדברים. רק אישה אחת שיצאה מהחדר עם אשמה ופחד עמוק.
"בחרתי לא לבחור. "עברתי את האבל בהריון, לא בלידה"
באותה תקופה הייתה קארין אמא לחמישה, בעיצומה של קריירה צבאית ולימודי תואר שני. "הייתי בטוחה שהכל ייגמר. שאפסיק את הלימודים, שאעזוב את הצבא, שאהיה כל היום סביבו, שהמשפחה תסבול".
אבל היא לא מציגה את עצמה כגיבורה. "לא היה לי ביטחון. פשוט בחרתי לא לבחור. עובדתית המשכתי את ההיריון - אבל זה היה עם לב מאוד כבד. פחדתי מלידה שקטה. פחדתי מהמצבה".
בהמשך חקרה בעצמה - מאמרים, אתרים, מידע רפואי. "זה לא עודד אותי מיד, כי בראש עוד הדהדו לי המילים 'מפלצת' ו'נטל'. אבל זה כן נתן לי כלים. מה שלא עשיתי, ואני אומרת זאת בכנות - זה לדבר עם הורים. היום אני יודעת שזה היה משנה הכל".
בן נולד בניתוח קיסרי דחוף ובהרדמה מלאה. כשהביאה האחות את התינוק, קארין ציפתה להיבהל. "אבל הוא פשוט נראה כמו כל הילדים שלי. התאהבתי בו מיד". אבל את האבחנה - היה קשה לקבל. "הסתדרתי איתו, אבל לא עם המילה 'תסמונת דאון'. התביישתי. לא סיפרתי כמעט לאף אחד במשך חודשים".
עם הזמן הבינה שעברה בהריון תהליך של אבל: "התאבלתי על הילדים שדמיינתי שיהיו לי. וזה דווקא עזר לי אחרי שהוא נולד - כי כבר עשיתי חלק מהדרך".
"אסור שאישה תשמע את המשפט שאני שמעתי"
במלחמה, כמו כל תושבי אשקלון, הילדים היו בבית חודשיים וחצי. במקביל המשיכה קארין את עבודתה הצבאית. "אני קודם כל אשת צבא. זה היה מאתגר בטירוף". אבל בבית, שומרים על שקט. "בלי דרמה. יורדים לממ"ד, נועלים, מחכים, עולים. זה משפיע על בן - כשהוא רואה שאנחנו רגועים, הוא רגוע".
היום קארין מלווה נשים בהריון ולאחר לידה שמקבלות אבחנת תסמונת דאון. "פגשתי אישה דתייה שלא רצתה לקחת את התינוק הביתה. הלכתי אליה. סיפרתי את הסיפור שלי. למחרת הלכתי איתה לתינוקייה. היום היא אומרת לי: 'בזכותך לא ויתרתי עליו'".
קארין מדגישה: "אני לא אומרת לאף אחת מה לעשות. אני רק מרגישה שחייבים לדבר אחרת עם נשים. אסור להפחיד. אסור לומר 'מפלצת'. צריך להציג גם תקווה, לא רק פחדים".
ומה היא אומרת להורים שנמצאים עכשיו במקום שבו הייתה? "להתחיל מלנשום. לפחד - זה בסדר. אבל לדבר עם הורים. לראות ילדים. להבין שהחיים לא נגמרים. לפעמים הם אפילו נהיים מלאים יותר".
היא מחייכת ומוסיפה: "כשקיבלתי את בן לידיים, ראיתי ילד. לא תסמונת. ילד. ומאז כל יום אני אומרת תודה שלא ויתרתי עליו".