אנחנו יודעים למדוד מלחמה: במספר הטילים, בנזק לרכוש, ובמחיר האיום של אובדן חיים. אבל יש חזית אחת שאינה מצטלמת, כמעט לא נספרת, ולעתים מוכחשת: החזית הביתית. שם, מאחורי דלת סגורה, הטראומה הנפשית של המלחמה עלולה להפוך לאלימות זוגית ומשפחתית.
בשנה הראשונה למלחמת "חרבות ברזל" דווח כי נרצחו 21 נשים על רקע אלימות במשפחה (על פי החשד בידי בן זוג/בן משפחה), לעומת 17 בתקופה המקבילה לפני כן - עלייה של כ־24%. במקביל דווח גם על החמרה במדדים של חומרה: עלייה של 65% בפניות לרווחה, ועוד אינדיקציות כמו יותר מעצרים וכתבי אישום, ושהות ארוכה יותר במקלטים (שדולת הנשים בישראל 2025).
אלא שבתוך אותה מציאות מתקיים דיסוננס מסוכן, כזה שעלול להטעות את מקבלי ההחלטות ואת כולנו: הדיווח יורד. מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא שבתקופת המלחמה הייתה ירידה בהיקף הפניות למשטרה ולרווחה בנושא אלימות במשפחה/בזוגיות. אפילו במספרים היבשים זה בולט: פניות למרכזי "אלומה" ירדו מ־671 ל־385. והכנסת מדגישה במפורש: ירידה בדיווח אינה מעידה בהכרח על ירידה באירועים.
מבקר המדינה מסביר את המנגנון: אירועי חירום ומלחמה מעלים גורמי סיכון לאלימות, ובו־זמנית עלולים להגביר את קשר השתיקה: פחות פניות, פחות תיעוד, פחות "מספרים רשמיים" ודווקא כשיותר מסוכן בבית.
האיתותים החריפים ביותר מגיעים ממשפחות משרתי כוחות הביטחון והמילואים. בסקר שדולת הנשים, דווח על 30% אלימות רגשית/כלכלית בקרב זוגות שבהם שני בני הזוג שירתו ועל 24% אלימות פיזית/מינית. מעבר לכך, בקרב זוגות שבהם אחד מבני הזוג שירת, 60% מההתנהגויות האלימות הופיעו לראשונה או החמירו מאז תחילת המלחמה; בקרב זוגות שבהם שני בני הזוג שירתו הנתון קופץ ל־74%, מתוכם 45% הופיעו לראשונה אחרי פרוץ המלחמה.
זהו בדיוק "המחיר העקיף" של הטראומה: כשהמתח, השחיקה והפגיעה הנפשית לא מקבלים מענה הם יכולים להתגלגל לשליטה, כוחנות ואלימות כלפי נשים וילדים, ובמקביל להישאר שקטים ולא מדווחים. גם בסקר של ברוקדייל נמצא ש־69.3% מהקורבנות/עדים לאלימות במשפחה לא פנו לעזרה. שתיקה אינה היעדר מצוקה; לעיתים היא סימן שהמצוקה עמוקה מדי, או מסוכנת מדי, כדי לדבר.
רק לאחרונה ציינו את יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, אך חשוב לזכור את גודל הסכנה לאורך כל השנה ולא רק ביום שנועד להזכיר. השנה, בצל מלחמה מתמשכת וחיים תחת מתח כרוני, אנחנו מחויבים להביט באומץ גם באלימות שהיא תוצאה של הטראומה הנפשית - של הלחימה, של האובדן, של החשיפה המתמדת, ושל תחושת האיום שלא מתפוגגת כבר שנתיים.
מאז 7 באוקטובר חווינו כולנו מציאות של הלם מתמשך: דיווחים קשים, דאגה מכרסמת לשלום החיילים והחטופים, ואירועי טראומה ישירים ועקיפים בהיקפים חסרי תקדים. רבים נושאים כיום תסמינים פוסט טראומטיים, גם אם מעולם לא אובחנו באופן רשמי או פנו לקבלת עזרה.
מחקר חדש וראשוני של עמותת נט"ל, הבוחן את המחירים ה(לא)שקופים של הטראומה הנפשית על רקע מלחמת "חרבות ברזל", מעריך כי בחמש השנים הקרובות העלויות הישירות והעקיפות של הפגיעה הנפשית מגיעות לכ- 500 מיליארד ש"ח. מתוך סכום זה, כ-300 מיליארד ש"ח מיוחסים לעלויות עקיפות - תופעות "משניות" שמתרחשות מחוץ לקליניקה: עלייה בתאונות דרכים, בהתמכרויות, במחלות כרוניות וגם באלימות במשפחה. עלות האלימות במשפחה לבדה מוערכת במחקר בכ-10 מיליארד ש"ח לשנה: לא רק טיפול ושיקום, אלא גם מעצרים, הליכים משפטיים, אובדן ימי עבודה, ופגיעה ארוכת טווח בילדים החשופים לאלימות.
אלימות במשפחה: כשהגוף מגיב לפני הראש
טראומה לא מטופלת יכולה להפוך לגורם סיכון משמעותי לאלימות במשפחה, לא כי היא "גורמת" לאדם להיות אלים, אלא משום שהיא משבשת מנגנוני ויסות בסיסיים. אחת התופעות המרכזיות היא עוררות יתר: הגוף נשאר דרוך, מפרש גם גירויים ניטרליים כאיום, ומגיב במהירות לפני שהמחשבה מספיקה להתערב. צעקה של ילד, טריקת דלת, או הערה יומיומית עלולות להיתפס אצל מי שחי חודשים בתוך דריכות והישרדות כ"סכנה שיש להדוף".
לכך מצטרפים לעיתים פלאשבקים וחודרנות שמטשטשים את הגבול בין עבר להווה; ובמקרים אחרים קהות רגשית והימנעות, שמחלישות עוד יותר את היכולת לווסת כעס, פחד ואשמה. הרגשות לא נעלמים כשהם נדחקים; הם מצטברים. וכשהלחץ גבוה מספיק הם עלולים להתפרץ במקום הכי קרוב, הכי פרטי, והכי חסר הגנות: בבית.
חשוב לומר : אין בדברים הללו כדי לנרמל אלימות או להצדיק פגיעה בנשים ובילדים בשום צורה. האחריות למוגנות הביתית שלהם היא על החברה, ועלינו להילחם באלימות ולמגר אותה ללא פשרות. אבל אם נסתפק רק בגינוי , נמשיך להפסיד במערכה. כי אלימות היא גם תוצר של מצוקה לא מטופלת, והיא דורשת טיפול שורש לצד אכיפה נחושה.
ובתוך המורכבות הזו מוטלת עלינו חובה מוסרית קולקטיבית: כלפי מי ששלחנו למערכי לחימה חוזרים ונשנים, וכלפי בני משפחותיהם. חובתנו הלאומית אינה מסתיימת ביום השחרור; עבור רבים, דווקא אז מתחילה המלחמה בבית.
הטיפול לא יכול להסתכם רק באכיפה. הוא חייב לכלול זיהוי מוקדם, שיח פתוח שמפחית בושה, והנגשה מסיבית של טיפול נפשי בזמן ללוחמים, למילואימניקים, ולמשפחותיהם. טראומה אינה בעיה פרטית של נפגע הטראומה; היא אתגר חברתי ולאומי שהשלכותיו ניכרות בבית, בכביש, במקום העבודה ובסופו של דבר גם בכלכלה.
ולכן נדרש גם שינוי מדיניות: חיזוק המערך הסוציאלי בקהילה, תגבור שירותי הרווחה והעמותות בקו הראשון, והקמת גוף בין־משרדי מתכלל שיראה את התמונה הרחבה: בריאות, רווחה, ביטחון וחינוך, ויבנה רצף של איתור, ליווי וטיפול לנפגעי טראומה ולמשפחותיהם.
הדרך למנוע את מקרה האלימות הבא עוברת בהשקעה אמיצה בטיפול נפשי נגיש, איכותי ובזמן. זו לא "הוצאה תקציבית". זו השקעה בביטחון האישי והחברתי של כולנו. כי אם לא נטפל בטראומה היא תטפל בנו. ובתוך הבית, המחיר תמיד נגבה מהקרובים ביותר.
הכותבות חברות במחלקת מחקר בעמותת נט"ל