כמו רב אמן שחמט, ביבי מצית גפרור כדי לראות פיצוץ

מה הופך אדם לגאון שחמט, ומה מבחין בין שחקן מצוין לבין שחמטאי על? במקרה של גארי קספרוב, התשובה מתחילה הרבה לפני הלוח. קספרוב לא היה רק אלוף העולם הצעיר ביותר בהיסטוריה, או מי שהחזיק בדירוג הגבוה ביותר בעולם במשך שנים. הוא היה מהפכת שחמט של אדם אחד. ילד פלא שהפך למכונת חישוב אנושית, מדען של פתיחות, לוחם אגרסיבי ופסיכולוג ממדרגה ראשונה.

השליטה שלו בלוח לא נולדה מכישרון בלבד, אלא משילוב נדיר של הכנה תיאורטית כמעט אובססיבית, חשיבה אגרסיבית ודינמית ששברה מחסומים, עומק חישובי מהפנט ויכולת להיכנס לראש של כל יריב כאילו קרא את מחשבותיו.

קספרוב שיחק שחמט כמו מי שמנהל מלחמה. טקטית, אסטרטגית, קרה ומדויקת, אבל עם שאפתנות רותחת שלא עצרה באליפויות או בשיאים. הוא ניצח מחשבים, ניפץ תיאוריות והפך לאגדה עוד בחייו. לא רק גדול שחמטאי דורו, אלא מי ששינה את המשחק עצמו.

גארי קספרוב הוא גדול השחמטאים של דורו. נתניהו הוא הקספרוב של הפוליטיקה. לא רק בגלל שהוא מבריק יותר מיריביו, או משום שיש לו חזון עמוק יותר, אלא מפני שהוא משחק את המשחק כמו רב אמן, שמקדים את היריבים שלו בחמישים מהלכים.

כמו קספרוב, גם נתניהו לא מגיב למציאות. הוא כותב אותה. הוא יושב מול לוח מלא דמויות שנעות בין צייתנות לאמביציה, ומסדר אותן כך שיראו כאילו הן בחרו בה. הוא מתכנן פתיחות, מלכודות וקרבנות עמדתיים שנים מראש, משתמש במהלכים של אחרים כדי לקדם את שלו ויודע לשחק על זמן, לחץ ופסיכולוגיה יותר מכל אחד אחר בזירה.

אם קספרוב המציא את ההכנה התיאורטית בשחמט, נתניהו שיכלל אותה בפוליטיקה. הוא לא מגיע לסיטואציה. הוא מניח לה להבשיל. הוא לא נותן ליריביו זמן לחשוב. הוא מחליט עבורם מה הם יחשבו. הוא לא רק קורא את הלוח. הוא מסמן אותו.

קספרוב העמיד דור שלם של יריבים שניסו לפצח את הראש שלו. נתניהו העמיד דור של פוליטיקאים שמנסים לפצח את האסטרטגיה שלו ומגלים בכל פעם מחדש שהלוח כבר סודר כך, שלא משנה מה יעשו, הוא יגיע לעמדה עדיפה. כשהוא תוקף, הוא אגרסיבי. כשהוא מסתגר, הוא בלתי חדיר. כשהוא צריך להקריב כלי, הוא מקריב בלי למצמץ, תמיד בידיעה שהמלך שלו נשאר מוגן.

וכמו אצל השחמטאי האגדי, גם במגרש של נתניהו אין מקריות. אין צירופי מקרים. אין שגיאות שנשלפות מהשרוול. יש רק עבודה של הכנה עמוקה, תכנון קדימה, פסיכולוגיה ויכולת מופלאה להישאר שחקן פעיל גם כשהלוח בוער.זה לא הופך אותו למנהיג טוב יותר. זה הופך אותו לשחמטאי פוליטי כמעט בלתי מנוצח.

בקשת החנינה של נתניהו היא מופת של מהלכים מחושבים, מתוכננים ומתוזמנים. זו לא תחינה ולא קריסה פוליטית. זו חלק מהנדסת מציאות שמעניקה לו שח מט בטוח. אם יקבל חנינה, הוא יחזור למשחק כמלך שמחלו לו בגלל מנהיגותו יוצאת הדופן, ויתמודד בבחירות בלי עננת המשפט המעיקה. ואם לא יקבל, הוא יספר לציבור שמדובר ברדיפה פוליטית, בדיפ סטייט ובברוטליות משפטית שנועדה להפיל ראש ממשלה מכהן. ודווקא אז, במעמד הקורבן, הוא יתחזק עוד יותר.

ושלא תתבלבלו לרגע. זאת לא היתה שליפה. היתה כאן הכנה מדוקדקת. חודשים הוא טווה ביד אומן את הרגע המכונן. רעיון החנינה נזרע באמצעות תומכיו. המילה "חנינה" הופיעה פה ושם, יש מאין, והחליפה את ה"לא היה כלום כי אין כלום" שנשכח מזמן. ואז הגיע הנאום של טראמפ בכנסת. נשיא ארצות הברית עמד שם, פנה לנשיא המדינה שישב בקהל, כמו לסחבק מהמילואים, ואמר לו "אולי תיתן לו חנינה? זה לא היה בנאום הכתוב, אבל אני אוהב את האיש הזה. בין אם נאהב את זה או לא. סיגרים ושמפניה? למי בכלל אכפת?".

התגובה הראשונה של הציבור הייתה הלם. מה הוא מתערב. הרצוג גמגם משהו דיפלומטי ונחנק בצד. אבל הרעיון התיאורטי כבר נכנס לשיח כמשהו מעשי. אחרי כמה שבועות הגיע לבית הנשיא בירושלים מכתב רשמי מהבית הלבן ובו קרא לו טראמפ לשקול הענקת. חנינה מלאה לראש הממשלה בנימין נתניהו מהאישומים הפליליים נגדו.

במכתבו טען טראמפ, שמערכת המשפט הישראלית עצמאית, אך התיק נגד נתניהו הוא רדיפה פוליטית לא מוצדקת. נתניהו, כתב, תפקד כראש ממשלה אדיר ונחוש בזמן מלחמה. תשומת ליבו לא יכולה להיות מוסחת שלא לצורך, והגיעה העת לאפשר לו לאחד את ישראל. טראמפ קשר את בקשת החנינה גם להישגים המשותפים של הממשל האמריקאי והישראלי, כולל הסכם הפסקת האש האחרון בעזה, וטען כי זה הזמן להניח לנתניהו להוביל את המדינה.

מלשכת הנשיא הרצוג נמסר בתגובה, שהיא מכבדת את הנשיא טראמפ, אך כל בקשת חנינה חייבת להיות מוגשת באופן רשמי על ידי האדם המעורב או קרוב משפחה מדרגה ראשונה, בהתאם לנהלים המקובלים של משרד המשפטים. אז נתניהו הגיש אתמול בקשת חנינה.

מי שמנסה להבין מה בעצם התרחש כאן, מהרגע שבו טראמפ זרק את המילה חנינה בתוך הכנסת ועד הספר הכבד שהונח אתמול על שולחנו של הרצוג, צריך לקחת בחשבון שהסיפור הזה הוא לא רק שחמט. הוא תיאטרון בנוי שכבה על שכבה, מונע מפירומניה פוליטית.

ולכאן , לא תאמינו, נכנסת לא אחרת מטיילור סוויפט. את הסינגל המוביל מאלבומה האחרון, "הגורל של אופליה", היא פותחת בשלוש שורות שמסבירות במדויק את מה שראינו כאן:

‏"As legend has it you
‏Are quite the pyro
‏You light the match to watch it blow"

"כמו שמספרת האגדה,
אתה די פירומן
מדליק את הגפרור רק כדי לראות את הפיצוץ".

נתניהו מדליק את הגפרור רק כדי לראות את הכל מתפוצץ, ואז ככוח עליון שמציל מהלהבות. הוא שולט בסיטואציה מתחילתה ועד סופה כי הוא גם הדאוס אקס מכינה. זה שנוחת באמצע המחזה ועוצר הכל ברגע אחד באמצעות חנינה.

אבל יש לו כמה תנאים: הוא לא יודה באשמה, לא יקח אחריות ולא יעזוב את הפוליטיקה. תתמודדו.

אחרי הגשת הספר העבה לנשיא, בצירוף המכתב האישי הקצר, שריכך את המאסה המשפטית המנומקת שנכתבה תחת זכוכית מגדלת, הוא משאיר את הנערים לשחק לפניו.

יריב לוין יעשה כרצונו במשרד המשפטים, כאידיוט שימושי. שרי הממשלה יהדהדו את מסריו בדבקות. ונשיא המדינה, שנתפס במלכודת המתוחכמת כמו עכבר מבוהל, ינסה להיחלץ ממנה בכל דרך.

ונתניהו? הוא כופף את המציאות לצרכיו. הוא מבריק אותה באמצעות תומכיו, הוא שולט בנרטיב. ובסופו של דבר הוא עושה לכולנו שח מט. לא משנה מה יקרה. הוא כבר ייצא מנצח.