המכתב של נתניהו לנשיא אינו בקשת חנינה, אלא סחיטה באיומים

לא מעט דברים נאמרו על בנימין נתניהו במשך השנים: יש שחשבו שהוא גאון, יש שחשבו שהוא מושחת, יש שראו בו משיח בן דוד ויש שסברו שהוא שקרן (או אפילו "שקרן בן שקרן" כפי שכינה אותו שר האוצר בממשלתו).

והנה, הגם שמנעד האמוציות שמעורר האיש מקיף כמעט את כל קשת הרגשות המוכרת לנפש האדם, ספק אם בין כל מברכיו של נתניהו או מקלליו, נמצאו רבים שחשבו שהוא לא שפוי. להפך: אפילו מי שייחסו לו כוונות זדון, חשבו תמיד שהכל מתוכנן אצלו לפרטי פרטים.

בקשת החנינה של נתניהו הצליחה להדהים, אולי אפילו לעורר ספקות לא רק לגבי כשירותו להמשיך ולכהן כראש ממשלה, אלא אפילו לגבי כשירותו לעמוד לדין. האיש אשכרה חושב שהוא מתת האל לאנושות.

מה אומר לנו נתניהו? שחררו, כדי שאוכל להמשיך ולהנהיג אתכם הלאה. אין שיקוף מדויק מזה למצבו הנפשי של מי שרואה עצמו כמושיע של עם ישראל, אמונה שרק הולכת וגוברת ככל שנערמים הכישלונות בשטח.

בשנתיים האחרונות, אבוי לנו, זה גם ככל שנערמות הגופות: של נרצחי 7 באוקטובר בידי מי שנתניהו פיטם במזוודות של כסף, של חללי צה"ל שנאלצו להילחם באויב מחופר ומצויד היטב כתוצאה מהמימון שאפשר להם נתניהו, הגם שהוזהר כי הכספים משמשים לבניית תשתית טרור.

לא רק שם, אלא גם בכבישי ישראל שגובים מחיר דמים חסר תקדים, בבתי החולים שמתנהלים על סף קריסה, מתעדפים בעלי ממון כדי לשרוד. תאמרו ששני הסעיפים האחרונים אינם באשמת נתניהו? ובכן, מפיו למדנו: בישראל אין אחראי ואין אשם זולת ראש הממשלה. במילותיו שלו ממש.

אל כל אלה אפשר להוסיף מערכת חינוך שמהווה לא יותר ממנגנון השגחה על הילדים (לפעמים אפילו זה לא), פריפריה שמתרחקת מהמרכז במקום להתקרב אליו, שירותי רווחה בקריסה ועוד ועוד.

זה לא שכל אלה פעלו מצוין עד לבחירתו של נתניהו, אי שם לפני מי בכלל זוכר כמה זמן (כמעט 30 שנה ברוטו, כ-18 שנים נטו), אבל כמעט בכולם חלה נסיגה, בעיקר בשנים האחרונות, בעיקר בעשור האחרון, זה שבו התחיל ניגוד האינטרסים החמור בין מדינת ישראל למי שהיה ראש ממשלתה כמעט לאורך כל התקופה.

אין מנוס מלהניח שבקשת החנינה המוזרה (אם בכלל אפשר לכנות כך את המכתב שנשלח לנשיא) מעידה על ודאות במה שמכונה "סביבת נתניהו" כי הקרב המשפטי שהוא מנהל עתיד להסתיים בהפסד. איך יודעים? כי נתניהו תוקף, כשיטה, בכל פעם את היעד הקרוב ביותר.

זה התחיל עם המשטרה, לה הבהיר "שלא היה כלום" ומשגובשה המלצה להעמידו לדין, הסביר לכל שומעיו ש"יותר ממחצית ההמלצות האלה נזרקות לפח" (לא לפני שהוסיף חיקוי מבזה לכתב המשטרה הוותיק משה נוסבאום). זה היה בעת שנתניהו חשב שהיועץ המשפטי לממשלה בעת ההיא, אביחי מנדלבליט, עומד לחסל את החקירה מבלי להגיש כתב אישום.

משזה לא קרה, עבר נתניהו לתקוף את הפרקליטות על תפירת תיקים - ואחר כך העביר את התקפותיו ממנה אל מערכת המשפט. העובדה שנתניהו מסתער עתה על בית הנשיא מלמדת שהוא מבין שכל ניסיונותיו להלך אימים על מערכת המשפט - ניסיונות ששיאם בחקיקה שריסקה את החברה הישראלית (ועתה ברור גם למי שהתקשה להאמין בתחילה, שהיו מכוונים כולם למטרה אחת), כשלו.

הוא מבין גם שאפילו בית המשפט המחוזי שמנהל את משפטו, מאס בתרגילי ההשהיה שנקט מי שהיה כה נלהב להוכיח את חפותו ("שמונה שנים אני מחכה שהאמת תצא לאור" אמר ערב פתיחת המשפט) עד שגרר רגליים ויזם אירועים מדיניים וביטחוניים דחופים כדי לדחות ימי עדות או לקצם.

עוד מרצע יצא מן השק: נתניהו חטף את מדינת ישראל כבת ערובה, כדי שברגע האמת יוכל להצמיד סכין לגרונה ולאיים על נציגי שלטון החוק המקיפים אותו מכל עבריו: עוד צעד אחד שלכם ואני...

כי מה הוא בעצם אומר? לא שהוא מבקש חנינה כי הכיר בחומרת מעשיו, לא שהוא הולך לקנוסה כמעשה הקיסר היינריך הרביעי שחיכה למחילת האפיפיור במאה ה-11, לא שהוא מתנצל, מתחרט ומבקש שיונח לו כדי לעשות לביתו במקום לחרוץ קווים על קירות תאו.

לא, נתניהו שולח כאן איום מרומז שכדאי לחון אותו כדי שלא יבולע למדינת ישראל: "להוריד את עצמת הלהבות" כלשונו - המכובסת אך הברורה. בקשת סליחה? יותר פיגוע-מיקוח.

רבים התגוללו (בצדק!) על אולפני התקשורת שאירחו את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שהוא גם עבריין מורשע כדי שיפרש עניינים כאלה ואחרים. ובכן, נתניהו מצליח לגרום אפילו לאולמרט להיראות טוב: אולמרט לפחות נלחם על גרסתו בבית המשפט. ניצח (בגדול) בערכאה הראשונה, הפסיד בערכאה הסופית - ואף ריצה תקופת מאסר בפועל.

זה היה מביך למדינת ישראל, לראות ראש ממשלה לשעבר בסרבל כתום במקום בחליפה כהה, אבל זה לפחות היה מכובד יותר ממי שמבקש להפסיק את המשחק, אחרי שניסה לשנות את חוקיו - ולמרות זאת הבין שהוא מפסיד.

העובדה שנתניהו מפגין בבקשתו ניצוצות של מה שיכול להתפרש כניתוק קשר עם המציאות, לא אומרת שהבקשה נטולת היגיון, כי שלא יהיה לאיש ספק: בוז'י הרצוג מונה לתפקידו הרם, בתמיכתו הנלהבת של נתניהו, בדיוק לרגע הזה שבו יתבקש לחון את ראש הממשלה.

על נתניהו אפשר ללמוד בעיקר ממי שהיו קרובים אליו פעם. אחד מהם, בן בריתו בעבר שהפך ליריב מר, אביגדור ליברמן, השווה שוב ושוב את התמיכה העיוורת בנתניהו לשבתאות, כלומר לנהייה אחרי משיח שקר תוך התעלמות מוחלטת מכל תמרורי האזהרה בדרך.

ובכן, במאה ה-17 סופם של משיחי שקר (ותומכיהם) היה להתאסלם. במאה ה-21 הם מקווים למשוך עוד קצת זמן באמצעות בקשת חנינה.