שתי ידיעות אזוטריות-לכאורה הצליחו לבלוט בין שלל חדשות השבת: הראשונה היא התור הארוך שבו עמדו ישראלים לקבלת תור לשגרירות פורטוגל בישראל, במטרה לממש את זכאותם לאזרחות זרה.
השנייה היא המלצה שקיבלה עיריית דבלין (אם כי לא החלטה סופית בנושא), להסב שם פארק בעיר מ"הרצוג" ל-"פלסטין".
לכאורה מדובר בשתי ידיעות שאינן קשורות זו לזו, למעשה מתקיים ביניהן קשר הדוק שמלמד עד כמה הציונות מודל 2025 מהלכת על חבל דק, מותקפת מבחוץ ומוחלשת מבפנים.
נתחיל בדבלין, כרך חביב למדי, שהתלונה העיקרית עליו מתמקדת במזג האוויר: עיריית דבלין תידרש לדון בהמלצה להסב את שמו של פארק בעיר מלהיקרא על שם יצחק הרצוג לכיכר "פלסטין החופשית".
הנה כמה עובדות: השם "הרצוג" מתייחס לשני אנשים: לאביו של הנשיא הנוכחי, בוז'י הרצוג, שהיה גם נשיא מדינת ישראל אבל גם יליד בלפסט שגדל בדבלין, ובנוסף מתייחס השם לאביו (סבו של הנשיא המכהן), שהיה רבה הראשי של הקהילה היהודית באירלנד.
השם ניתן לפארק לפני למעלה מ-20 שנה, במסגרת חגיגות 3000 שנה לירושלים. כלומר, מראש הייתה כאן מחווה מדינית של עיריית דבלין, הן כלפי הקהילה היהודית והן כלפי ישראל.
לכן, לכאורה, הרצון של אירלנד להביע הסתייגות מהחלטה פוליטית על ידי אימוץ של החלטה פוליטית חדשה הוא לגיטימי: אם שינוי שם הפארק היה מחווה כלפי ישראל, מדוע אי אפשר לשנותה בהחלטה שמהווה הסתייגות ממנה?
הרצל הפך לשך
מאיפה נתחיל את המסע שיוכיח עד כמה המעשה הלגיטימי-לכאורה הזה שגוי ומסוכן? אולי בטרלול הפרוגרסיבי, זה שמקים עליו אפילו ליברלים גדולים ומחויבים, שמביטים בעיניים כלות בניסיון לשכתב את ההיסטוריה ולהתאים אותה לנורמות התקינות הפוליטית החדשה.
כך למשל משנים בארה"ב שמות כיכרות ורחובות שנקראו על שמם של מי שנחשבו לגיבורי חיל. לפעמים עקב חלקם במלחמות (שמוצגות היום כטבח) באוכלוסייה ילידית, לפעמים בגלל עמדות גזעניות (הגם שהיו נורמטיביות לפני 200 שנה) ועוד.
לשיא של אבסורד הגיעו הדברים עת ביקשו לשנות שם מוסדות שנקראו על שם הנשיא ששילם בחייו תמורת מלחמתו למען שחרור העבדים, אברהם לינקולן, בגלל שהחזיק בדעות חשוכות לגבי אפרו-אמריקנים, בסטנדרטים של ימינו כמובן.
עיון קצר ברשימת הרחובות, אפילו כאן בישראל, מלמד שקריאתם על שם אנשים אינה עומדת תמיד במבחן הזמן: לפעמים זה בגלל שמתגלים מעשים המיוחסים להם או אפילו דעות קדומות, כמו שאירע לפני כמה שנים עת עלתה דרישה לשנות את שם רחוב דב יוסף, השר המזוהה עם מדיניות הצנע, בשל יחס מתנשא ליהודים ממוצא מזרחי.
הדוגמה הבולטת ביותר בישראל מגיעה דווקא לא מהצד הפרוגרסיבי, אלא להפך, מהשמרני ביותר: שינוי שמו של רחוב הרצל, הרחוב הראשי של בני ברק, שנקרא היום רחוב הרב שך. תחליטו לבד אם יש כאן סימנים של כרסום ביסודות המפעל הציוני או ביטוי לגיטימי למאוויים לגיטימיים של קבוצה תרבותית שיש לה גיבורים משלה...
לפעמים מדובר בניסיונות לא רק לייצג את רוח הזמן, אלא לכפות אותה על עובדות היסטוריות. כך למשל תתקשו למצוא היום סדרה בריטית על התקופה הוויקטוריאנית, מבלי שיהיה בה גיבור שחור, מה שלא יכול היה כמובן להתקיים במציאות. האם הצגתו של השחור כשווה לבני מעמד האצולה היא תיקון מבורך או האם היא סילוף מוסכן של המציאות של לפני 200 שנה, עת מנעמי החיים היו שמורים ללבנים בלבד?
ברית רשעים
נירגע עם פיינט של גינס ונשוב לדבלין. הלוואי שהיה זה ויכוח על התנגשות בין זרמים תרבותיים. זה רחוק מהמציאות. נתחיל בזה שמותר לבקר את ישראל, כשם שמותר לבקר כל מדינה. התמונות הקשות מעזה גרמו ללא מעט אנשים שתמכו בישראל לשכוח את התמונות הקשות עוד יותר מטבח 7 באוקטובר.
אפשר לספוק כפיים נוכח העובדה הזאת, אבל צריך להודות שבעיניים מערביות אפשר לראות בתגובה הישראלית משום הענשה קולקטיבית של אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע.
נאיבי מצד ליברל ישראלי לצפות מאזרח מערבי שזהה לו בכל (מהלבוש, דרך טעם מוזיקלי ועד לסדרות אהובות בטלוויזיה) - חוץ מאשר התחושה של לחיות בצל רצון של מישהו אחר להשמיד אותך - להבין את הצורך שלי להגן על חיי בסביבה רצחנית.
הדברים מובנים במיוחד כשמדובר בעמים שמזהים במאבק הפלסטיני לעצמאות סממנים דומים לאלה שניהלו אבותיהם ואימהותיהם: כך למשל בחבל הבאסקים, כך גם באירלנד. ההתנגדות שלהם למה שנראה בעיניהם "כיבוש" דומה לזה שחוו הוריהם, מובנת (גם אם לא מקובלת).
אז למה הרצון לשנות שם של פארק עירוני מהרצוג לפרי-פלסטיין הוא כה מקומם ונגוע לא רק באנטי ישראליות אלא גם באנטישמיות?
מפני שמדובר ברדיפה משותפת, תולדה של חיבור משוקץ בין שני זרמים מסוכנים. האחד זרם של מהגרים מוסלמים שמשתלט אט אט על מה שהייתה פעם אירופה (על נפלאותיה ועל תחלואיה, הבה לא נשכח שמדובר לא רק ביבשת שהצמיחה את הדמוקרטיה אלא גם את אושוויץ).
בהגירה לכשעצמה אין כמובן כל פסול, אבל ברצון להרוס מבפנים את הדמוקרטיה המערבית, טמון זרע של פורענות.
הזרם השני הוא של מי שהחליפו אנטישמיות קלאסית בשנאת ישראל. הם שונאים יהודים, אבל מבינים שבעידן של פוסט מלחמת העולם השנייה, לשנוא יהודים בשל דתם היא לא מעשה שעולה בקנה אחד עם התקינות הפוליטית, לכן הם מוצאים כתובת לגיטימית לשנאה בדמות מדינת היהודים, ישות ציונית שמושתתת (לכאורה כמובן) על כיבוש וניצול.
זה מתכתב לא רק עם האנטישמיות החבויה בהם, אלא גם עם רגשות האשם שלהם על שהדמוקרטיה הליברלית והנאורה שלהם קמה בזכות שנים של קולוניאליזם אכזרי. הנה לכם שניים במחיר אחד.
הדרך לפורטוגל
כמובן שלשותפות הרעה הזאת יש מועד תפוגה: במוקדם או במאוחר יגלו הליברליים האינטלקטואלים בעיני עצמם שגם הם נמצאים בבנק המטרות של האסלאם הקיצוני, אבל באופן פרדוכסלי משרתת אפילו הידיעה הזאת את ברית הרשעים: הדחקה של שנאת המערב באמצעות מיקודה במדינת ישראל.
איך כל זה קשור לתור שהשתרך שלשום במרכז מסחרי בצומת גלילות? זה קשור ועוד איך. חזקה על הצעירים שעמדו בו, במטרה להשיג דרכון פורטוגלי, שהם מודעים לעליית שנאת ישראל שאינה אלא אנטישמיות במסווה של מאבק פוליטי לגיטימי.
הם מודעים לכך ובכל זאת שוקלים הגירה ("ירידה" אם אתם מתעקשים) למקום שקט וטוב יותר. למה? כי ארצם שינתה את פניה.
כי איום מבחוץ מלווה את המפעל הציוני מיומו הראשון, ובכל מקרה הוא קל יותר להכלה מאשר ערעור יסודות הדמוקרטיה מבפנים.
כי התהליך של שנאת ישראל בעולם נמצא במה שנראה כמו שיא, שלאחריו ידעך, בעוד בישראל, לתפיסתם של מהגרים פוטנציאליים, מתחולל תהליך הפוך.
כי הדמוגרפיה אולי עתידה להכחיד את זהותן של חלק ממדינות אירופה, אבל גם לשנות טוטאלית את מאזן הכוחות הפוליטי שאפשר למדינת ישראל (חרף כל אילוצי הביטחון שלה) להישאר דמוקרטית, ליברלית ופרוגרסיבית (שתי המילים האחרונות כבר הפכו ממילא לכינויי גנאי).
כי קל לחשוב שהאנטי-ישראליות תחלוף אם נניח נשיא אמריקני יכריח ראש ממשלה ישראלי להתקדם בתהליך המדיני, אבל להתעלם באופן מתמיה מהעובדה שהאנטישמיות ותיקה (ושורדת) הרבה יותר מהאנטי-ישראליות שהפכה לבון טון אינטלקטואלי מטומטם.
לוקחים ללב
אין זאת אומרת שהם צודקים או טועים, את זה רק ימים יגידו, עת תעמוד החלטתם למשפט ההיסטוריה בעוד שנה, עשור או מאה... לכן לא צריך להסכים עם הרצון להגר מכאן אלא רק להבין אותו, גם אם רק בשל הצורך לחשוב מה ניתן לעשות כדי לבלום אותו (מלבד איסור על יציאה מהארץ, אולי גם לזה עוד נגיע...).
לכן ניצמד לעובדות: צעירים ישראלים שעתידם לפניהם ולפנינו, שוקלים אופציה לחיים בחו"ל, למרות אנטישמיות גואה.
אם תרצו, הם מעדיפים לחיות במקום שבו עלול שם של פארק להשתנות מ"הרצוג" ל"פרי פלסטיין" מאשר במדינה שבה שונה כבר שם של רחוב מ"הרצל" ל"רב שך".
נוכח הראשון הם יכולים למשוך בכתפיים ולהסב את המבט הלאה. את השני הם מוכרחים לקחת ללב.