היום לפני 78 שנים, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 181, סיימה את המנדט הבריטי והכירה במדינה יהודית.
בימים ההם, האו"ם היה לגיטימי ונייטרלי, כך שההחלטה הייתה מלאת משמעות.
במרכז הנס הזה עומד אדם אחד: בנימין זאב הרצל. רבים צחקו עליו ועל דרכו, אך ב-1897 כתב: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם".
החלום הפך למציאות, ובכך 1877 שנות גלות הסתיימו.
הנס הציוני השני הוא ישראל עצמה: מדינה שנולדה בלי משאבים, מוקפת אויבים ומצור כלכלי, והפכה לאחת המדינות החזקות והמתקדמות בעולם. הון אנושי מדהים, שעבר תלאות ורדיפות והפך את השממה למגדלור של תקווה ודוגמה לעולם כולו. אור לגויים בצורתו המילולית ביותר.
מדינה עליה חלמתי כילד בברית המועצות הסובייטית, ואליה עליתי כבחור בן 20 עם תקווה גדולה, וכמעט ללא אמצעים.
זו אותה מדינה שאפשרה לי ולעולים נוספים להגשים את החלום הציוני. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - גרסת ארץ הקודש.
לצד פריחה זו, עלינו לזכור כי חזון ללא אחריות אינו מספיק. הרצל רצה מדינה חזקה, שוויונית ומנהיגות שמחויבת לציבור. הוא כתב מדריך מפורט לאיך ישראל צריכה להיראות, כל שאנו צריכים זה לקרוא את ספרו, ה'אלטנוילנד'.
בתרגום להיום זה אומר: גיוס שווה לכולם, חיזוק הצבא, כלכלה חופשית והקמת ועדת חקירה ממלכתית מלאה לשבעה באוקטובר - בלי קומבינות, בלי טיוחים.
כל אזרחי המדינה חייבים לתרום את חלקם, אחרת פשוט לא נוכל לשרוד. את שנת הלימודים האחרונה פתחנו עם 37 אחוז בלבד של תלמידים במערכת החינוך הממלכתית. פחות ממחצית. אם לא ניישם את הוראות היצרן אותן כתב הרצל, אנחנו צפויים למדינה שבה רוב מכריע של האוכלוסיה אינו לוקח חלק בצבא או בשוק העבודה. זה פשוט לא יחזיק.
הציונות נבחנת בכל יום מחדש, ואנחנו בזמן הכרעות. בקרוב מאוד יכריע העם היהודי איך ואם יראה עתידו בארץ ישראל - פריחה, ריבונות ושיוויון או המשך דהירה לחורבן בית שלישי.