זכרו לקראת הבחירות המתקרבות: הישמרו מההנדלים

מי שלא ראה את מהדורת החדשות בערב שבת, לא יבין על מה אנחנו מדברים. סגן מנהל בית החולים רמב"ם, אזרח ערבי־ישראלי, עמד מול המצלמות והודיע בקול יציב ובענווה מעוררת כבוד: שישה חיילי צה"ל הובאו לחדרי הניתוח, וצוותים רפואיים - יהודים, ערבים, דרוזים, נוצרים - נלחמים על חייהם כתף אל כתף. בלי דגלים, בלי סיסמאות. רק דאגה בסיסית לחיים. כמה פשוט.

אותו רופא, שמציל חיי חיילים ישראלים מדי שבוע, הוא בדיוק האיש שיועז הנדל לא רוצה לראות סביב שולחן הממשלה. הוא "לא ציוני מספיק". הוא חלק מהמיעוט, מהמגזר, מעשרים האחוזים של אזרחי המדינה שראויים לעבוד, לשלם מסים, לרפא ולבנות, אבל חלילה מלשבת בשולחן שבו מתקבלות ההחלטות שנוגעות לחייהם.

מי שמך, יועז הנדל, לקבוע מי ראוי לשותפות אזרחית ומי לא?

הנדל הוא איש מוכשר, מלומד, בעל עבר ביטחוני ועבר עשיר של הסברה. במשרד ראש הממשלה של בנימין נתניהו, אגב. הוא יודע לנסח משפטים מדויקים, הוא מצטלם טוב, ובשנים האחרונות הוא הצליח לטפח לעצמו דימוי של "האיש ההגיוני בימין". רק שיש בעיה אחת: מאחורי ההיגיון עומדת שוב אותה תערובת ישנה של התנשאות, גזענות ופוליטיקה קטנה.

מי שיצביע ליועז הנדל בבחירות הקרובות, מסתכן קודם כל בבזבוז הקול שלו על מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה; ושני, גם אם המפלגה תעבור את אחוז החסימה, סביר שהיא תתן לנתניהו את ראשות הממשלה, שוב, ותמנע הקמת ממשלה אחרת.

איך אני יודע? באחת ממערכות הבחירות בשנת 2019, כשנוצרה הזדמנות היסטורית להקים ממשלה חלופית שתעצור את ההידרדרות הדמוקרטית, ישבו יועז הנדל וצביקה האוזר באולפנים והצהירו שלא יישבו עם "מפלגות שאינן ציוניות". הם לא רק דיברו.

על פי יו"ר המפלגה שלהם, בני גנץ, שהיה אמור להפוך לראש ממשלה, הם הבהירו שלא יאפשרו הקמת ממשלה כזו. התוצאה: הם חסמו את האפשרות להקמת גוש חוסם עם מנסור עבאס, פיצלו את גוש מתנגדי נתניהו ובסופו של דבר, אחרי עוד מערכת בחירות, נתנו לנתניהו את השלטון על מגש של כסף.

כן, בדיוק אותם שני "ממלכתיים", אותם "משרתים את העם", שדיברו גבוהה גבוהה על אחריות לאומית, הם שהובילו לאחת השגיאות האסטרטגיות הקשות בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

הטיעון של הנדל פשוט, אבל גם ריק מתוכן. "אני בעד מפלגות ציוניות בלבד", הוא אומר במילים כאלה ואחרות. כאילו "ציונות" היא מונופול של מפלגות ימין, וכאילו ציונות פירושה רק להיות גבר יהודי לבן עם מדים.

אבל המציאות מורכבת יותר: 20 אחוז מתושבי המדינה הם אזרחים ערבים. הם בונים את הבתים שבהם מתגוררים יועז הנדל ותומכיו. הם מרפאים את משפחתו בבתי חולים ובמרפאות. הם מהנדסים, רוקחים, נהגים, רופאים, מורים, שוטרים ושופטים. הם מגנים על גבולות המדינה, ואפילו יש בהם כאלה שמשרתים בשירותי הביטחון או עושים שירות לאומי.

רק כשמגיע הרגע לחלוק איתם כוח, לפתוח את שולחן ההחלטות, נשלפת פתאום תעודת ה"לא ציוני".
למה? איזה פגם יש באדם שמחזיק תעודת זהות כחולה, משלם מסים, ושולח את ילדיו לבתי הספר בישראל, רק משום ששמו מוחמד ולא משה?

כשמנסור עבאס - אדם פרגמטי, מתון, שהעז לדבר בשפה אזרחית ולחתום על הסכמות היסטוריות עם ממשלה יהודית -- הציע שותפות אמיצה למען אזרחי ישראל כולם, עמדו הנדל והאוזר וצעקו: לא ציוני! לא יהודי! הם פסלו את השותף הטבעי היחיד שיכול היה לגשר בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים, בין מרכז לפריפריה. הם פסלו אדם שהוכיח שהוא עושה כל מה שצריך למען השותפות, למען עתיד המדינה.
התוצאה? עוד ממשלה של נתניהו. עוד שנים של הסתה, חקיקה משחיתה, העמקת הקיטוב ובסופו של דבר - השבעה באוקטובר.

מפלגתו החדשה של הנדל, שזכתה לשם המבריק "המילואימניקים" בזכות היותה של הסוגיה בוערת כל כך, מנגנת בדיוק על הרגש הכי ישראלי - הקרבה, שירות, אחריות. אבל זו לא ממלכתיות אמיתית, אלא עוד פרק בפוליטיקה הישנה, של נתניהו. עטיפה חלולה לרעיונות ישנים של הדרה.

בעיניי, העתיד של המדינה הזו - העתיד היחיד, אדייק - הוא בשותפות אזרחית, בהבנה שמדינה נבנית לא רק מחיילים אלא גם מאזרחים. ממורה בגליל, מאחות בבית חולים, ממסגר בעכו, מעיתונאית מנצרת. ממי שרואה בעצמו חלק מהבית הזה.

אבל הנדל רוצה בסופו של דבר מדינה ליהודים בלבד. אפילו לא לכל היהודים, רק לאלה שחושבים כמוהו. בעיניי זה מסר מסוכן פוליטית ולא פחות מכך, מסוכן מוסרית. הוא קובע שיש אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. הוא מחזק את הנרטיב של נתניהו, שלפיו כל מי שאינו בצד ה"נכון" הוא אויב.

יועז הנדל לא מביא תקווה. הוא מביא אשליה נעימה של שפיות, שבסופה אותה תוצאה ישנה: נתניהו בשלטון, הציבור השפוי באופוזיציה, והמדינה כולה מתדרדרת עוד צעד במורד. ומי שמאמין שמספיק להיות "מילואימניק" כדי לנהל מדינה - ראוי שיזכור שגם בבית החולים רמב"ם יש מילואימניקים, רק שהם במקרה גם ערבים. והם, ולא הוא, מצילים את החיים שלנו באמת.