לידיעת נבחרי הציבור: השופטים הם המלכים והפרקליטות היא "הכוח החמוש"

בתהליך זוחל הנמשך זה למעלה מיובל שנים, ששיאו בימים אלו, הפכה ישראל ממדינה שבה הייתה נהוגה שיטת משטר דמוקרטית - למדינה שבה קיימת שיטת משטר משפחתית מלוכנית, ובשפה פשוטה - משפחת מלוכה. בנאומו האחרון הגדיר זאת בעדינות יו"ר הכנסת ח"כ אמיר אוחנה, כשטען כי פתקו של הבוחר בקלפי הולך ונשחק.

מאמר זה ינסה לטעון כי הפתק כבר איננו נחשב כלל, וכי חלק הארי של הקושיות הפוליטיות בישראל כבר לא מתקבלות בכנסת. זו הפכה, הלכה למעשה, להתכנסות מיותרת של 120 נבחרי ציבור, שאינם יכולים לעשות דבר בלי אישור מראש או בדיעבד ממשפחת המלוכה, קרי שופטי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.

הסיבות להפיכתו של בג"ץ לפוסק האחרון לכל דבר ועניין במקומותינו הן רבות ומגוונות, ואין זה המקום לעסוק בהן, אך חובה לציין שתיים השלובות זו בזו כזמורה על בד: חולשתם של נבחרי הציבור והתבטלותם הבלתי מוסברת בפני שופטי בג"ץ, שכרסמו פעם אחר פעם שוב בסמכותם, ואלו הראשונים נאלמו דום כמי שכפאם שד. אם ממוראם של השופטים ואם ממוראה של הפרקליטות, שהפכה ל"כוח חמוש" שתפקידו "ליישר" כל נבחר ציבור שהעז להעלות על דל שפתותיו אבק ביקורת כלפי החברים במשפחת המלוכה.

העובדות הן חד-משמעיות. אט-אט הפך בג"ץ למושל בכיפה, המכריע היחיד בכלל הסוגיות הפוליטיות במדינת ישראל. אין הכוונה רק לדברי חקיקה של הכנסת או החלטות ומינויים של הרשות המבצעת העוברות תדיר תחת שבט ביקורתו. בעשורים האחרונים הפכה דלתו של בג"ץ פתוחה לרווחה לכל עותר בכל נושא ובכל זמן.

לעת הזאת נניח בצד את התערבותם הבוטה של שופטי בג"ץ בניהול מלחמת חרבות ברזל, ובכלל זה דאגה לזכויות יתר של מחבלי הנוח'בה המתועבים, אלא שכאשר בג"ץ מכריע מי יתגייס (אין־ספור עתירות שביטלו כל חקיקה של הכנסת בקשר לחוק הגיוס), מי ייסע (תחבורה ציבורית בשבת), מה ייפתח בשבת (חוק המרכולים), מי יהיה שר (הלכת דרעי־פנחסי, המנוגדת לחוק יסוד "הממשלה"), מהי מדיניות ההגירה (ביטול שלוש פעמים של הסדר מתקן חולות לקליטת מסתננים), איך ייראו פרסומות על האוטובוס, איך צה"ל יילחם על הגדר (התערבות בפרימטר והוראות פתיחה באש) ואפילו מי נחשב יהודי (כרסום תמידי בחוק השבות) - מדובר בהתערבות ישירה בהחלטות פוליטיות מובהקות.

ומכאן המסקנה היחידה האפשרית. בג"ץ הפך למערכת המעצבת את ערכי המדינה, במקום ליישם את ערכי המדינה שנקבעו על ידי הציבור הרחב, באמצעות נציגיו בכנסת - שהיא המקום היחיד הראוי לכך.

כל זה טוב ויפה, אלא מאי - היעדר הייצוגיות בבג"ץ והעובדה שבשאלות פוליטיות עמדתם של כל השופטים ידועה מראש, לבטח של מי שיכול "להנדס" הרכבים, כבוד השופט יצחק עמית - מייצרים סל ערכים צר שמנחיל לציבור תחושה שהמערכת כולה פועלת מתוך נקודת מבט אחידה, מנותקת ומנוכרת. או בשפה ברורה יותר - היעדר הייצוגיות מוביל לאכיפה בררנית.

חז"ל כבר ידעו להזהיר מפני מצב כזה. התורה קובעת את אחד מעמודי התווך של מערכת משפט: "לֹא תַכִּיר פָּנִים בַּמִּשְׁפָט". זה הציווי העתיק ביותר נגד אכיפה בררנית - והמציאות הישראלית, או ליתר דיוק התנהלותם של שופטי בג"ץ, מוכיחה עד כמה הוא חיוני.

לא ייתכן שלפי זהותו של אדם, אמונתו, עמדתו הפוליטית או מוצאו - יחול עליו דין אחר. אסור שהמשפט יראה פנים שונות לאנשים שונים. יפים ומתאימים לעניין זה דבריו החדים כתער של השופט אהרן ברק, שחייבים לשמש תמרור הזהרה לשופטי בג"ץ: "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".

אכיפה בררנית אינה מתרחשת בוואקום. היא איננה "טעות" ואינה "תקלה נקודתית". היא תולדה ישירה של מערכת שבמקום להיות רב־תרבותית, רב־שכבתית ורב־ערכית, הפכה למונוליתית. אותה שכבה דקה - חברתית, תרבותית וערכית - שולטת ברוב מוקדי הכוח: מהיועץ המשפטי לממשלה ועד לשופטי העליון, מהפרקליטות ועד מח"ש. וכשמעניקים שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל לקבוצה הומוגנית - התוצאה הבלתי נמנעת היא הפעלה סלקטיבית של כלים משפטיים.

לא צריך להיות מומחה למשפט חוקתי - מספיק להיות אזרח כדי לראות כלפי מי האכיפה נוקשה, וכלפי מי היא "מבינה את הנסיבות". כלפי מי מחמירים, וכלפי מי מגלים גמישות. זו אינה מקריות - אלו ערכים. בחלקים רחבים בציבור, התחושה שחוזרת מכל כיוון היא אותה תחושה: אנשים לא מרגישים שמערכת המשפט היא שלהם. עסקינן בריחוק שהפך לקרע עמוק. הציבור רואה אכיפה בררנית לא ככשל - אלא כהוכחה שהמערכת לא משרתת אותו.

כשהרכב העליון, הפרקליטות והיועמ"ש מגיע כמעט תמיד מאותו רקע, אותן שכבות מובילות, אותו עולם ערכים ליברלי - אין פלא שכאשר מגיע לפתחם תיק טעון, ההתייחסות לקבוצות שונות באוכלוסייה אינה זהה. לא משום שהם רעים; משום שהם אינם מייצגים. הם פשוט באים ממקום אחר, עולם אחר, חוויה אחרת. וברגע שהציבור משתכנע שהמערכת נגועה באכיפה סלקטיבית, נעלם התנאי הבסיסי לקיום שלטון החוק: אמון.

מדינה דמוקרטית לא יכולה להרשות לעצמה מערכת משפט שאינה מייצגת את כלל אזרחיה. בדיוק כפי שאיננו מוכנים לקבל כנסת שמורכבת מאחוז אחד מהציבור. אסור לקבל מערכת אכיפה ושפיטה שרוב מוחלט מתוכה בא מרקע מצומצם. ייצוגיות אינה "גיוון", היא תנאי יסוד לצדק.
אכיפה בררנית לא תיעצר בחקיקה ולא תיעצר בהצהרות. היא תיעצר כשהמערכת תחזור להיות של הציבור. כשהשופט, הפרקליט והתובע לא יגיעו כולם מאותה חממה. כשהערכים שינחו את מקבלי ההחלטות יהיו תוצר של החברה כולה, לא של חלק זעיר ממנה.

הגיע הזמן להבין: אכיפה שוויונית דורשת ייצוג שוויוני. בלי זה, נמשיך להצמיד פלסטרים לשבר עמוק. אם נרצה להחזיר את האמון, עלינו להחזיר קודם את הציבור לתוך המערכת.

הכותב הוא מומחה בהקמת מפלגות ובמשפט חוקתי ומנהלי