בחודש יוני השנה, בעיצומו של מבצע 'עם כלביא', חוותה פרופסור רננה קידר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, את אחת החוויות הקשות בחייה.
"אני גרה מול הבית של ניר ברקת בירושלים. כמעט בכל יום היו התכנסויות מול הבית שלו, בדרך כלל של חמש שש נשים שהפגינו למען החטופים. באותו יום ראשון בצהריים היו שם ארבעה מבוגרים ומספר ילדים שעמדו ושרו שירים. הבת שלי, בת 14, שהייתה מאוד מחוייבת ומגוייסת למאבק, אמרה לי שהיא יורדת למטה כדי להזדהות. עמדתי במטבח וטיגנתי שניצלים לארוחת צהריים ולאחר כמה דקות ראיתי שהגיעו שוטרים ושאחד מהם מדבר עם הבת שלי שעמדה מתחת לבית שלנו והחזיקה שלט. מיד ירדתי למטה, ניגשתי לשוטר שניסה להוציא מהבת שלי, שהיתה מאוד מבוהלת, את הפרטים האישיים שלה ואמרתי לו שהיא קטינה. השוטרים אמרו לנו להתפזר".
בתיעוד מהמקום נראה אחד השוטרים אומר לה: "את ליד בית של אישיות.. אתם לא יכולים למחות". כשרננה ניסתה להסביר לשוטרים שהיא רק ירדה כדי לעזור לבת שלה, אומר לה השוטר: "את מוחה. רשום לך (על הכובע -א.פ) דברים שמסמנים אותך עם הקבוצה.. את עם סממנים שמסמנים אותך עם המחאה". על הכובע של רנננה היה רשום: "אין דמוקרטיה בלי אקדמיה". השוטרים הורו לקבוצה להתפנות מהמקום, שוב בטענה כי אסור להם להפגין מול ביתו של אישיות, שככל הנראה את שמו הם אפילו לא ידעו. הם גם לא ידעו, כך זה נראה, כי כפי שקבע כבר בית המשפט מספר פעמים, אין שום מניעה חוקית לעמוד מול ביתו של 'אישיות', לשיר שירים, לשאת שלטים ואפילו רחמנא לצלן, להקריא שמות של חטופים.
בסופו של דבר החליטו השוטרים לעצור את אחת המשתתפות ורננה, שתיעדה את האירוע, מצאה עצמה תוך כמה דקות, עצורה גם היא ואזוקה בניידת משטרה, נלקחת לתחנת מוריה לעיני בנותיה וזוגתה ההמומות. "ישבנו אזוקות על הרצפה במסדרון במשך כמה שעות. שוטרת הגיעה וקראה לי להיכנס לאחד החדרים. זה היה משרד עם תיקיות וחלונות משני הצדדים - אחד משקיף לרחוב והשני למסדרון. היא אומרת לי 'תתפשטי'. הייתי המומה. אני פרופוסר למשפטים, אני יודעת מה הזכויות שלי, אבל מעולם לא הייתי בסיטואציה כזו לפני ופשוט קפאתי. באותו רגע לא הייתי משפטנית. לא היה אפילו פרגוד שיכולתי להסתתר מאחוריו. הורדתי את המכנסיים והגופיה, עמדתי עם תחתונים וחזיה והשוטרת אמרה לי להתלבש בחזרה. אפילו לא ערכה עלי חיפוש פיזי". לאחר מכן היא נחקרה.
"השוטרת אמרה לי, 'את יודעת שלהפגין זה לא חוקי' ושאלה אותי אם אני מסכימה שיזמנו את הבת שלי, בת 14, לחקירה. הכל היה כל כך עקום. אף אחד לא הפעיל שיקול דעת וניסו ללחוץ על המקומות הכי רגישים שלי - הילדות שלי. אחד השוטרים אמר לנו שיש הוראה מגבוה לא לאפשר מחאה מול הבית של האישיות. אחרי ארבע שעות אמרו לי שאני יכולה ללכת. בלי תנאים מגבילים, בלי מכתב או טופס כלשהו. חודש וחצי אחר כך הגיע מכתב שהתיק נסגר. לא רשום אפילו באיזו עילה".
בימים אלה ובעזרת מערך עוטף העצורים שמלווה משפטית את מי שנעצר במסגרת המחאה, רננה תובעת את המשטרה על מעצר שווא. על הגשת תלונה במח"ש היא ויתרה. "הבנות שלי בטראומה. אני אוספת את השברים שלהן. היום הבנות שלי מפחדות מהמשטרה", היא אומרת.
המקרה של רננה הוא רק אחד מתוך למעלה מאלף עדויות של נשים, שהצטברו עד כה במאגר Xלימות ישראל - מיזם אינטרנטי המאגד עדויות של נפגעים מאלימות גופי האכיפה במחאות נגד הממשלה. מרבית התלונות כוללות גם תיעודים חזותיים של האירועים. עד כה הצטברו במאגר אלפי תלונות של גברים ונשים, על אלימות משטרתית.
השבוע, לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים, הוציאו מכון זולת לשוויון וזכויות אדם דו"ח שבוחן את הפרקטיקה שבה משתמשת משטרת ישראל כלפי נשים, במחאות נגד הממשלה, ומתבסס על העדויות שהצטברו במאגר.
צריך לומר, שימוש לרעה בכוח על ידי המשטרה כנגד מפגינים עלול להיות מופנה הן כלפי נשים והן כלפי גברים ולמעשה, באופן סטטיסטי, גברים סופגים יותר תגובות אלימות מצד שוטרים. בכל העולם. הדו"ח מנסה לעמוד על ההיבטים המגדריים היחודיים של ניסיונות דיכוי המחאה כלפי נשים. בדוח נטען, בהתבסס על העדויות במאגר, כי נשים שמשתתפות במחאה נגד השלטון, סופגות סוגים מובחנים של אלימות משטרתית.
מחברת הדו"ח, עו"ד ניצן כספי שילוני, פעילה וחוקרת בתחום זכויות נשים, אומרת: "המטרה של הדו"ח הייתה להבין איך בתוך כל המנגנון הזה שאנחנו רואים כניסיונות לדכא את המחאה על ידי גופי האכיפה, כחלק ממגמה כללית של הממשלה, משתמשים בדרכים ספציפיות כדי לדכא את המחאה של נשים. נשים לקחו חלק משמעותי יחסית במחאה שהחלה ב-2022 וגם במהלך המלחמה ראינו בחזית המאבק הרבה מהאמהות של החטופים. הדוח בעצם בודק באיזה דרכים המשטרה מבקשת להגביל ולדכא את המחאה - באמצעות פרקטיקות המופעלות ספציפית כלפי נשים".
בהתבסס על עדויות, תיעודים וחומר רב שנאסף בשלוש השנים האחרונות, נטען בדו"ח כי כאמצעי לדיכוי המחאה, המשטרה מפעילה על נשים חמש פרקטיקות: התנהגות בעלת אופי מיני בזמן הפגנה, ביזוי על בסיס מיני ומגדרי, חיפוש גופני והפשטת מפגינות בזמן המעצר, דיכוי המחאה באמצעות פגיעה ואיום על היבטים של אמהותן של המפגינות, אלימות פיזית עם השלכות מוגברות בשל הפגיעות על הגוף הנשי.
בדו"ח מובאות מספר עדויות על לכאורה הטרדות מיניות ומגע כפוי באיברים אינטימיים מצד שוטרים כלפי מפגינות. הכל לכאורה כמובן ואין בטענות כדי להכליל את כלל שוטרי משטרת ישראל. כך למשל נשים סיפרו על שוטרים שחפנו את שדם, הכניסו יד מתחת לחולצה ותפסו בחזיה כדי לגרור אותן, שוטר שדרך ועמד באופן מכוון עם רגלו על מפשעה של אישה, שוטר שישב על פלג גופה התחתון של האישה בעוד היא מנסה להשתחרר ממנו ועוד. חלק מהאירועים לכאורה התרחשו במהלך פעילות השוטרים לפיזור הפגנות, ללא קשר למעצר או עיכוב של הנפגעת.
פרקטיקה נוספת, לפי הדו"ח, שעושה שימוש ביחסי הכוח ובהבדלים המגדריים היא מעצר באמצעות הקפת האישה במספר שוטרים, למרות שאין בכך צורך ענייני. כך למשל בירושלים, שוטר עצר צעירה באמצעות חניקה סביב צווארה, ושני שוטרים נוספים הקיפו אותה, כאשר השלושה משתתפים בגרירתה, ללא צורך. במקרה אחר, בהפגנה במודיעין, שוטר שרצה לסלק מידיה של מפגינה תוף, חתך עם סכין את הרצועות של התוף בצמוד לגופה.
בפרקטיקה של ביזוי על בסיס מיני ומגדרי, מובאות בדו"ח עדויות על מקרים שבהם שוטרים השתמשו בשפה שמבזה את מיניותן של המפגינות. כך למשל שוטר שתועד בהפגנה בתל אביב במאי השנה, קורא לעבר מפגינה 'אני אזיין אותך', או אישה שהעידה כי במהלך הפגנה בירושלים השוטרים גררו אישה מבוגרת ואמרו לה 'זקנה מכוערת'. ויש גם את ההתייחסות לנשים מפגינות כאל לא נורמטיביות וכינויין 'אנרכיסטיות משוגעות'. כך לפי העדויות. ממחקרים שנעשו ברחבי העולם עולה כי ייחוס לנשים אקטיביסטיות תדמית של 'מפגינה מטורפת' על ידי הרשויות היא פרקטיקה שמטרתה לתאר אותן כלא נורמטיביות ולשמש כהרתעה עבור פעילות אחרות.
החל מחודש יולי 25 נדמה שחלה התרחבות בפרקטיקת ההפשטה בזמן המעצר. דווח על לפחות שמונה נשים שהתבקשו להתפשט לאחר מעצרן ובוצע בהן חיפוש גופני בעירום. כך למשל הסיפור של פרופסור רננה קידר שהובא בתחילת הכתבה, או של מפגינה מול מעון ראש הממשלה בירושלים שנעצרה, הוכרחה להתפשט ולכרוע עירומה בתחנת המשטרה, מפגינות בתל אביב שנעצרו ביחד עם מפגין, אך רק הן עברו חיפוש בעירום בעוד הוא רק התבקש להרים את חולצתו ועוד עדויות.
חשוב להדגיש: התשתית החוקית המקנה לשוטרים את הסמכות לבצע חיפוש גופני בעצורים מתבססת על סעיף 3(א) לחוק סדר הדין הפלילי ובו נקבע כי "אם היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבגופו של חשוד נמצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה, רשאי הוא לערוך בו חיפוש חיצוני". חשוד חייב לתת את הסכמתו לכך ובמידה ומסרב, קצין המשטרה חייב לערוך לו שימוע לפני שהוא מקבל החלטה בסוגיית החיפוש. בית המשפט העליון כבר קבע כי בחיפוש גופני יש פוטנציאל לפגיעה בזכויות אדם בסיסיות, צמצם את הסמכות ואפשר אותה רק בהיעדר חלופות. בתי המשפט השונים התייחסו במהלך השנים גם הם לסוגייה, וכך למשל ב 2012 קבעה שופטת בית משפט השלום בירושלים, תמר בר אשר, הלכה בנושא.
זה היה בלא אחרת מאשר בתביעה שהגיש חנמאל דורפמן, אז פעיל ימין ותושב המאחז מגרון, וכיום ראש המטה של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מי שייצג אותו בתביעה היה עורך הדין איתמר בן גביר. היום השר הממונה על המשטרה. התביעה הוגשה בעקבות מעצרו של דורפמן, אשר המשטרה חשדה כי הוא פועל להכווין פעילים להפר את הסדר ולשבש את פינוי המאחז מגרון. לאחר חקירתו, הובא בלילה לבית המעצר במגרש הרוסים ושם טרם כניסתו לתא, עבר דורפמן חיפוש בעירום. הוא שוחרר למחרת והגיש תביעה נגד המשטרה והשב"ס בגין המעצר, התנאים והחיפוש הבלתי חוקי על גופו. השופטת קיבלה את התביעה בעניין החיפוש בעירום כשהיא קובעת כי בהיעדר חשד סביר שהתובע נושא עליו חפץ, לא היתה הצדקה לכך וכי מדובר בחריגה ממשית ממתחם הסבירות.
"התובע עוכב ברחוב ונלקח אל תחנת המשטרה וכעבור שעות ארוכות שבהן שהה בתחנה נלקח אל בית המעצר. העבירות בהן נחשד היו עבירות של ארגון פעילות להתנגדות לפעולות כוחות הביטחון שפינו את המאחז ולארגון הפרות סדר. אין בכל אותם מעשים ונסיבות, תהיה חומרתן אשר תהיה, דבר וחצי דבר שיכול היה לעורר חשד כי הוא מחביא על גופו או בתוך גופו חפצים שאסור להכניסם אל בית המעצר", קבעה השופטת והורתה למדינה לשלם לדורפמן פיצויים בסך 10,000 ש"ח.
ובחזרה לפרופסור רננה קידר שאולצה להתפשט באותה תחנת משטרה, 13 שנה לאחר אותה פסיקה, לאחר שנעצרה בחשד להפרת הסדר - אותה עבירה שהשופטת קבעה בתיק של דורפמן כי אינה מהווה עילה לחיפוש בעירום: "יומיים לאחר האירוע התקשרה אלי עדן מלשכת השר בן גביר. היא שאלה אותי, 'אני יכולה להעביר אותך לשר? קפאתי ואז אמרתי 'לא. אני לא רוצה לדבר איתו'. אני בתחושה קשה. אלה לא ימים טובים לדמוקרטיה הישראלית. שוחקים פה את עקרונות היסוד שלה - את חופש הביטוי ואת הזכות להפגין. אלה הדברים הכי בסיסיים ופוגעים בזה, באופן שיטתי ומסודר, כבר שלוש שנים".
שתי הפרקטיקות הנוספות שבהן לפי הדוח, עושה המשטרה שימוש כלפי מפגינות הן כאמור הפעלת לחץ על מפגינות דרך ערעור על האימהות שלהן ופגיעות בגוף הנשי. כך למשל נאספו עדויות של מפגינות שהגיעו עם ילדיהן ושוטרים איימו לדווח עליהן לשירותי הרווחה, שוטרים שהפעילו לחץ על האמהות לאפשר לחקור את הילדים והפרדה בין האמהות לילדיהן הקטנים. עדויות אחרות במיזם מספרות על הפעלת כוח על נשים מפגינות עד כדי גרימת נזק פיזי. וכדאי לזכור, גם כאשר השוטרים מפעילים אותה מידת אלימות על נשים וגברים, יהיה לכך אפקט אחר על האישה והפציעה שלה תהיה משמעותית יותר, בשל הפערים הפיזיולוגיים והמבנה הנשי האנטומי. אצל נשים קיים סיכון מוגבר לנזק פנימי ולשברים כתוצאה ממכות באלות או אגרופים, הטחה חזקה לקרקע ועוד. במאגר של מיזם Xלימות ישראל, קיימות עדויות על פציעות של נשים שנגרמו מאלימות שוטרים והצריכו אשפוז.
"נשים שמפגינות נגד מדיניות ממשלת ישראל סובלות מסוגים מובחנים של אלימות שמפעילים שוטרים. מדובר באלימות פוליטית, שיטתית ולא רק אפיזודה שהיא פרי יוזמה של שוטר ספציפי", מסכמת מחברת הדוח, עו"ד ניצן כספי שילוני. לדבריה, "האווירה הכללית, היחס והמדיניות של השר לביטחון לאומי ושל הממשלה בכלל כלפי מפגינים אזרחים היא לצייר אותם כאנרכיסטים אלימים. מאז הקמתה, הממשלה מנסה באופן סיסטמטי לפגוע בעצמאות המשטרה, אם באמצעות חקיקה ואם באמצעות אמירות של בן גביר לעצור מפגינים וההכרזות שלו על כך שיקדם שוטרים שיבצעו את המדיניות שלו. השוטרים רואים שמי שמגן ומאפשר את המחאה, מודח על ידי השר, ומי שמשתף פעולה עם המדיניות שלו, מקודם. שוטרים יודעים שהם לא ישלמו מחיר על ההתנהלות שלהם. השוטרים חייבים להבין שהתפקיד שלהם זה להגן על אזרחי ישראל, בוודאי על מי שמביע מחאה דמוקרטית, ולא לדכא אותם ולהיות אלימים כלפיהם".
תגובות
מלשכת השר לביטחון לאומי נמסר: "במשך שלושה עשורים התרחשו אינספור מקרים קשים של חיפושי עירום ומשפילׂים כלפי מפגינות ימין, נשים מהחברה החרדית, צעירות מהקהילה האתיופית ומתיישבות. שלושים שנה של אלימות, של פגיעות מיניות במסגרת חיפושים, של חיפוש גופני פולשני כלפי פעילות ימין - ואתם לא אמרתם מילה.
דווקא בתקופת השר בן גביר הנושא סוף-סוף עלה על השולחן. לראשונה נערכו דיונים מקצועיים מעמיקים, נבחנה הפרקטיקה הנהוגה במשך שנים, והתגבשה מדיניות ברורה שמטרתה אחת: לא לפגוע במפגינים ולהעניק יחס שווה לכולם.
בעניין חיפושים בעירום - השר בן גביר היה הראשון והיחיד מכלל השרים לביטחון לאומי שהיו בעבר - שקיים דיונים מסודרים בנושא, ובסיומם נקבע נוהל מחייב: חיפוש בעירום יתבצע רק במקרים חריגים שאין בהם ברירה ובפיקוח הדוק".