טעויות לעולם חוזרות: כל מינוי של נתניהו נגמר בבכיר שמתפכח ומתנגד

לאורך השנים מינה ראש הממשלה שורה ארוכה של בכירים - שרי ביטחון, רמטכ"לים, ראשי שב"כ ומפכ"לים - ורבים מהם התבררו מבחינתו כטעות. באופן שחוזר על עצמו, כל אחד מהם הגיע לבסוף למסקנות דומות עליו. הצמד שמינה את הרמטכ"ל זמיר וכעת מפריע לו לשקם את צה"ל עוד יבין, כך נטען, שהוא לא יילך לשום מקום משום שהוא מבין את גודל השעה.

בתחילת השבוע, בשיא קטטת שר הביטחון והרמטכ"ל, נקראו השניים ללשכת ראש הממשלה. נתניהו החליט לקחת הפסקה קלה ממלאכת פירוק המדינה ולדגמן "מבוגר אחראי". מפגש משולש לא יצא מזה, אבל הדלפות מעניינות של "מקורבי ראש הממשלה", דווקא כן. על פי אחת מהן, "זו הייתה טעות למנות את אייל זמיר לרמטכ"ל". על פי השנייה, "נתניהו שוקל להחליף את שר הבטחון כ"ץ". כלומר, יש כאן שתי טעויות מצטברות: מינוי זמיר ומינוי כ"ץ. אחד הוחזר מהאזרחות כדי לשקם את צה"ל, השני כינה עד לאחרונה את עצמו בשם "הורדוס".

הכותרות האלה פיארו את כל המהדורות, כל האתרים וכל העיתונים. הן יצאו באופן רשמי מאנשי נתניהו (לפחות אחד הפלגים של "סביבת נתניהו"). כלומר, הן היו על דעתו, בהנחה שדעתו מקובלת עליו (זה לא תמיד נכון, בעיקר לנוכח דעתה). בקיצור, בסביבת נתניהו הדליפו שביבי טעה כשהסכים למינוי זמיר, וטעה כשמינה את כ"ץ. מחילה. קורה. טעיתי. טועים. טעות.

ביבי והתעויוט. איש מוכה גורל הוא נתניהו. איוב המודרני. איך זה שהטעויות האלה תמיד נופלות עליו? מצד שני, אלה הטעויות שלו. על מי יפלו? עלינו? בעצם, אפשר לגמרי להגיד שהן נופלות עלינו, כי אנחנו בדרך כלל משלמים את מחירן. מצד שלישי, אז מה? הוא בן אדם. אנשים עושים טעויות, לא? זה אנושי בסך הכל.

הבעיה היא שאין בעולם ענן דיגיטלי שיכול להכיל את קולקציית הטעויות של בנימין נתניהו לדורותיו. לא אמזון, לא מיקרוסופט וגם לא גוגל. תעלו לאחד מהעננים האלה את הטעויות של נתניהו, הוא יתפקע מיד ויוריד עליכם גשם סגול. בואו ננסה לספור: אז אחרי הטעות למנות את זמיר והטעות למנות את כ"ץ, בואו לא נשכח שזו הייתה טעות למנות את יצחק מרדכי לשר הבטחון. ואת דן מרידור לשר האוצר (שניהם הקימו נגדו את "מפלגת המרכז"). ואת דוד לוי לשר החוץ (שהרי פרש והצטרף לאהוד ברק). וזו הייתה טעות למנות את ניר חפץ ליועץ התקשורת ואת ארי הרו לראש הסגל ואת מומו פילבר למנכ"ל משרד התקשורת. שהרי גם ברגע זה, גרסתו של פילבר לפיה הייתה "פגישת הנחיה" שהולידה את אישום השוחד בתיק 4000, עומדת על מכונה.

הלאה: זו הייתה חתיכת טעות למנות את בני גנץ לרמטכ"ל. ולשר הביטחון. וזו הייתה טעות למנות את גדי איזנקוט לרמטכ"ל. ומינוי נדב ארגמן לראש השב"כ הייתה טעות קולוסאלית, כי הוא בא עם הדרישה המחוצפת הזו לערוף את ראשי חמאס. וזו הייתה טעות למנות את יורם כהן לראש השב"כ, כי הוא מספר עכשיו את האמת. וחתיכת טעות הייתה למנות את רוני בראון ליועץ המשפטי לממשלה. ואין יותר גדולה מהטעות למנות את רוני אלשיך לתפקיד מפכ"ל המשטרה. בעצם, אולי רק הטעות למנות את אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה גדולה ממנה. אה, וגם את יהודה וינשטיין, שפתח את חקירת המעונות, שהובילה להרשעתה של זו שאסור להזכיר את שמה.

מינוי תמיר פרדו לראשות המוסד? טעות לעולם חוזרת. שלא לדבר על יוסי כהן, שמונה ממש ברגע האחרון, לא חשוב למה, ולא שומר אמונים. ואיזה טעות הייתה למנות את אלי פלדשטיין לתפקיד יועץ, ועוד במלחמה. ואם כבר יועצים, אז מינוי יועז הנדל וצבי האוזר התבררו בדיעבד כטעויות גסות. לא רק שהם הלשינו על נתן שלנו, הם גם הלכו אחר-כך לפוליטיקה. לפחות לגבי הטעויות במינויו של גדעון סער לשלל תפקידים, אפשר להגיד שלפעמים הטעות מתקנת את עצמה.

ועוד לא דיברנו על גלנט. איזה טעות היתה למנות אותו לרמטכ"ל, עד כדי כך שנאלצנו לבטל את המינוי כמעט מיד, ואחר כך למנות אותו לתפקיד שר הביטחון, תפקיד בו הוא גילה פתאום את הממלכתיות. שלא לדבר על בוגי יעלון, שהובא מהאספסת לליכוד ומשם לתיק הבטחון. ופתאום נזכרתי בליברמן. אביגדור שלנו. שמונה לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ב-1996, התפטר, ואחר-כך מונה לתפקיד שר החוץ ושר הבטחון. והתפטר.

ועוד לא דיברנו על מינויו של איתמר בן גביר לתפקיד השר לביטחון הפנים. מעט המשילות שהייתה כאן לפניו, התפוגגה. כלומר התפוצצה מצחוק וברחה. והביצועים של סמוטריץ' לא טובים בהרבה. אלא שכאן צריך להכניס כוכבית. נכון, למדינת ישראל, שני אלה לא הועילו. אבל למשפחת נתניהו, הועילו מאוד. עובדה, המדינה הולכת פייפן ואילו המשפחה לא הולכת לשום מקום (חוץ מלונדון ומיאמי).

אין כמעט תפקיד, מוסד או עמדת כוח שלא נעשתה טעות באיושה. הם כולם הופכים לטעויות אחר-כך. מה מאכילים אותם שם, אצל נתניהו? מה הם רואים שם, מה הם חווים שם, שגורם להם להימלט כנשוכי נחש, להיפלט כטייסי קמיקזה, להתפטר או להתברבר או לזמר נגד פטרונם ומיטיבם? כן, אפשר להמשיך: טעות גסה למנות את צחי הנגבי לראש המל"ל. ואיזה טעות מפוארת זו הייתה למנות בזמנו את איילת שקד לשרת משפטים ועוד קודם לכן, למנהלת לשכת ראש האופוזיציה, אה? ולמנות את נפתלי בנט לראש המטה. ואת מני נפתלי לאב הבית.

כאן מגיע תורה של ההתנצלות: אני מבקש סליחה מרשימת הטעויות האלמוניות, רשימת הנפלטים ונמלטים האנונימיים, או הזוטרים יותר, או המוכרים פחות, שלא הוזכרו כאן. בגדול, מדובר במאות בני אדם. כמעט כל מי שאי פעם הציץ לתוך בועת הטירלול/איזור האסון המכונה גם "סביבת ראש הממשלה ובעלה", ונפגע. רק אל תיפגעו לי עכשיו, כשלא נכנסתם לרשימה. אם יש טענות ותוספות חיוניות, אשמח לתקן בשבוע הבא.

ובשורה התחתונה, יואילו נא הקוראים לנסות להסביר לעצמם: איך יכול להיות שלאורך עשרות שנים מונו לתפקידים בכירים מאות אנשים, שהגיעו, כל אחד בתורו, לאותה מסקנה?

מימדי הדרמה סביב הרמטכ"ל אייל זמיר אינם מוגזמים. הניסיונות לקרקע אותו מעידים על כך. זמיר אמנם בא מהשריון, החיל המרובע והממושמע ביותר בצה"ל, אבל הוא לא תמים. הוא מבין בדיוק מה קורה, ולמה. לאלה שהתקשרו אליו השבוע לדרוש בשלומו ולחזק אותו, הוא אמר ביבושת משפט קצר ופשוט: "אל תדאגו לי, אני לא מתרגש מכלום, רק מהחיילים שלנו ומחובתי לצה"ל ולמדינה".

הזובור שעובר עכשיו זמיר מזכיר במשהו את הזובור שעבר בזמנו גבי אשכנזי. גם אז, המבצע העיקרי היה שר הביטחון, אלא שאז ראש הממשלה (נתניהו, אלא מה), היה פאסיבי יחסית. זה לא שביבי התנגד לזובור על הראש של אשכנזי, שהיה אז, אחרי עופרת יצוקה, האדם הפופולרי ביותר בישראל ובפער ענק מהבא בתור. להיפך, הוא תמך. אבל הוא השאיר את רוב העבודה השחורה לשר הביטחון. הפעם, נתניהו משתתף פעיל. נכון, בפרונט ניצב הורדוס, במלוא גמלוניותו, אבל מי שמושך בחוטים זה נתניהו ומי שמטנף בערוצים זו מכונת הרעל, בניצוחו של כלב התקיפה הראשי, ברדוגו.

ויש עוד הבדל דרמטי: אשכנזי היה אחרי השמדת הכור הגרעיני הסורי ו"עופרת יצוקה". לאורך הזובור, שנמשך כשנתיים, לא היו מלחמות, לא היו סבבים ולא היו איומים מיוחדים. יחסית למה שקורה היום, המצב הביטחוני היה רגוע. אצל זמיר, להיפך: כל החזיתות פתוחות. לבנון יכולה להידלק תוך דקה, עזה עדיין בוערת, באיראן הגחלים לוחשות, ביו"ש הנפיצות מגיעה לשיא של כל הזמנים, צה"ל תוקף על בסיס יומי בכל רחבי המזרח התיכון ושערי הגהינום רחוקים מלהיסגר. בנוסף, הצבא מותש, מוחלש, זקוק לשיקום מיידי, תוכניות חדשות, הצטיידות מחדש, ועוד לא דיברנו על הגיוס.

בזמן הזה, שני הג'נטלמנים המופקדים עליו, נתניהו וכ"ץ, עושים הכל כדי להמשיך להחליש אותו ואת הצבא. במקום לדאוג לתנאי מעבדה סביב הרמטכ"ל שצריך לשקם את הצבא תוך כדי לחימה ולבנות אותו מחדש לאיומים שבדרך, הם מתנכלים אליו, פוגעים במנהיגותו, מפרקים את יכולתו לנהל את הצבא ומציקים לו. כן, הם מקווים שיישבר ויפרוש. מתברר שיש לו עמוד שידרה עצמאי, הוא ממלכתי והוא לא מוכן לתת לאף אחד לעשות לצה"ל מה שאיתמר בן-גביר עולל למשטרה.

מה הוא עולל להם, זמיר? בגדול, שום דבר. כשמונה, נשא נתניהו נאום ארוץ ונמלץ שהיה מבייש אב המתגאה בבנו בן המצווה. "ניסיתי למנות אותו לרמטכ"ל פעמיים בעבר, ונכשלתי", הודה, דיבר על היותו רמטכ"ל התקפי, חלק לו שבחים מתימן ועד טהרן. אותו דבר, רק נמלץ קצת יותר, היה כ"ץ, השר הממנה.

מבצעית, זמיר סיפק את הסחורה בגדול. פיקד על צה"ל במלחמת 12 הימים נגד איראן, בהצלחה מרובה. נכון, את המלחמה הזו הכין הרצי הלוי, אחרי שהתברר שהמבצע ההוליוודי שתכנן המוסד לאורך שנות דור לא רלוונטי, אבל זה קרה במשמרת של זמיר. אחר כך הוא גם ביצע את הפעולה בעזה, שפתחה את האפשרות לעסקת החטופים הגדולה שלא הותירה חטוף ישראלי חי בעזה. על מה מגיע לו לעבור מה שהוא עובר עכשיו?

על העובדה שהוא עצמאי, יש לו רצון משלו, הוא לא מוכן להפוך את צה"ל לעוד זרוע במכונת הרעל. "תחשוב על מה שעובר עליו", אמר לי השבוע מישהו שמכיר אותו מצוין והיה במצבים דומים, "הזירה החיצונית בוערת, כל החזיתות פתוחות, אבל גם הזירה הפנימית בוערת. אין לו שר שאפשר לדבר איתו, אין לו ראש ממשלה שאפשר למצוא אצלו אוזן קשובה, אין לו שום תמיכה או סיוע למעט הוא עצמו. אפילו יו"ר ועחו"ב הוא ליצן מטעם. בנוסף לכל זה, הוא הפך לשק החבטות של מכונת רעל עוצמתית שלא בוחלת בשום דבר כדי להכפיש אותו, להעליב אותו, להשפיל אותו ולהראות לו את הדרך הביתה. הם לא מבינים שהם מתעסקים עם האיש הלא נכון".

זה נכון. אייל זמיר לא יילך לשום מקום. הוא מבין את גודל השעה. הוא כפוף להוראות הממשלה, באמצעות הקבינט, אבל הוא לא ייתן לאף אחד להפוך אותו לסחבה או להפחיד אותו. את ועדת תורג'מן הוא הקים, לא שר הביטחון ולא ראש הממשלה, והוא עשה את זה לצרכי הצבא. יכול להיות שהוא עשה טעות. הוא היה צריך לשחק אותה "ראש קטן" ולהגיד שנמתין לוועדת החקירה הממלכתית, אבל הוא ידע שתחקירי צה"ל שבוצעו תחת אש במהלך מלחמה עצימה ראויים להעמקה ותיקון והוא היה מחויב לזה. אף אחד לא יכול להורות לו על נקיטת צעדים פיקודיים בעקבות תחקיר מבצעי. אף אחד, כולל ראש הממשלה ושר הביטחון. זו פררוגטיבה של הרמטכ"ל, ושלו בלבד.

הוא יודע שהצעדים שנקט אינם מושלמים ואין בהם צדק אבסולוטי, אבל הוא פועל תחת מציאות מורכבת וזה המיטב שאפשר היה לעשות. אי אפשר להחליף עכשיו ראש אמ"ן, בעיצומו של המעלה התלול והחיוני כל כך של שיקום אגף המודיעין. מה גם ששלומי בינדר עושה עבודה מצוינת. שניהם (זמיר ובינדר) יודעים שראש אמ"ן לא ישלים ארבע שנות קדנציה. הוא יסיים את משימת השיקום ויפרוש. לגבי האחרים, מדובר בענישה לא פשוטה. הדחה ממילואים פירושה כתם לכל החיים, כולל השפלה. מה ציפו ממנו, שישלח לכלא קצינים ששירתו את המדינה עשרות שנים, כי שיקול דעתם היה לקוי?

אייל זמיר הוא האיש הבודד במדינה, נכון לעכשיו. מצד שני, הוא בנוי לזה. קצין קשוח, שמזכיר את החיל ממנו בא: עשוי מפלדה, עקשן, מרובע, שלא מחפש דרכים עקלקלות, הטעיות או מנהרות. הוא מגיע, דורס את האויב ומכריע. אלה שמינו אותו מבינים את זה, והם מנסים לפגוע בבטן הרכה של כל רמטכ"ל: מינויים. צה"ל הוא הארגון הגדול במדינה. כשאתה עוצר את המינויים, אתה תוקע מקל בגלגלים. כל מינוי בצה"ל משליך קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, על מינויים רבים אחרים. כל מינוי זו משפחה שצריכה לעבור דירה, ילדים, מקומות עבודה, תוכניות לחיים. אנשים בונים קריירות.

נכון לעכשיו, מאות קציני קבע כבר הודיעו על עזיבה. מאות רבות שוקלים את זה. למה להם להישאר? הם אחרי שתי שנות לחימה שלא היו כמותן. הם מותשים. הם לא ראו בית כבר שנתיים, הם לא מגדלים את הילדים שלהם, הם נהנו מסוג של כבוד וקונצנזוס בשנתיים האחרונות אבל הם כבר מזהים את הצלילים ורואים את מה שהולך להגיע: פנסיות, הגדלות רמטכ"ל, בזבוזים, קצינים שמנים ומסואבים. כל מה שהיה כאן לפני המלחמה, יחזור אחריה. לא קשה להשאיר את הטובים בצה"ל. המשכורות קטנות בהרבה ממה שמחכה בחוץ למוכשרים שבהם. גם התנאים קשים בהרבה. אתה גם יכול לההירג או להיפצע. ואתה מזניח את המשפחה.

ובמצב הזה, מגיע הורדוס ומתחיל להשתולל, ברגל גסה, כממותה בתוך חנות פורצלנים. הבעיה היא, שזה לא באמת חנות פורצלנים. זה הבטחון הלאומי של מדינת ישראל.

זה לא מפתיע. לא מזמן, אותו צמד, נתניהו וכ"ץ, השאיר את מדינת ישראל ללא תקציב מדינה בזמן הכי קריטי שאפשר להעלות על הדעת: מיד עם סיום משבר הקורונה, שהוביל את המשק והכלכלה הישראלית לעברי פי פחת. בני גנץ התמים, יחד עם אנשיו התמימים, לא טרחו לסתום את הלקונה הזו בהסכם הממשלה הפריטטית (ממשלת החילופים הזכורה לרע), כי לא האמינו שביבי יעז להשאיר את ישראל בלי תקציב.

ובכן, הוא העז. הוא השאיר את ישראל בלי תקציב רק כדי להפר את הסכם הרוטציה ולגרום להפלת הממשלה בטרם יגיע מועד ההחלפה. כהיום, גם אז: ישראל כ"ץ היה האחראי על ביצוע התועבה הזו. צוות מפצח לא מחליפים. כמו שהם שיחקו אז עם הכלכלה הישראלית, כך הם משחקים היום עם הבטחון הלאומי.

ובעוד השורות הללו נכתבות, פורסם נוסח "חוק ההשתמטות" מיסודו של בועז ביסמוט. מדובר בבדיחה, אבל היא על חשבוננו. עזות המצח בהצגת חוק שינציח את ההשתמטות ההמונית של החרדים בימים בהם צה"ל משווע לעוד 13 אלף משרתים (רובם לוחמים), כמה ימים לפני שהממשלה אמורה לאשר את צווי הגיוס למילואים בחודשים הקרובים (תאושר מסגרת של מעל רבע מיליון צווי מילואים!), שוברת את כל השיאים הקודמים.

אם תפגשו את גדי איזנקוט, בקשו ממנו להראות לכם מדוע נתניהו בורח מוועדת חקירה ממלכתית, או וועדת חקירה עצמאית כלשהי, לחקר מחדל 7 באוקטובר. איזנקוט היה איש צבא מעל 40 שנה והוא פוליטיקאי צעיר, אבל יותר מכל זה הוא היסטוריון. כל מילה שחוצה את סף דלתו, משרדו, מחשבתו או תיקייתו, מתויקת. כל מילה נמדדת, נזכרת ומאופסנת, מנוילנת וממורקרת. כמו שאומרים, "מכתוב".

יש לו את כל מכתבי האזהרה ששיגר לנתניהו לפני ה-7 באוקטובר. כולל מכתב אחד, נוקב במיוחד, מתאריך 16 באוגוסט 2023, 5 שבועות לפני הטבח. הוא זוכר את כל עשרות הדיונים אצל נתניהו, בהם השתתף כרמטכ"ל או כקצין בכיר, שהסתיימו עם אותה דירקטיבה: לשמור על חמאס (אלה המילים שלי), להמשיך לטפח את הקשר עם קטאר, להפעיל את "מקלות וגזרים".

איזנקוט עצמו הציע אלטרנטיבות. הזהיר משינוי המצב הנוכחי בו חמאס מורתע ומוחלש (אמר את זה בדיון בשנת 2016), כי לדבריו בעתיד המצב הזה צפוי להשתנות. איזנקוט כרמטכ"ל, מציע, בכתב ובעל-פה, לשנות את המדיניות, לא לבנות על זה שחמאס כרגע מורתע, לצפות פני עתיד, להחזיר בהדרגה את הרשות הפלסטינית לעזה תוך החלשת חמאס ושלטונו, להפחית את מעורבותה של קטאר במתרחש ברצועה לטובת מצרים.

איזנקוט מדגיש, באחד הדיונים, שהמלצותיו משותפות לצה"ל ולשב"כ: "ישנה הסכמה רחבה בין צה"ל והשב"כ בנוגע לעקרונות הללו". את נתניהו זה לא משכנע. הוא סירב. איזנקוט מציע להמיר את החמאס ברשות הפלסטינית ואת קטאר במצרים. נתניהו מסרב: הוא העדיף את חמאס על הרשות, הוא העדיף את קטאר על מצרים. הסוף ידוע.

מבצע "צוק איתן", שבו, על פי איזנקוט, נזרעו זרעי פורענות 7 באוקטובר, הסתיים ב"הצהרת קהיר". בבירה המצרית שהו אז, בשליחות נתניהו, ראש המוסד תמיר פרדו, ראש שב"כ יורם כהן ומתפ"ש פולי מרדכי. ההצהרה קבעה הפסקת אש שתיכנס לתוקפה באותו יום, קבעה שהמעברים ומרחב הדיג ייפתחו מחדש בתוך 48 שעות, יוחזרו ויוחלפו החטופים והשבויים, הרשות הפלסטינית תוחזר בהדרגה לרצועה וייפתחו נמל ימי ואווירי.

נתניהו ביצע רק את שני העקרונות הראשונים. החטופים החללים גולדין ושאול לא הוחזרו, כך גם הרש"פ שלא חזרה לעזה. נתניהו דבק בחמאס, ובו בלבד. הוא הסביר לאורך כל הדיונים ש"עם חמאס אפשר לעשות עסקים" והוא אימץ, בעצם, את תפיסת עולמו של שר הבטחון ארנס, שיחד עם ראש הממשלה שמיר דירבן את צה"ל להפסיק לעבוד מול הגורמים הפלסטינים הקבועים בעזה, ולהתחיל לעבוד עם "ג'מעת איסלמיה", האחים המוסלמים של אז, בדרך להקמת חמאס. כן, כידוע, את חמאס הקימה ישראל בתקופת ממשלת שמיר, כדי להחליש את אש"ף. ההיסטוריה לא רק חוזרת על עצמה, היא גם חוזרת על הטעויות של עצמה (ראו פתיחת הטור הזה).

איזנקוט הזהיר בדיוק מזה. "נדרש ללמוד ממה שקרה בשנות ה-80, עם הקמת חמאס בתמיכת ממשלת ישראל", אמר, והציע להפעיל כוח אקטיבי נגד חמאס בכל פעם שזה יידרש ובמקביל להכין את מלכודת המוות הגדולה שתנחית עליו מכה ניצחת: "מכת ברק". אותה מלכודת מטרו בה אמורים היו למצוא את 72 בתולותיהם מאות בכירי החמאס, עם תחילת תמרון של צה"ל. בינתיים, הציע איזנקוט להתמקד בצפון, שם אותרו לראשונה מנהרות חיזבאללה.

האיום הצפוני אכן מטופל בשלהי תקופתו של איזנקוט כרמטכ"ל. הוא היה דחוף יותר: תוכניתו של נסראללה להחדיר לישראל בתוך שעתיים כ-6000 אנשי כוח רדואן ועוד כ-9000 לוחמים, דרך כ-10 צירים שונים, רובם תת קרקעיים, כדי לכבוש נתחים מהגליל ולהמיט על ישראל את קיצה, סוכלה. נתניהו הביא בינתיים את הכסף הקטארי לרצועה. שבועות ספורים אחר-כך, מגיע לראשונה ראש השב"כ נדב ארגמן עם דגל אדום. במכתב שמשגר ארגמן לנתניהו מובא המידע המודיעיני הרגיש: 40% לפחות מהכסף הקטארי, דולרים במזומן, עובר מיד לידיים של הזרוע הצבאית של חמאס, שם מוחמד דף הופך אותו למנהרות, טילים ושאר אמצעים.

למידע של שב"כ מתווסף כעבור כמה שבועות מידע תומך ומשלים של אמ"ן. אין בצמרת מי שלא מבין שהכסף הקטארי בונה את מפלצת הטרור החמאסית. ונתניהו מתעקש להמשיך. לא רק להמשיך, גם להגדיל. ה-15 מיליון דולר בחודש הופכים ל-30 וגם את זה החליטה הממשלה להגדיל, בשבועות שלפני הטבח.

מי שחושב שנתניהו התפכח מיד אחרי 7 באוקטובר, טועה. "הוא לא רצה לצאת לתמרון", אמר איזנקוט בשיחות סגורות. זו עובדה. האלוף יצחק בריק, נביא הזעם, תוכחה ופאניקה בן זמננו, משגר לנתניהו מכתב בן 7 עמודים, בכתב צפוף ונוקב, ומזהיר מקטסטרופה. בריק מציע הידוק המצור ותקיפות אוויריות ממושכות.

המכתב שלו אינו פילוסופי. הוא מכיל אין סוף עובדות ואזהרות נוקבות, דוגמאות ממלחמת יום כיפור, עדויות רבות של קצינים ולוחמים "מהשטח" ושורה תחתונה ברורה: צה"ל לא מסוגל לבצע את המשימה, התוכניות לא טובות, הצבא לא מאומן, חמאס הכי מלכודות מוות, קצרה היריעה. בריק מזהיר מווייטנאם 2, ממלחמת לבנון 2, ממה לא. לאחר 7 עמודים שמהווים את נבואת הזעם השחורה והעכורה ביותר שקראתי בימי חיי בנוגע לצה"ל, השורה התחתונה היא זו: "לאור כל מה שנכתב במסמך זה פעולה בעזה עלולה להביא לאסון לאומי. אני מבקש לשקול בכובד ראש ולא להיכנס עכשיו להרפתקה שלא תהיה ממנה דרך חזרה, וללכת למתווה שאני ממליץ".

בימים ההם לבריק היה קשב אצל נתניהו. ראש הממשלה היסס וחשש. הוא שמע דברים דומים מתא"ל עופר וינטר. מי שסייעו להפוך את זה היו גדי איזנקוט ובני גנץ. הם קראו לגבי אשכנזי, תדרכו אותו ושיגרו אותו לנתניהו. אשכנזי, שהוביל את צה"ל לתמרון המשמעותי האחרון שלו ברצועה ב"עופרת יצוקה", הוא אדם משכנע. הוא יודע שאין ברצועת עזה שום כוח שיכול לעצור אוגדה של צה"ל. ולא חשוב מה מצבה. ואין ברצועה שום כוח שיכול לעצור חטיבה של צה"ל. "זה עדר פילים", אמר פעם איזנקוט. בסוף, נתניהו השתכנע. באחת משיחות השכנוע האלה, נתניהו שאל את איזנקוט איפה משרת הבן. הוא שם, בחזית?, התעניין. "כן", השיב איזנקוט, "הוא שם ובתמרון אני מעריך שהוא ייכנס בגדוד הראשון, בחטיבה הראשונה".

בעוד 9 ימים תציין משפחת איזנקוט שנתיים לנפילתו של גל.

איזנקוט עוד רחוק מהחלטה איך ועם מי ירוץ בבחירות. הוא עובד כל יום, כל היום, קשה מאוד. מסתובב בפריפריה, המקום בו גדל, חודר למעוזי הליכוד, מתקבל באהדה רבה. בשדרות היה לו קטע משעשע כשמאחד השולחנות סביבו הסבו החבר'ה המקומיים נשמעו קריאות ש"אצלנו לא אוהבים רמטכ"לים אשכנזים". כן, יש אנשים שלא יודעים, עדיין, שאיזנקוט מרוקאי עסלי. הוא נגד ביבי? אז הוא אשכנזי. בספק אם הם יודעים שהוא נולד בטבריה וגדל באילת, בתחתית החבית של החברה הישראלית. כששאלתי אותו פעם על תיאוריות השיסוי של אבישי בן חיים ו"ישראל השניה", ענה ביבושת אופיינית: אל תתבכיין, תצטיין.

הוא מנסה לבנות לעצמו בייס, למפות את השטח, לצבור כוח וללמוד. הוא לא מסכים עם תזת נפתלי בנט שזה הזמן לאיחודים ואחר-כך יהיה מאוחר מדי. איזנקוט חושב הפוך: אין מה לרוץ. בכלל לא בטוח שאיחודים יגדילו את קופת המנדטים. אולי אפילו להיפך. צריך לוודא שלא יהיה בזבוז מנדטים, צריך למצות את האפשרויות, אבל בתוך המפלגות של הגוש יש לכל אחד סיפור שונה ומצביעים שונים. יש שמאל מובהק (יאיר גולן), יש שמאל-מרכז (לפיד), יש מרכז ממלכתי (איזנקוט), יש ימין חילוני חזק (ליברמן) ויש את נפתלי בנט, שהוא כרגע הכי גדול בגוש ואצלו חונים הקהלים הכי מגוונים ומוזרים. החיפזון מהשטן. התארגנויות ואיחודים עכשיו יסמנו מטרות למכונת הרעל. עדיף לעשות את זה ברגע האמת.

הנתונים המעניינים שמחזיק איזנקוט על עצמו הם שמכל מנהיגי הגוש, הוא הכי אהוד בקרב הקהל של הצד השני: פריפריה, עדות המזרח, מצביעי ליכוד וש"ס. יש לו הכי פחות התנגדויות, הוא נתפס הכי "מאחד" והכי "ממלכתי" ויש לו עוד הרבה פוטנציאל בסביבה הזו. הוא לא יקבל שום החלטה באשר לתצורת הריצה, לפני שימצה את הפוטנציאל הזה. מבחינתו, ברגע האמת לא צריך לפרק מפלגות ולהתיכן למפלגה אחת, אלא ללכת על פורמט "הליכוד" שהכיל כמה מפלגות או "המערך" שהכיל בזמנו כמה מפלגות. אלה היו המיזמים הפוליטיים הכי מצליחים בהיסטוריה של ישראל, בימין ובשמאל, וזה צריך להיות הפורמט. אם אני צריך לנחש, אז בסוף תוקם פלטפורמה שתכיל את "ישר" של איזנקוט ו"בנט 2026" של בנט, עם פוטנציאל למפלגות לוויין נוספות שיצטרפו לאירוע, אבל כל זה בהמשך. לא עכשיו.

כששואלים אותו אם יישב תחת נתניהו, הוא צוחק. לא, הוא לא יספק להם את הסחורה ולא ירקוד לחלילם. הרי הוא ישב עם נתניהו, כשנכנס עם בני גנץ לקבינט המלחמה ב-11 באוקטובר והוא לא מתחרט על זה. הוא לא עשה את זה למען נתניהו או למען עצמו, אלא למען המדינה. הוא יודע שהמכונה של ביבי רוצה שהוא יגיד שהוא מחרים את נתניהו, כדי למנוע ממצביעים של נתניהו לשקול לערוק לשורותיו.

במקום זה, הוא מסתפק באמירה פשוטה יותר: כל מי שהיה בתפקיד ב-7 באוקטובר, צריך לקבל על עצמו אחריות וללכת הביתה. הוא מונה את חברי הקבינט: בנימין נתניהו, יריב לוין, יואב גלנט, ישראל כץ, אבי דיכטר, גילה גמליאל, מירי רגב, אלי כהן, איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. העשיריה הפותחת. בינתיים, הוא אומר, רק על אחד מהם יש איקס. כל האחרים ממשיכים כרגיל. ואת זה חייבים לשנות. להקים ועדת חקירה ממלכתית, לחוקק חוק גיוס אמיתי ולחזור לדרך בן גוריון. הממלכה, ולא המלך.

נחזור למלך, כלומר לנתניהו. "כבודכם, עשיתי מאמץ להגיע לכאן שלוש פעמים בשבוע", הוא אמר השבוע להרכב השופטים במשפטו, "יש דברים חיוניים למדינה, שהציבור לא יודע. זה פשוט על סף הבלתי אפשרי לעשות את זה שלוש פעמים בשבוע".

איך התהפכו היוצרות. הרי בזמנו, כשהוגשו נגדו כתבי האישום, אנחנו אמרנו את זה. הוא אמר, להיפך. הוא עושה בשעתיים מה שיאיר לפיד עושה בחיים שלמים. לא תהיה לו בעיה לנהל את המדינה ואת המשפט במקביל. הרי הוא סופרמן. הוא שכח מהדרישה שדרש מאהוד אולמרט כמה שנים קודם: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל. קיים חשש שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על פי האינטרס הלאומי". הוא אמר את זה עוד לפני הגשת כתב האישום נגד אולמרט, אפילו לפני המלצת המשטרה. אולמרט אכן התפטר ושחרר את המדינה מעולו. נתניהו? נתניהו נשאר. עכשיו הוא נזכר שמדובר במצב לא נורמלי, בניגוד עניינים מובנה, בסיטואציה מטורללת.

צריך לזכור: נתניהו לא חייב להעיד במשפטו. הוא הרי הודיע לכולם, פעם אחר פעם, שהתיקים קרסו. שהראיות נמחקו. שהאישומים הוזמו. הכל התפוגג והתאדה, כלאם פאדי. אז בשביל מה הוא מעיד? הוא יכול להודיע שמוותר על העדות. זו זכותו ובית המשפט לא יכול לשנות אותה. אבל הוא יודע שאסור לו לעשות את זה. גם פרקליטיו יודעים. מצבו במשפט לא מזהיר. נכון, יש סימן שאלה סביב אישום השוחד בתיק 4000, אבל יש סימני קריאה סביב כל שאר האישומים, כולל תיק 4000 (מירמה והפרת אמונים ברף העליון).

מעניין, כי ערב פתיחת עדותו בחקירה הראשית, הוא נשאל על ניסיונות ההתחמקות שלו מהמשפט וענה: "אני רוצה להתחמק? איזה הבל הבלים. שמונה שנים אני מחכה ליום הזה. שמונה שנים אני מחכה להציג את האמת, מחכה לפוצץ סופית את ההאשמות ההזויות והמופרכות שכוונו נגדי, מחכה לחשוף את השיטה של מסע הציד".

אז, הנה, הגיע הזמן לפוצץ סופית את הבלון. אבל במקום לעשות את זה, הוא מנסה לקושש חנינה ועושה הכל כדי לעכב את החקירה הנגדית. השבוע החולף היה מבחינתו אסון. כל מי שפוקד את אולם המשפט יודע את זה. גם השבוע שלפניו, וגם זה שלפניו. אם בתיק 1000 גם הביביסטים הקנאים ביותר יודעים שאין מוצא ללא הרשעה, הרי שגם תיק 4000 מגלה סימני חיות ונתניהו נקלע לאין ספור מבוכות, סתירות וגרסאות הזויות אל מול ניסיונו להוכיח לשופטים שהתקשורת לא מעניינת אותו ולא, הוא בכלל לא חושב ששליטה באמצעי תקשורת מרכזיים היא אמצעי הישרדות שלטוני מהמעלה הראשונה.

כל מי שקורא את הטור הזה מכיר את האובססיה החולנית של נתניהו וסובביו לתקשורת. זה נסקר כאן לאורך שנים ארוכות, וגם בשבוע שעבר. השבוע, הובאו למשפט מסמכים ועדויות על דפוסי העבודה סביב התקשורת של נתניהו ומשפחתו. הוצגו מסמכים של מי שהיה ראש מערך ההסברה הלאומי, ניר חפץ, המצביעים על כי נתניהו מעורב בכל תגובה, בכל ידיעה, בכל פסיק שמופץ מלשכתו לתקשורת.

יתרה מזאת, על כל רמז או צל של רמז שמתייחס לאחד מבני המשפחה, ובעיקר לגברת, ממהרים להקפיץ את המערך כולו, כולל ראש הממשלה עצמו, שמתקן את התגובות בכתב ידו, מנסח ומשפץ.

אני לא צריך את העדויות הללו. לאורך עשרות שנים למדתי מקרוב להכיר את האובססיה. את הירידה לפרטי הפרטים וזוטי הזוטות של כל פרסום עיתונאי, בנידח שבמקומונים. את המעורבות הישירה של נתניהו עצמו, ושל כל צוותו הבכיר. את כל הפעמים, לפעמים כמה פעמים ביום, בהם מוציאים את נתניהו מישיבות חשובות, לפעמים מקבינט, רק כי הגברת שמעה או ראתה משהו בתקשורת. לא אלאה אתכם שוב.

אספר כאן משהו שהתביעה לא הצליחה להציג השבוע במשפט, בגלל התנגדות פרקליטי נתניהו. הסיפור התפרסם בטור אחר, זה של יוסי ורטר בהארץ, שהגיש בזמנו בקשה לתגובה באשר לסיפור כלשהו על הגברת נתניהו. ניר חפץ קיבל מ-ורטר את השאלה בווטסאפ. כעבור זמן מה, קיבל ורטר את התשובה. אלא שזו לא הייתה התשובה. הוא שלח את הווטסאפ הזה ל-ורטר, במקום לגברת: "בעלך הציע את התגובה הבאה: "אין בכוונתנו לשתף פעולה עם מסע ההכפשות השקריות והמגמתניות שלכם נגד ראש הממשלה ומשפחתו גם כשהדברים שאתם טוענים לא היו ולא נבראו".

ככה זה עובד. נתניהו הוא המגיב על כל פסיק, כל אייטם, כל שיהוק או גיהוק תקשורתי, אם זה קשור בו, בגבירתו, במי מילדיו או באנשים שמעניינים אותו. החשיבות שהוא מקנה לעניין, עצומה. זו הסיבה שהולידה את "סעיף התקשורת" הדרקוני בהסכם הקואליציוני של 2015 ואחריו את ההשתלטות הכוחנית על "וואלה" ואחריה את תיק 4000.