בלימוזינה שדהרה בין פלשינג מדואוז שבפאתי רובע קווינס ללייק סקסס שבלונג איילנד, חברי המשלחת הבריטית למטה האו"ם בניו יורק שוחחו ביניהם. הם לא ידעו שמיקרופון חבוי קולט כל מילה. הם גם לא הצליחו להבין "מי הוא הבחור הזה איבן? איך לעזאזל הוא מדבר אנגלית של מלכים?". במקום סודי בניו יורק היו מי ששמעו אחר כך כל מילה שנאמרה בלימוזינה. היו אלה אנשי מודיעין שפעלו כזרוע המודיעינית של משלחת הסוכנות היהודית לדיונים שנערכו באו"ם - לקראת ההצבעה הגורלית על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל.
היום, 29 בנובמבר, מציינים 78 שנים להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות - יהודית וערבית. במשך השנים צפו ועלו עוד ועוד פרטים על שהתרחש מאחורי הקלעים - חלקם מוכרים, חלקם נחשפו רק לאחרונה, אך דבר אחד נעשה ברור יותר ויותר: ההכרעה ההיסטורית לא הייתה רק פרי דיפלומטיה רגילה. מדובר היה במבצע רחב היקף של הסוכנות היהודית, ששילב עבודת לובי מתוחכמת, מפגשי שכנוע וגם רשת ריגול חשאית שפעלה עמוק בתוך ניו יורק של 1947.
סיפורו של מבצע ההאזנות מתחיל שנתיים קודם לכן, במאי 1945. המלחמה באירופה הסתיימה. "יום עצוב, עצוב מאוד", כתב דוד בן גוריון ביומנו ביום שבו נגמרה המלחמה. שני שליש מהעם היהודי נרצח והושמד, והיישוב בארץ היה שקוע בתחושת אובדן וחוסר אונים. בן גוריון הבין שהמציאות החדשה דורשת שפה חדשה: עוצמה. "חוסר האונים שהיה לנו בימי השואה לא ישוב עוד", אמר. לשם כך נדרש כסף, הרבה מאוד כסף, ובעיקר מערך חשאי שיוכל לארגן, לרכוש, להבריח ולהקנות ליישוב נשק ויכולות מודיעין.
לכן, מיד אחרי המלחמה מיהר בן גוריון להמריא לניו יורק. בביתו של המיליונר רודולף סונבורן, בפגישה שנערכה בחשאי, נכחו 17 מבעלי ההון היהודים הגדולים בארצות הברית ובקנדה. הם ישבו סביב השולחן, שעה שבן גוריון פרש בפניהם את גודל האסון של העם היהודי ואת גודל המשימה: רכישת נשק, הקמת תעשייה צבאית, הכשרת כוח מגן ליום פקודה. התוצאה של אותה פגישה הייתה הקמת "מכון סונבורן" - גוף מסתורי שהציג עצמו כמכון ליודאיקה ולמחקר יהדות, אך בפועל היה מנגנון של רכש, תכנון, מודיעין והקמת תעשיה ביטחונית.
בן גוריון כבר נערך לרגע שבו תגיע סוגיית ארץ ישראל לפתחו של האו"ם. חצי שנה לפני שוועדת אונסקו"פ חקרה את הנושא והמליצה לאו"ם על חלוקת הארץ, הוא דאג שפעילות הסוכנות היהודית באו"ם תתוקצב, באופן חריג, בסכום של מיליון דולר. מדובר היה בסכום אדיר במונחי אותם ימים, ובעיקר על רקע מצבו הכלכלי הקשה של היישוב העברי. תחת מעטה "מכון סונבורן" כבר פעלה בניו יורק תשתית ענפה של עשרות אנשים שעסקו ברכש נשק.
כעת גוייס המכון גם לסייע למשלחת הציונית לדיונים באו"ם. התפקיד החדש של המכון היה להכשיר שליחים מארץ ישראל בשיטות ריגול ומעקב. בידי כוח המגן העברי כבר היה ידע וניסיון בתחומי האזנות וציתותים. כבר משנות העשרים צותתו אנשי מודיעין של ארגון "ההגנה" לקווי טלפון של בכירים במועצה המוסלמית העליונה ובראשם המופתי חאג' אמין אל חוסייני. האיש שפיתח את מערך ההאזנות הטלפוניות להנהגה הפלסטינית בירושלים היה אהרון חיים כהן. פירות המודיעין שהופקו מההאזנות למנהיגות הפלסטינית נחשבו מקור המודיעין האמין והחשוב ביותר באותם ימים. בשבוע הבא תתפרסם עליו הביוגרפיה - "מודיעין של איש אחד" - שכתב עליו ד"ר ירון רן. לדברי רן, "כשהאזין לאותן שיחות טלפון של המנהיגות הערבית, לא ידע אהרן כי בכך הוא מניח את היסודות לענף מרכזי בקהילת המודיעין הישראלית לשנים רבות".
עכשיו עמד תחום ההאזנות של כוח המגן העברי לעשות קפיצת מדרגה. כאן נכנסת לתמונה דמות מפתח: נחום ברנשטיין, עורך דין ניו יורקי מצליח וציוני נלהב. במהלך מלחמת העולם השנייה גויס ל-OSS - שירות הביון האמריקאי שממנו צמח מאוחר יותר ה-CIA, שם התמחה בפריצה, בהאזנות סתר, בהעברת צופנים ובעבודת מודיעין מורכבת.
אחרי מלחמת העולם חזר ברנשטיין לחיים האזרחיים, אך כשסונבורן קרא לו למשימה ציונית - הוא התייצב. הוא הקים בתוך בית הכנסת Young Israel בית ספר חשאי לאנשי ההגנה שהגיעו מהארץ. שם לימד אותם להאזין, להצפין, לפרוץ, לתעד ולהשאיר אפס עקבות. אחד המדריכים היה בכלל אמריקאי לא יהודי, חברו של ברנשטיין לשירות הצבאי, שהסכים לעזור למרות שהבין היטב כמה מסוכן הדבר. כדי לא לעורר חשד, הוא נכנס לבית הכנסת עם כיפה על ראשו.
במקביל, ברנשטיין הוציא לדרך רשת האזנות של ממש. הוא כבר ידע שההכרעה על חלוקת הארץ תוכרע על חודם של שניים-שלושה קולות. הבריטים פעלו נגד התוכנית. המשלחות הערביות הפעילו לחץ כבד על מדינות אמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה. צריך היה לדעת בדיוק איפה מפעילים לחץ, אצל מי נפער סדק, מי מתנדנד ומי זקוק לשכנוע ברגע האחרון.
לשם כך ביצע ברנשטיין שני מהלכים אמיצים במיוחד: הוא החדיר מיקרופון ללימוזינה של המשלחת הבריטית, ששימשה אותם מדי יום בנסיעות שלהם לדיונים. המבצע השני היה התקנת מכשיר האזנה נוסף במלון מקאלפין, בסוויטה של פארס אל-ח'ורי, ראש ממשלת סוריה לשעבר ואחד הקולות המשפיעים ביותר בגוש הערבי. בעבר פורסם שנעשו ציתותים גם בחדרי המשלחת הפלסטינית.
ההקלטות הגיעו מדי לילה לדירה חשאית, שם המתינו נשים שהוקצו למשימת תמלול מיידית. "בלילות הן עבדו, ובבוקר כבר היה המידע אצל הגורמים הנכונים", סיפר ברנשטיין שנים לאחר מכן. חברי המשלחת הציונית - משה שרת, אבא אבן, אבא הלל סילבר ואחרים - ידעו בכל רגע איזה לחץ מפעילה כל מדינה, מי משתכנע, מי מסרב, ובעיקר מי ניתן להשפעה נוספת.
המאבק היה כה צמוד, עד שהאמריקאים, בתמיכת נשיא הישיבה אוסוולדו ארניה מברזיל, נאלצו לדחות את ההצבעה כדי לאפשר עוד יומיים של שכנוע. אלו היו היה יומיים מכריעים; לולא הדחייה, ייתכן שהתוצאה הייתה שונה. ואז הגיע 29 בנובמבר. ברחובות ירושלים, תל אביב וחיפה פרצו חגיגות ספונטניות. אנשים רקדו, התחבקו ובכו. אך השמחה הייתה קצרה. למחרת כבר החלו תקיפות של כנופיות ערביות על יישובים יהודיים. מלחמת העצמאות פרצה.
ברנשטיין ואנשי "מכון סונבורן" לא עצרו. הם המשיכו לרכוש נשק, להפעיל קשרים בממשל האמריקאי ולהשפיע על דעת הקהל. ברנשטיין אף הגיע לישראל לעזור להקים את שירותי המודיעין וחיל האוויר. אחרי המלחמה פעל להבאת תעשיות אמריקאיות לישראל וייסד קרן פילנתרופית שהקימה מרכזים קהילתיים, גנים ציבוריים ותוכניות תרבות.
ב־1983 הלך ברנשטיין לעולמו במנהטן, בן 76 במותו. לאורך השנים הוא לא נחשף לאור הזרקורים ולא זכה לפרסום. הוא היה לוחם ללא מדים ודרגות, איש צללים שהשפיע על ההיסטוריה הישראלית בדרכים שרבים לא הכירו. מתברר שהצבעה גורלית והיסטורית אחת הוכרעה לא רק על רצפות שיש או שולחנות מלוטשים, אלא גם על מיקרופון קטן בלימוזינה ועל האנשים שהעזו להציב אותו שם.