הנתונים האלה לא צריכים להפתיע. ישראל יורדת (עוד) במדד העולמי של ביטחון נשים, ומגיעה למקום ה-83 מתוך 181 מדינות. מעלינו ברשימה: הונגריה, ארגנטינה, ואפילו בחריין.
בעוד מספר מקרי הרצח של נשים בישראל מטפס לשיאים חדשים (35 נשים מתחילת השנה על פי נתוני שדולת הנשים, 38 נשים על פי מחקרה של פרופ' שלוה וייל מהאוניברסיטה העברית), אנו עדים גם לגל הולך וגובר של אלימות מילולית כלפי נבחרות ציבור ולירידה מתמשכת בייצוג נשים במוקדי קבלת ההחלטות. לכן לא פלא שנתוני מדד WPS ("נשים, שלום וביטחון") לשנת 2025 מציגים תמונה עגומה במיוחד.
המדד שפורסם השבוע נערך על ידי אוניברסיטת ג'ורג'טאון בארצות הברית ומתפרסם מאז 2017. המקום ה-83 הוא ירידה נוספת מהמקום ה-80 אליו הגיעה ישראל ב-2023, אחת השנים הקשות ביותר לביטחונן של נשים בישראל.
מדד WPS בוחן את מצבן של נשים על בסיס שלושה ממדים מרכזיים: ייצוג פוליטי וכלכלי, ביטחון אישי ונגישות לצדק ולמערכות המשפט. ישראל מקבלת ציונים נמוכים במיוחד בתחום הביטחון האישי, אך גם בתחום הנגישות לצדק הוגן. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא העובדה שנושאי נישואים וגירושין מוכרעים עדיין רק בבתי הדין הדתיים, מציאות הפוגעת במעמדן של נשים ומחלישה את שליטתן בהליך המשפטי הנוגע לחייהן באופן עמוק.
רק השבוע עבר בכנסת חוק חדש המאפשר להעביר את סוגיית המזונות לבתי הדין הדתיים ללא אפשרות לבחור בבית המשפט לענייני משפחה. כך אפשר יהיה להפעיל לחץ נוסף על נשים דווקא בתקופה המסוכנת ביותר עבורן, שלב הפרידה, הפעם בדמות המזונות לילדים.
המדד שפורסם עדיין לא משקף את השפעת החוק החדש, גם לא את המגמה המוכרת בעולם של עלייה באלימות במשפחה בתום מלחמות, גם לא את הצעות החקיקה הנוספות שעשויות להרחיב עוד יותר את סמכויות בתי הדין ולצמצם את הנגישות של נשים, במיוחד בקהילות סגורות, לערכאות המדינה.
גם גל האלימות המילולית כלפי נשים בזירה הפוליטית ובשירות הציבורי, מח"כ מירב כהן, דרך ח"כ קרין אלהרר והדר מוכתר ועד היועצת המשפטית לממשלה, אינו נכלל במדד, אך הוא חלק מאותה מגמה של פגיעה בביטחון נשים וביכולתן לקחת חלק בחיים הציבוריים.
המדד אינו לוקח בחשבון גם את ההשלכות האפשריות על ביטחונן של נשים ערביות, בעקבות הסטת התקציבים שמקדמים השרים גולן ובן גביר מהחברה הערבית למטרות אחרות. מדובר בתקציבים שנועדו בין השאר לממש את החלטה 550, שמטרתה לתת לנשים ערביות כלים לעצמאות כלכלית ויכולות לצאת ממעגל של אלימות.
יום המאבק באלימות נגד נשים חוזר מדי שנה עם אותן סטטיסטיקות קשות, כמעט כעובדה שאין מה לעשות איתה. אך המציאות מוכיחה אחרת. מדינות שפעלו בתיאום והצטרפו לאמנת איסטנבול, האמנה הבינלאומית המקיפה ביותר לטיפול באלימות נגד נשים, הצליחו להפחית את שיעורי האלימות ולשפר את ביטחונן של נשים. ישראל בחרה שלא להצטרף לאמנה, ללא כל הצדקה מקצועית, ובכך ויתרה על אחד הכלים המרכזיים המשמש מדינות רבות בעולם.
לומר שהממשלה אינה מציבה את ביטחון הנשים בראש סדר העדיפויות הוא ביטוי מרוכך מדי. די להאזין לדיונים שנערכו השבוע בכנסת, שעסקו ב"שמירת נגיעה עד החתונה" ובטענות כי "הפמיניזם פוגע בנשים", כדי להבין עד כמה גדול הפער בין המציאות היומיומית של נשים בישראל לבין סדר היום הפוליטי.
אם לא יחול שינוי מדיניות משמעותי, אין סיבה להניח שביום המאבק הבא נהיה במקום בטוח יותר. אלימות נגד נשים איננה גורל. היא תוצאה של בחירה. וממשלה שבוחרת שלא לראות, לא תוכל לטעון שלא ידעה.
הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה