בבוקר אחד רגיל של יום לימודים, בשעה שהכיתה עוד חצי מנומנמת, נכנסים אליה שני זרים. הם לא מורים, אין להם מחברת נוכחות, והם גם לא באו לבדוק שיעורי בית. "אה, הגיעו החינוך המיני", זורק מישהו מהשורה האחורית, והכיתה צוחקת, אבל מי שנכנסים הם המנחים של "חיבו"ר"- תוכנית חינוכית שעוסקת בכלל בדבר עמוק יותר. לא רק מיניות, אלא אינטימיות, מערכות יחסים, אמון וביטחון. ובעיקר, במה שקורה מתחת לפני השטח, לפני שמגיעים לקצה של אלימות בזוגיות.
"תוכנית חיבו"ר היא ראשי תיבות של חוסן יחסים בזוגיות רומנטית", מסביר איתמר בלוטנר, מנהל התוכנית, בפתיחת השיחה. "זו תוכנית שמלמדת אינטימיות ויחסים בגיל ההתבגרות. היא נולדה מתוך עמותת לא לאלימות נגד נשים, שעוסקת כבר 48 שנים במניעת אלימות כלפי נשים וילדיהן. שנים הפעילו מקלטים, דירות מעבר וקווי סיוע, ותמיד היה לעמותה חזון חינוכי. לפני שלוש שנים החזון הזה הפך לתוכנית חינוכית שמסתובבת היום בכל מערכת החינוך, הפורמלית והבלתי פורמלית, מכיתה ז עד י"ב וגם במכינות קדם-צבאיות. אנחנו רוצים להרחיב אותה גם לחיילי צה"ל בגילאי 18-21".
בישראל של השנים האחרונות קשה לדבר על בני נוער בלי להזכיר שתי מילים: קורונה ומלחמה. "חמש השנים האחרונות היו סופר אינטנסיביות", מספר דרור, אחד המנחים. "ברמה הלאומית לא חסר מה שקרה, וגם ברמת הכיתה. אתה ממש רואה איך זה העלה את רמת החרדה ואת רמת המוטיבציה לגעת בנושאים שבאמת פוגשים אותם. מצד אחד יש כאלה שיותר נסגרים כשהנושאים האלה עולים, זה גדול עליהם. מצד שני, יש בני נוער שפשוט חיכו שמישהו יפתח את הדלת הזאת, ייתן להם מרחב לדבר".
אלימות בין בני נוער, חרמות, שיימינג, ניסיונות אובדניים, יחס לנשים ברשת, השפעות של פרשיות ציבוריות והצהרות של מנהיגים שונים כמו היחס של טראמפ לנשים, פרשת אייל גולן ועוד - כל זה נכנס לכיתה. "אנחנו מאמינים שאלימות ביחסים היא לא נושא נישתי", אומר איתמר. "היא יושבת בתוך כל מה שקורה בחברה. מי שמדבר על חרמות, על אלימות, על התאבדויות, מדבר גם על אינטימיות, על בדידות, על חוסר אמון".
עמותת לא לאלימות נגד נשים, מהעמותות הגדולות והוותיקות בישראל, המעניקות רשת הגנה וסיוע לנשים החיות במעגל האלימות במשפחה, עמותת אסל"י, ארגון סרט לבן ישראלי, שהינו חלק מתנועת סרט לבן הבינלאומית יחד עם ד"ר ירון שוורץ', היועץ הפדגוגי של התוכנית, מרצה וחוקר באונ' בר אילן מפעילים את התוכנית. כמו כן, התוכנית ממומנת על ידי קרן שוסטרמן ישראל. הם עובדים עם 46 מסגרות חינוכיות ואלפי נערים מכל הארץ, כאשר הדגש הוא על עבודה בפריפריה. גם באילת מנחים סדנאות של נוער בסיכון. השנה הורחבה התוכנית והגיעה למאות כיתות. התוכנית מוכרת במערך גפ"ן של משרד החינוך, ובקרוב תגיע גם לאוכלוסייה הערבית בישראל ולאוכלוסייה החרדית-דתית.
למרות שהרבה תלמידים מכנים אותם "החינוך המיני", המנחים מקפידים לתקן בעדינות. "אנחנו לא חינוך מיני במובן הקלאסי של מתי שמים קונדום", אומר איתמר. "אנחנו עוסקים במשהו רחב יותר, איך נראית מערכת יחסים מיטיבה, איך בונים קשר מבוסס אמון וביטחון, איך מזהים גבולות אדומים הרבה לפני שמגיעים לאירוע קיצון".
מבנה התוכנית גם הוא ייחודי. ברוב בתי הספר מדובר בשלושה מפגשים לכיתה. שני הראשונים מופרדים מגדרית, מנחה עם הבנים ומנחה עם הבנות, והשלישי משותף. "בתיכון אנחנו כבר עושים מפגש מעורב", מסביר איתמר. "בחטיבה הפערים בין בנים לבנות עדיין גדולים מאוד ולכן שם בדרך כלל נשארים מופרדים. בבלתי פורמלי ובמכינות אנחנו עובדים לפעמים במשך 10 או 15 מפגשים, תהליך שנתי שבו נפגשים כל שבוע".
לפני שמישהו מהמנחים נכנס לכיתה, הצוות החינוכי עובר הכנה מסודרת. "אני פוגש קודם את המחנכים, היועצות, לפעמים גם מנהלת בית הספר", אומר איתמר. "אנחנו מסבירים את השפה, את הגישה, את זה שלא מדובר בעוד הרצאת 'סכנות ברשת' אלא במרחב שיחה אינטימי".
אחד המונחים שחוזרים שוב ושוב אצל המנחים הוא "מרחב בטוח". "המנדט שלנו הוא לייצר מרחב בטוח", אומרת שלומית. "בלי זה זו לא באמת סדנה, זה במקרה הרצאה. אנחנו מתחילות תמיד בהסכמות, לא בכללים. זה נשמע אולי סמנטי, אבל זה קריטי. אנחנו יושבים עם הכיתה ואומרים: בואו נסכים ביחד איך נראה כאן השיח. בלי טלפונים, בלי צחוקים על מי שמשתף, וכמובן הסכמה על פרטיות".
"אני מראה להם שגם לי יש מבוכה"
הסעיף של פרטיות הוא לב ליבו של העסק. "כולם מרימים יד ומתחייבים ששום דבר אישי לא יוצא מהכיתה", מספרת שלומית. "ובאותה נשימה אני גם אומרת להם: אני לא מכירה אתכם. אם אתם לא מרגישים בטוחים - בבקשה אל תשתפו משהו שתתחרטו עליו כשתצאו מהחדר. תסתכלו אחד לשני בעיניים ותראו אם אתם באמת סומכים על מי שיושב כאן".
אצל חלק מבני הנוער המחויבות הזאת היא לא רק במילים. "הייתה לי סדנה שבה תלמידה סיפרה למורה שהיא לא שיתפה כלום", אומרת שלומית. "כשהמורה שאלה למה, היא אמרה לה: כי ראיתי שיש מישהי בכיתה שלא הרימה יד בהסכמה על פרטיות. זה קורע לב, אבל זה גם תזכורת עד כמה הדבר הזה אמיתי עבורם".
הנושאים שעולים בסדנאות הם טעונים: מיניות, גבולות, אלימות, קנאה, לחץ מצד בן או בת הזוג, שיימינג, "צחוקים" בקבוצות וואטספ. סביב הכל יש גם מבוכה. "מבוכה היא לא אויב שלנו", אומרת סולי, מנחה נוספת. "להפך, אנחנו לא מנסות להעלים אותה. אנחנו מנרמלות אותה. אני אומרת להם: ברור שיהיו פה רגעים שתזוזו בכיסא באי-נוחות, זה טבעי. גם עבורי יש דברים מביכים. עצם זה שאנחנו נשארים עם המבוכה ולא טאטאנו אותה מתחת לשטיח - כבר מלמד משהו על אינטימיות".
כדי לתת לתלמידים דוגמה, המנחים משתפים גם מעצמם. "אני הרבה פעמים מספרת להם שלי לא נעים להשתמש במילה מסוימת, נגיד 'חרמנית'", אומרת סולי בחיוך. "אז המצאתי לעצמי מילה אחרת, 'חשקית'. הם מתפוצצים מצחוק, אבל מבינים דרך זה שהם רשאים לייצר לעצמם שפה שמתאימה להם. שגבולות לא תמיד נקבעים רק מבחוץ, אלא גם על ידי התחושה הפנימית שלהם".
"שאלו אותי אם אני עדיין בתולה. הבנתי שזו בכלל לא השאלה"
בגיל ההתבגרות, השאלות מגיעות גם בחדות. "לא פעם ולא פעמיים שאלו אותי ישירות אם אני עדיין בתולה", מספרת סולי. "בהתחלה זה תפס אותי בבטן והגבול שלי היה פשוט להגיד שזה לא מתאים. היום אני עוצרת רגע, מחייכת ואומרת: אין לי בעיה לענות, אבל אני לא בטוחה שזו באמת השאלה שאתה רוצה לשאול. ואז אני מזמינה אותו לנסח שוב".
באחת הפעמים, התלמיד ששאל את השאלה הישירה עצר, חשב ואמר: "בעצם רציתי לשאול אם זה בסדר לשכב בגיל 16". "שם", אומרת סולי, "הייתה לנו כבר שיחה אחרת לגמרי. לא על החיים האישיים שלי, אלא על התלבטות אמיתית שלו. בלי שהתנגשתי בו, ובלי לוותר על הגבול שלי".
לא כל סדנה עוברת חלק. לפעמים הגבולות נחצים. דרור מספר על מקרה שלא ישכח. "במפגש עם כיתה י' הייתה נקודה שבה שיתפתי משהו אישי, כדי לתת דוגמה. פתאום אני רואה פלאש. תלמיד צילם אותי. בשבילי זה היה קו אדום. כל מה שדיברנו עליו על פרטיות ואמון נחצה ברגע".
"הגבתי מאוד ברור", הוא מספר. "לא בצעקות, אלא באסרטיביות. עצרתי את הסדנה, דיברתי על זה שזה חציית גבול, הוצאתי אותו מהכיתה, דרשתי שימחקו את התמונה. אחרי זה הוא בא לבקש סליחה. בשבילי זה היה רגע מודלינג הרבה יותר חזק מכל תרגיל. לראות איך מגיבים כשחוצים לך גבול, בלי לדרוס ובלי לוותר".
המנחים לא מסתירים גם מהתלמידים את המורכבות. "בחברה יש פחד מהאנרגיה הזאת", אומר דרור. "אנחנו מעדיפים שכולם יהיו נחמדים, לדבר תמיד ברוך. אבל בחיים אמיתיים יש גם כעס, עלבון, פגיעה. אם לא נלמד לדבר גם אותם באופן מודע, הם ייצאו במקומות הרבה יותר אלימים".
באיזשהו שלב השיחה עם המנחים עוברת מהמילים אל השורש. "מה שאנחנו יוצרים עם בני הנוער זו מערכת יחסים לכל דבר", אומר איתמר. "יש התחלה, היכרות, בנייה של אמון, יש מורכבויות, יש סיום. זה שיעור לא רק על מיניות, אלא על איך נראה קשר". "יש משפט שאני מאוד אוהב", הוא מוסיף. "אינטימיות לא נלמדת בידיעה, אינטימיות נלמדת בחוויה. אם הצלחנו בתוך שלושת המפגשים האלה ליצור חוויה אינטימית, מרחב שבו אפשר להביא פגיעות, לשאול שאלות, לקבל הקשבה וסבלנות - נתנו להם טעימה של איך אמורה להיראות מערכת יחסים בריאה. את זה הם זוכרים בגוף".
איתמר מדגיש את ההפרדה בין אינטימיות למיניות. "ברור שבסדנה שלנו אין מיניות", הוא אומר. "אבל יש הרבה אינטימיות. מרחב שיח אינטימי הוא תרגום של מרחב למידה בטוח. ועל מרחב למידה בטוח אפשר להניח כל תוכן, רגיש ומורכב ככל שיהיה".
אולי ההבנה הכי חזקה שעולה מהשיחות עם הצוות היא שהמתבגרים לא מחפשים עוד "מידע". "הצמא הוא לשיח אמת", אומר דרור. "הם יכולים ללמד אותנו איך שמים קונדום. יש להם אינסוף תוכן בטלפון. אבל אין להם כמעט מרחבים שבהם הם יכולים להגיד: קשה לי, אני מתבייש, אני מבולבל, אני מרגיש חריג. כשהם פוגשים מבוגרים שמוכנים להיות שם באמת, זה עושה להם משהו".
סולי מסכמת את זה: "נרמול". "זה הדלק שלהם", היא אומרת. "ילד שנשאר אחרי סדנה לשאול שאלה, כמעט תמיד מחפש דבר אחד: שיגידו לו שהוא לא משוגע, שהוא לא מקולקל, שהוא לא היחיד בעולם שחווה את מה שהוא חווה. מספיק לפעמים משפט אחד כזה כדי להזיז משהו גדול בפנים".
המנחים לא נאיביים. הם יודעים ששלושה מפגשים לא יפתרו את אלימות הנוער בישראל, לא ימחקו תרבות רשת אלימה ולא יעלימו תכנים בעייתיים מטיקטוק.
"אנחנו לא באים באשליה שנשנה את החיים שלהם", אומרת שני. "מספיק שנזרע זרע אחד קטן. שאלה אחת שתישאר להם בראש, חוויה אחת של שיח בטוח שהם יזכרו. אולי בעוד שנה, כשמישהו יפעיל עליהם לחץ, הם ייזכרו במשהו מהסדנה. זה מספיק". ובינתיים, בין מלחמה לגלי פייק ניוז, בין יום המאבק באלימות נגד נשים לעוד כותרת על מקרה קשה, בוחרים המנחים להאמין בחוויה הקטנה שבכיתה.
"אני זוכר מורה אחד בתיכון ששינה לי את כל השנה", אומר דרור. "אם בעוד חמש שנים מישהו מהם יגיד עלינו את זה, שעשינו לו חוויה אחרת של שיח, זה שווה הכל".
מנכ"לית עמותת 'לא. לאלימות נגד נשים', ורדית דנציגר אמרה כי על מנת לחולל שינוי ולמגר את תופעת האלימות במשפחה יש להתחיל את השיח והחינוך לזוגיות מיטיבה, כבר במערכת החינוך, על ידי פעילויות הסברה, העלאת המודעות ומתן כלים לצוות החינוכי ולתלמידים.
"השיח במרחב בטוח, כבר בגיל הנערות", ציינה דנציגר ל-וואלה, "הכולל חשיפה לניהול זוגיות מיטיבה, להבנה איך לנהוג בעת שאחד המינים לא בטוח במערכת היחסים, ומה קורה כשנחשפים למערכת יחסים שאינה מיטיבה, חשובה מאוד, במיוחד כשמשתתפים מקבלים כלים לחשיבה ביקורתית ולפעולה במקרים בהם נמצאים במערכת יחסים אלימה. התוכנית מהווה בסיס לשיח פתוח בין בני הנוער לצוות החינוכי, בנושאים שהיו עד כה מדוברים פחות וחלקם אף בבחינת טאבו".