בשבוע שעבר חזר לכותרות הדיון על עתיד הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל, כאשר דווח כי ישראל מבקשת הסכם סיוע חדש לתקופה של 20 שנה. באותו יום התראיין גם ראש הממשלה נתניהו לכלי תקשורת אוסטרלי והצהיר כי הוא מעוניין להפוך את תעשיית הנשק הישראלית לעצמאית ככל האפשר.
כבר לפני כמה חודשים, בדיונים שהתקיימו בכנסת, הועלה הנושא הזה על סדר היום. כבר אז שוחחתי על כך ופעלתי בנושא. אני תומך בהכרזה של נתניהו, אך סבור שעלינו ללכת צעד נוסף קדימה - ישראל צריכה להיגמל לחלוטין מהסיוע הצבאי האמריקאי, אולי בהדרגה אך באופן מוחלט, ולעבור ליחסים מסחריים טהורים עם ארצות הברית.
חשוב לי להדגיש - זוהי לא קריאה לפגוע בברית עם ארצות הברית. להפך. אני מעריך מאוד את הקשר ההיסטורי והאסטרטגי בין שתי המדינות. אני עצמי פועל רבות למען הברית הזאת - בשיחות דיפלומטיות, בפגישות עם גורמי ממשל בארצות הברית ובישראל, בתקשורת ולפני הציבור. אך דווקא מתוך כבוד לברית ומתוך רצון לחזק אותה, הגיע הזמן לתגבר אותה למודל של שותפות אמיתית בין שווים, במקום יחסי תלות.
הבעיה המרכזית עם מודל הסיוע הנוכחי היא לא כלכלית - היא תפיסתית ופוליטית. בשיחות שלי עם גורמים במפלגה הרפובליקנית ובממשל טראמפ, אני נתקל שוב ושוב בתפיסה בעייתית של ישראל כמקבלת סיוע, כמעין "מקרה רווחה" אמריקאי. התנגדות גוברת בקרב הימין האמריקאי לסיוע חוץ כללי, ובמיוחד בבסיס המאגא, יוצרת מצב שבו ישראל נתפסת כנטל במקום כשותפה אסטרטגית. לאחרונה נפגשתי עם עיתונאית ימנית אמריקאית פופולרית מאוד, בעלת השפעה רבה בקרב הציבור השמרני, והנושא הזה עלה בחריפות. זו לא רק סוגיה של תקציב - זו סוגיה של איך רואים את ישראל באמריקה, ובמיוחד במפלגה הרפובליקנית שאמורה להיות בעלת הברית הטבעית שלנו.
הנשיא טראמפ עצמו הזכיר את הסיוע במהלך פגישה עם נתניהו: "אנחנו נותנים לישראל 4 מיליארד דולר בשנה. זה הרבה. מזל טוב, אגב". טון הדברים היה פטרוני, ומעיד על תפיסה שישראל צריכה להיות "אסירת תודה". המינוח של "סיוע זר" והתפיסה שזו "נדיבות" אמריקאית פוגעים בישראל ומעוותים את האמת. במקום זאת, עלינו לשנות את השיח ולהבהיר - זו שותפות אסטרטגית, לא צדקה.
סוגיית הריבונות הלאומית והעצמאות האסטרטגית היא המרכזית כאן. הסיוע מעניק לוושינגטון מינוף עצום על קבלת ההחלטות הישראלית. לאורך השנים ראינו כיצד הסיוע שימש ככלי לחץ, כפי שקרה בממשל ביידן עם אמברגו הנשק. ישראל של 2025 היא לא ישראל של 1979 - אנחנו מעצמה כלכלית וטכנולוגית עם תעשייה ביטחונית מתקדמת. הגיע הזמן שמעמדנו המדיני ישקף את המציאות הזו. במקום להתחנן לקבל עוד כסף ליותר שנים, הגיע הזמן שנעמוד על רגלינו. זו לא רק סוגיה כלכלית או ביטחונית - זו סוגיה של כבוד לאומי ועצמאות של מדינה ריבונית.
ישראל אינה מקרה רווחה - אנחנו נותנים לארצות הברית לא פחות ממה שמקבלים. אנחנו מעבדה בתנאי קרב עבור התעשייה הביטחונית האמריקאית. כל מערכת נשק אמריקאית שנבחנת בשטח על ידי צה"ל מקבלת אישור איכות שאין לו תחליף. מעבר לכך, ישראל מספקת לארה"ב מודיעין חיוני, טכנולוגיה מתקדמת וחידושים. זו שותפות אסטרטגית, לא יחסי צדקה.
ההצעה הישראלית החדשה להאריך את הסכם הסיוע מ-10 ל-20 שנה ולהגדיל את הסכומים היא צעד בכיוון הלא נכון. גם אם ההצעה כוללת מרכיב של מו"פ משותף, הארכת התלות ל-20 שנה רק מעמיקה את הבעיה המהותית - היא ממשיכה להציג את ישראל כנזקקת במקום כשותפה.
הגיע הזמן שישראל תעבור ליחסים מסחריים טהורים עם ארצות הברית. במודל זה, ישראל תקנה מערכות נשק אמריקאיות על בסיס מסחרי כאשר הן משרתות את האינטרסים שלנו, ישראל תמכור לארה"ב מודיעין, טכנולוגיה וחידושים, שתי המדינות תפתחנה יחד פרויקטים משותפים על בסיס שוויוני, וישראל תוכל לפנות גם לספקים אחרים כאשר זה משרת את צרכיה. זוהי התבגרות של הברית, מעבר מיחסי תלות לשותפות אמיתית בין שווים.
אני מודע לכך שגמילה כזו תהיה מאתגרת ותדרוש תקופת מעבר. אך המחיר של אי-עשייה גבוה יותר. ההצעה הנוכחית להסכם בן 20 שנה עם הגדלת הסיוע רק מעמיקה את התלות ומחזקת את המינוף של וושינגטון עלינו, ומחריפה את התפיסה השלילית בקרב הימין האמריקאי. במקום זאת, עלינו לבחור בדרך האמיצה יותר - דרך של עצמאות, גאווה לאומית ושותפות אמיתית עם ארצות הברית. ישראל צריכה להפוך לשותפה אסטרטגית עצמאית לחלוטין. זו הדרך לחזק את הברית עם אמריקה, לא להחליש אותה.
הכותב הוא יו"ר המפלגה הרפובליקנית בישראל וסגן נשיא המפלגה הרפובליקנית העולמית