ההימור הכפול של לוין: המבחן של בג"ץ מול מבחן התוצאה

הימור לא פשוט לקח על עצמו יריב לוין כשהחליט למנות את השופט בדימוס יוסף בן חמו לתפקיד החוקר הראשי של פרשת הפצ"רית. ההימור כפול: ראשית מבחן בג"ץ. על פי החלטת העליון, על שר המשפטים למנות עובד מדינה. בן חמו אינו עובד מדינה והשאלה הראשונה הנשאלת היא האם בג"ץ יראה בהחלטה למנותו לעובד מדינה זמני סבירה או קומבינה.

ההימור השני, והכבד יותר, הוא מבחן התוצאה. אחרי חשיפת הפרשה אחרי שנה וחצי, כל הגלגולים, בג"צים, דיונים בכנסת, טיוח, שיבוש, טלפון שחיין מצטיין ובסופו של דבר החלטה דרמטית של בג"ץ שהפרקליטות לא יכולה לגעת בתיק, כל הכוכבים הסתדרו ונעמדו על המגרש בשתי שורות, מימין ושמאל, כולל השוער. לוין עומד כעת מול שער ריק וכל שנדרש ממנו זה להבקיע. להביא לכך שהחוקר הראשי יחליט שיש לזמן את היועמ"שית גלי בהרב-מיארה לחקירה, ובזה תם הטקס. מאבקים של שנים, רפורמות שלא מומשו, שינויים הכרחיים במערכת המשפט שלא נעשו, הכל יפתח עם הדחתה של גלי בהרב-מיארה, שלא תוכל להישאר בתפקידה דקה אחת אחרי שנחקרה בהליך פלילי.

לא שזה היה קל להגיע לרגע. מפסיקת בג"ץ, שפוסלת את הפרקליטות כולה, (כולל האחראי על הסייבר שבהרב-מיארה ניסתה לדחוף לשופטים), אבל במקביל גם את נציב הקבילות על השופטים השופט בדימוס אשר קולה - מועמדו של לוין. בהתייעצות עם נציב שירות המדינה, הבהיר פרופ' דניאל הרשקוביץ ללוין שעדיף לקלוט שופט בדימוס לשירות המדינה מאשר לקחת שופט מכהן. לוין בחר בבן-חמו, שיאלץ כעת לספק את הסחורה.

אגב, לא מדובר בעניין פסול או לא כשר. להיפך. סיפוק הסחורה יהיה להפוך כל אבן בהגעה לחקר האמת, ללא חשש ומשוא פנים, ובעיקר - ללא טיוח. כי זה כל הסיפור פה. אין פה שני צדדים שווים. יש פה צד שרוצה חקירה רפה, מטויחת, מהוססת, כמי שכפאו שד, אולי כי יש לו מה להסתיר על אחרים, אולי על עצמו. ויש צד אחד שמעוניין רק בדבר אחד- להגיע לאמת. שהחקירה תהיה אמיתית. ואם היועמ"שית או מי מצמרת הפרקליטות נגוע בעניין - והתנהלותם עד כה מעלה חשד סביר שאכן כך הוא - לחקור. בלי לחשוש. בלי לגמגם. בלי להיות חייב דבר לאיש.

אבל הבחירה בבן-חמו מעוררת תהיות האם אכן נמצא האדם הנכון. כשמדובר בחקירה שהמערכת החוקרת הרשמית הוכיחה מעל לכל ספק שאין היא מעוניינת לחקור. ברור שהיא תנסה לשים רגליים ולסכל כל מי שינסה להניע חקירה שלא רוחה. למרות שקיבל עשרות דחיות, יש מי בליכוד שסובר שללוין אסור היה להתפשר על מינוי פחות ממושלם. שלא תהיה שום טענה על מינויו. מספיק הגילוי שבן חמו שקל להתמודד על ראשות עיריית טבריה מטעם הליכוד כדי לעורר את חורשי רעתה של הממשלה לצאת נגדו. עד לפני יומיים לא שמעו את השם, והיום כבר יודעים לקבוע שהוא פסול. אבל מי שנכנס לבור הזה הוא לוין עצמו. מתוך קאדר של כלל שופטי המחוזי בדימוס יכול היה למצוא את זה שגם יספק את הסחורה ויחקור כמו שצריך, וגם שלא יהיה אפילו בדל טענה נגדו.

אחרי קדנציה עם הצהרות בומבסטיות אבל לא הרבה הצלחות, ללוין נגמר הזמן. הפריימריז כבר בפתח. הוא אמנם אהוד מאוד בליכוד אבל כדי להבטיח את מעמדו, הוא יהיה חייב להעניק לבוחרים את ראשה של היועמ"שית על מגש. את הרפורמה שהבטיח לא העביר. ביטול עילת הסבירות נפסלה בבג"ץ, ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים סורס ועוקר מתוכן בעקבות ההסכמות עם גדעון סער. ללוין אין עוד הרבה כדורים בקנה, אבל המעט שיש איכותי ומספק במידה שיעבור: פיטורי היועמ"שית, פיצול תפקיד היועמ"ש, חוק מח"ש של משה סעדה, ונטילת סמכות נשיא בית המשפט העליון בקביעת הרכבים והעברתה למחשב. די ללוין אחד או שניים מהם כדי לסכם מבחינתו קדנציה מוצלחת. אם יכשל או יוקדמו הבחירות לפני שיעביר משהו - תיחשב כהונתו כשר המשפטים ככישלון.

רוב תושבי ישראל, יש להניח, המשיכו בשגרת חייהם כשנודע להם שאלוף (מיל') נעם תיבון מצטרף ליש עתיד ויהיה חלק מרשימת המפלגה הבאה לכנסת. אבל עבור לפחות 23 אנשים הייתה זו כמו פצצת מצרר שנחתה על ראשם. גם כך מסתובבים חברי הכנסת של יש עתיד בפנים נפולות, ועם חשש כבד לגבי עתידם. ממפלגה של 24 מושבים בכנסת, צפויה יש עתיד להיחתך בחצי על פי רוב הסקרים האחרונים, ואפילו הרבה פחות לפי סקרים מהימנים אחרים. ואם לא די בזה שגם כך צפוף ברשימה, בא לפיד ומכניס אליה מועמד נוסף. ומי יודע אם מדובר במועמד האחרון. וזה עוד לפני הסכם איחוד אפשרי עם אחת ממפלגות השמאל, מה שעשוי לדרדר את חברי הכנסת במפלגה אפילו עוד אחורה.

כלפי חוץ משדרים רובם עסקים כרגיל. אפילו ביטחון. בשיחות סגורות הם נשמעים אחרת. היסטריה, בואכה פאניקה. כולם הקדישו את הקדנציה, חלקם יותר מאחת, והשקיעו שנים מזמנם ומרצם להחניף לבוס, לגבות אותו בכל מהלך וכל אמירה, רק כדי להיכלל במקום ריאלי ברשימה, המוכתבת כולה על ידו - וכעת הם מבינים שזה לא בהכרח יעזור. עבור לפיד הם כבר לא ממש אטרקטיביים ועליו לחפש שמות חדשים, כמו תיבון, לרענן את הרשימה. כלומר לנער אותם החוצה ממנה.

לא כולם מחכים להכרעת לפיד ומחפשים כבר מעכשיו דרכי מילוט. כל עוד לא הוכרזו בחירות, איש לא יעשה מעשה בפועל, אבל גישושים ודיבורים כבר יש. במפלגה סימנו את דבי ביטון כמי שמחוזרת על ידי הליכוד, אלעזר שטרן שמקיים מגעים עם גדי איזנקוט, בועז טופורובסקי שיעזוב, ועוד אחרים ששוקלים את דרכם במסגרות אחרות.

ברוב הסקרים, מי שמוביל את גוש המרכז-שמאל הוא נפתלי בנט. במוצאי שבת יתאחדו כל ראשי המפלגות בהפגנה למען ועדת חקירה ממלכתית. אין כמעט במה עליה לא יכולים לעמוד יחד כל ראשי האופוזיציה, ומכאן בדיוק נובעת הבעיה. כל השישה: אביגדור ליברמן, יאיר גולן, לפיד, בנט, איזנקוט ובני גנץ, אומרים כמעט אותו דבר בכל נושא שעל הפרק, ובאופן כללי יושבים על אותו בייס פוליטי. זה אומר שאיחוד כזה או אחר חייב להיות. בינתיים כולם יושבים על הגדר כי אין בחירות בקרוב, והאגו גדול וחזק מידי, אבל בבוא העת זה יקרה.

לבחירות האחרונות הגיע גוש השמאל לא מאורגן ולא מסודר. למעשה גם בבחירות שלפניהם, אבל בנס הצליחו להשיג 61 כדי להדיח את נתניהו. הפעם הפיזור עוד גדול יותר. בפעם הקודמת מי שנפלו תחת אחוז החסימה היו מרצ ובל"ד. אם ירוצו באותה מתכונת זה כנראה יקרה שוב, רק אולי עם מפלגות אחרות (כרגע איזנקוט וגנץ לא יציבים, אבל זה יכול להשתנות). החלום של כל אחד מהשישה הוא לעמוד בראשות איחוד שיוביל לשאיבת קולות הגוש בהתפתחות קרב ראש בראש מול הליכוד. כמו שציפי לבני ויצחק הרצוג הצליחו לעשות ב-2015. וכמו בני גנץ (עם לפיד, יעלון ואשכנזי) ב-2019. אבל השיחות בהקפאה, אין התקדמות של ממש, ולפי שעה איש לא מוכן לוותר על המקום הראשון. כל אחד ונימוקיו, כל אחד וטיעוניו.

לכן הצירוף של תיבון, למרות הלחץ של חברי הכנסת ביש עתיד, עשוי להתגלות כמהלך נכון של לפיד. הוא לא נועד להוסיף מנדטים בסקרים, וכנראה שהצטרפותו לא תביא לסחף המוני שינהר כעת לכיוון המפלגה. אבל היא כן תסייע ליו"ר יש עתיד במאבקי האיחוד שיגיעו. תיבון כנראה יכול היה להיות רצוי בכל אחת ממפלגות האופוזיציה והבחירה בלפיד מחזקת את מניית יש עתיד. זה לא מבטיח לו עתיד ורוד בפוליטיקה. בניגוד לליכוד, איש ממספרי 2 באותן מפלגות לא יוכל לקבל תפקיד בכיר, גם אם ירכיבו את הממשלה. את כולם ייקחו מספרי אחד.

עונת הבחירות מורגשת בקטנה אצל מפלגות האופוזיציה, אבל בליכוד הטירוף כבר בעיצומו. בשבוע הבא יתקיימו בחירות לוועידת המפלגה, וייבחרו - אחרי שש שנים - חברי מועצות סניפים חדשים וכן חברי מרכז. והמפלגה כולה כמרקחה. ברבים מהמקומות נסגרו הרשימות באמצעות הסכמות ולא יתקיימו בהם כלל בחירות. במקומות שיש התמודדות - שרי הליכוד וחברי הכנסת מעורבים עד צוואר. קדימון לבחירות האמיתיות, הפריימריז, שגם הם יתקיימו בעוד חודשים בודדים.

שלוש רפורמות כלכליות חשובות נמצאות כעת על שולחן הכנסת, אחת של השר שלמה קרעי - זו הרפורמה הידועה בתקשורת. ושתיים של האוצר - רפורמה בשוק הבנקאות שתיטיב עם לקוחות הבנקים, כולל פרטיים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים, וחוק התחבורה המטרופוליטנית שיוביל התייעלות והוזלה של התחבורה הציבורית. בשורות טובות לעם ישראל. אבל הרפורמות תקועות. מסיבות כאלה ואחרות. יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן לא מקדם אף אחת מהן. כל ניסיון להידברות איתו עלתה על שרטון.

בצלאל סמוטריץ' העלה את הסוגייה בפני ראשי סיעת הליכוד. להפתעתו לא קיבל מענה. לא משנה כמה ניסה איש לא קרא את ביטן לסדר. ביטן נחשב לאחד החזקים בשטח הליכודי. צומת של עשרות דילים ורשימות של חברי מועצות סניף וחברי מרכז. מי יתעסק איתו בימים אלה? ושהרפורמות, שלכל אחת מהן בשורה משמעותית, יחכו.

מטה החטופים, שהוקם אחרי שבעה באוקטובר, ייסגר בסוף החודש. המטה שהבטיח בסיסמאותיו "עד החטוף האחרון" נוטש כששלוש משפחות עוד נותרו, אחת מהן תאילנדית, אחת מזוהה בכלל עם "פורום התקווה". זה כנראה לא מצדיק את הישארותו של המטה. השבוע הגיעו ראשי המטה דני בר-גיורא וליאור חורב לבתי המשפחות ובישרו להם שהעצרות יגמרו, הבניין ייסגר, ומעתה הפעילות תיעשה באופן וולונטארי על ידי משפחות ואנשי מקצוע שירצו בכך. הנימוק: נגמר הכסף. מטה שגייס למעלה מ-2 מיליארד שקל, מספר פתאום שהארנק נותר ריק.

מיומו הראשון נחשד מטה החטופים לפוליטי. שלצד פעילות חיובית, חשובה מאין כמוה בתמיכה במשפחות החטופים, במעטפת של סיוע מכל סוג שהוא, ניצל את גישתו הכמעט בלתי אמצעית לכלי התקשורת, ואת סלידת ראשיו מהממשלה המכהנת (תחילה רונן צור ובהמשך ליאור חורב), בהזנת התקשורת במסרים שנויים במחלוקת שלא לומר מסוכנים, שיכלו בקלות להעלות את דרישות חמאס, לטרפד עסקאות, לרפות את ידי ההנהגה הצבאית מפעולות צבאיות הכרחיות בטענה כי הן עלולות לסכן את החטופים, ולהפוך את היוצרות של מטרות המלחמה, תוך הפיכת מטרת שחרור החטופים לחזות הכל.

ההצלחות היו גדולות: תוך סינון המשפחות שהתראיינו מטעם המטה בתקשורת, על פי המסר המתאים, הלכה מטרת השבת החטופים ונהפכה למטרת העל. גם בעיני ראש הממשלה. גם בעיני נשיא ארה"ב ואנשיו. כל מי שהעז להביע דעה אחרת, הוקע על ידי המטה ותומכיו. כל מי שהתנגד לעסקאות, הוצג כערל לב. אפילו משפחות חטופים שהביעו דעה אחרת הואשמו בהפקרת בנם באווירת המטה.

גם פוליטית נחל המטה הצלחה. באמצע המלחמה הודיעו בני גנץ וגדי איזנקוט על פרישה ממשלת החירום בטענה שנתניהו לא עושה די להשבת חטופים. דרישתם הייתה כניעה לחמאס ועצירת המלחמה תמורת החטופים - המסרים של המטה ופעיליו. ראשי המטה דרשו, וקיבלו, פגישות כמעט עם כל גורם, מדיני וצבאי. בכנסת נקבעה להם עמדה קבועה שהכנסת העמידה לרשותם, לרבות אישורי כניסה לכל מי שרצה להיכנס, וזכות דיבור בכל וועדה.

הדוברים הקולניים של המטה והמשפחות שהמטה היה חפץ בעיקרם וזכו להדהוד משמעותי - האשימו את הממשלה באי השבת החטופים ולא פעם שכחו לציין בראיונות ובנאומים שמי שמחזיק בהם הוא ארגון הטרור חמאס. המטה עשה עבודת קודש עם המשפחות, אבל כשכפה פעילות זו עם אג'נדה רדיקלית, מסוכנת ולא פעם - פוליטית, מוטב היה שלא היה בא לעולם מלכתחילה.