בשביל חנינה והישרדות פוליטית - נתניהו מוכן למכור כאן הכל

אוגוסט 2014, בצהרי יום שישי, לקראת סיומו של מבצע צוק איתן, קרא ראש הממשלה בנימין נתניהו לציפי ליבני, שהחזיקה אז את התיק הפלסטיני, ללשכתו בירושלים. "מזכיר המדינה ג'ון קרי ניסח הצעה לסיום המבצע", אמר נתניהו, "תקראי את הנוסח ותגידי לי מה דעתך". לבני קראה ועיניה חשכו. על פי ההצעה האמריקאית, קטאר וטורקיה יקבלו דריסת רגל בעזה כולל פיקוח על פעולות ישראל ויישום ההסכם. "חאלד משעל רוקד משמחה מול הנוסח הזה", אמרה לבני לנתניהו, "זה להעניק ניצחון לציר הרשע".

נתניהו הרים את שפופרת הטלפון וביקש שישיגו לו את קרי, ששהה בקהיר. "ג'ון", אמר לקרי, "ציפי לבני כאן, רוצה להגיד לך משהו", והעביר את השפופרת, ללא אזהרה, ללבני המופתעת. לבני הסבירה לקרי את ההשלכות של הכנסת טורקיה וקטאר, מדינות המזוהות עם "האחים המוסלמים", תנועת האם של חמאס, לתוך עזה. "זו תוצאה שגם ארה"ב, לא רק ישראל, לא יכולה להיות שותפה לה".

קרי הבין. קטאר וטורקיה נשארו בחוץ. לבני סייעה לאמריקאים לנסח הצעה חלופית למועצת הביטחון, ובה עקרונות פשוטים: סיוע הומניטרי לאוכלוסייה העזתית שלא דרך חמאס, הכנסה הדרגתית של הרשות הפלסטינית לעזה, פירוז הרצועה וחופש פעולה צבאי ישראלי נגד פעילות טרור ונגד המנהרות. ההצעה כללה גם תחילת משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית.

את כינוס מועצת הביטחון בניו יורק ליוותה שיחת ועידה בה השתתפו מזכיר המדינה קרי (מוושינגטון), שגרירי ישראל וארצות הברית באו"ם (מניו יורק), ובלשכת ראש הממשלה בירושלים נתניהו ולבני. הצעת ההחלטה על פי העקרונות שניסחה לבני יחד עם קרי הייתה מוכנה להצבעה, האמריקאים חיכו לאוקיי ישראלי להעלות אותה. כולם חיכו למוצא פיו של נתניהו, שהתלבט, היסס, ובסוף הכריע: לא. הצעת ההחלטה נגנזה. נתניהו לא רצה שהרשות הפלסטינית תהיה בתמונה.

צריך להבין: כינוס מועצת הביטחון התקיים אחרי שהאש נפסקה והפסקת האש הייתה עובדה מוגמרת. לא הייתה אלטרנטיבה צבאית. הדילמה הייתה בין לסיים את צוק איתן עם החלטה והישג מדיני, או לסיים אותו סתם ככה. נתניהו בחר, כהרגלו, בסתם ככה, רק כי שמה של הרשות הפלסטינית הוזכר.

היום, אחרי שקצרנו את פירות מדיניות נתניהו בעזה בשבעה באוקטובר וקברנו כ־2,000 ישראלים, אנחנו מקבלים את קטאר וטורקיה בתוך עזה, עמוק בתוך עזה, על סטרואידים. וגם כוח בינלאומי. בינאו"ם מפואר של הסכסוך. אנחנו גם מקבלים בסיס אמריקאי בקרית גת, כטב"מים אמריקאיים מעל עזה, שליטה חיצונית בסיוע ההומניטרי וגם הרשות הפלסטינית בפנים. חזק בפנים. מול כל זה, נתניהו צריך להרכין ראש חסר אונים, ואפילו לברך כמי שכפאו שד (רק באנגלית) על אישור הצעת ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם.

בעודי נזכר באירוע הזה, שקרה לפני 11 שנה, התקשר אביגדור ליברמן. השיחה איתו תפורט מיד, אבל אני מדלג לסוף: שאלתי אותו אם הוא מאמין בתיאוריה שנתניהו "בולע" את כל המפלות והצפרדעים, מ"נתיב למדינה פלסטינית" דרך אספקת ה־F35 לסעודיה, ברית ההגנה והגרעין האזרחי, אובדן השליטה בעזה והחזית הפתוחה בלבנון, במסגרת עסקה שכרת עם הנשיא דונלד טראמפ. משהו בסגנון "מדינה (פלסטינית) תמורת חנינה".

"אני לא מכיר תיאוריות קונספירציה", אמר ליברמן, "אני מכיר את סדר היום של נתניהו. יש בו רק 3 נושאים: הראשון, הוא חנינה מהמשפט כאן בארץ. השני הוא חנינה מהאישומים בהאג. השלישי הוא נורמליזציה עם סעודיה. תמורת החבילה הזו הוא מוכר הכל, כולל ביטחון המדינה. מי שיכול לספק לו את שלושת הסעיפים האלה הוא הנשיא טראמפ, ולכן הוא נותן לו כל מה שצריך כדי שזה יקרה. בדרך, הוא מוכר מכירת חיסול את הביטחון הלאומי שלנו".

ליברמן רותח. האיש שניבא בדייקנות את הטבח בעזה, לא חוסך נבואות זעם גם הפעם. "לא סיימנו אף מלחמה, בשום חזית. זה המצב הכי מסוכן, כשאתה משאיר מאחוריך חיה פצועה. לא סיימנו באיראן, לא סיימנו עם חיזבאללה ולא סיימנו עם חמאס. יש כאן שלוש חיות פצועות בחצר האחורית שלנו, שיעשו הכל כדי לנקום. בפועל, האיראנים פועלים בטירוף לשיקום ההגנה האווירית שלהם, הם רוכשים את זה מהסינים תמורת ברטר בנפט והסנקציות לא חלות על אמצעי הגנה.

אבל הם גם מנסים לשקם את חיזבאללה בכל הכוח. המצב באיראן נואש, אין להם מים ואין להם חשמל והבנקים והמטבע קורסים, אבל הם נחושים להקים מחדש את טבעת האש על הרגליים. אמרתי לכל גורמי הביטחון שאני מדבר איתם בזמן האחרון, תעזבו הכל, תתמקדו בהפלת המשטר באיראן. העם האיראני בשל לשינוי. מה שמחזיק אותם זה רק הבסיג', השטאזי המקומי. צריך להיות מאמץ מרוכז".
אבל גם החזיתות האחרות רוחשות: "צבא לבנון לא באמת פועל לפירוק חיזבאללה מנשקו, חיזבאללה מתעצם כל יום, אלפי טילים הוברחו מסוריה, אנחנו פועלים באזור הליטאני ודרומה, הם ממוקדים בבקעה ובצפון. הרגנו עד היום 350 מחבלים מאז הפסקת האש, אבל יש להם 70 אלף. גם האמריקאים הבינו שצבא לבנון לא רוצה ולא מסוגל וביטלו את ביקורו של הרמטכ"ל הלבנוני בוושינגטון. כל נושא בינאו"ם הסכסוכים רק מגביל את חופש הפעולה של צה"ל. הגיע הזמן שנפנים: אף אחד לא יעשה את העבודה במקומנו. לא צבא לבנון, לא כוח רב־לאומי, לא יוניפי"ל. רק צה"ל יכול לפרק את חיזבאללה מנשקו. בינאו"ם הסכסוך רק מגביל את פעולותינו".

על עזה, אין לו מילה טובה: "זה טירוף מוחלט, מה שקורה שם. אני מדבר עם קציני מילואים שמספרים לי שאנחנו רשאים לפעול רק בתוך הקו הצהוב וגם לזה צריכים אישור מוקדם מהמפקדה בקריית גת, אלא אם כן מדובר בהפרה של חמאס ובהגנה עצמית. המפקדה האמריקאית בקריית גת מפעילה כטב"מים מעל עזה כל הזמן ואם הם רואים שאנחנו חורגים - הם מרימים מיד טלפון".

אתמול צה"ל תקף תקיפות נרחבות בעזה בתגובה לירי על כוחותינו, אמרתי לו. "אתה יודע מה היה שם? חמאס תקף את צה"ל, שיצא לסדרה של תקיפות תגמול, עד שבערב הגיע טלפון מקריית גת והפסיק אותנו. זה לא ייאמן ממש. חמאס מגייס מחבלים, משתקם, מתאמן, מחדש תשתיות טרור, אנחנו רואים את זה בעיניים ולא יכולים לעשות הרבה. לחמאס ולג'יהאד יש כבר סביב 30 אלף מחבלים. והעובדה שאנחנו לא מחסלים את 200 המחבלים הכלואים בצד שלנו פשוט מדהימה. לגבי הסיוע ההומניטרי, גם זה לא ייאמן. חמאס משתלט על 70% ממנו, את ה־30% הנוספים מכניסים סוחרים פרטיים מעזה שמשלמים לחמאס מס. עכשיו מכריחים אותנו לפתוח מעבר נוסף להכנסת הסיוע. על פי ההסכם צריך להכניס 600 משאיות ביום, אנחנו מכניסים 800. אין לנו שום השפעה על זה. פשוט מטורף".

הלאה: "רכבת אווירית של רחפנים מסיני מכניסה לעזה נשק ותחמושת, אנחנו מצליחים לעצור, במקרה הטוב, בין 10% ל־20%. הרוב עובר. ואין שום מאמץ אמיתי מול המצרים שימנעו את זה. חמאס מרגיש על הסוס. שולט בשטח מעבר לקו הצהוב, כמעט בכל האוכלוסייה, לא מתכוון לוותר על הנשק או השליטה. אנחנו כבר יודעים שהאמריקאים מדלגים על הפירוז והולכים ישר לשיקום עזה. זו הזיה. ואם יגיע הכוח הרב־לאומי, זה יגביל אותנו עוד יותר".

"בוא נדבר על סעודיה", אמרתי לליברמן. "גם זה טירוף. תסתכל על ההחלטה במועצת הביטחון", אמר. "סעיף 19 זה לא רק 'נתיב אמין למדינה פלסטינית', זה פשוט מדינה פלסטינית. יש שם את ההצעה הצרפתית־סעודית. וגם קטאר וטורקיה מופיעות שם. במקום משטר אסד בסוריה, קיבלנו את אל־קאעידה, במקום האיראנים קיבלנו טורקים בסוריה. עכשיו הם כבר בעזה, יחד עם הקטארים. זו פשיטת רגל. אם הטורקים באים, ברור שזה לא כדי לפרק את חמאס, אלא כדי לחזק את חמאס. מה, הטורקים יקימו משטרה מקומית בעזה? זה יהיה חמאס בתחפושת, רק עם לגיטימציה. ומעניין שגם נתניהו וגם אבו מאזן בירכו על ההחלטה במועצת הביטחון. נתניהו עשה את זה רק באנגלית. הוא יודע למה", אומר שר הביטחון לשעבר.

"אני משתגע משתיקת הכבשים בממשלת הימין על מלא־מלא. זה ימין חולה־חולה. שרי הליכוד, הסמוטריצ'ים, הבן גבירים, הם מבינים את זה. הם מבינים שאנחנו מוותרים על הריבונות שלנו, שכל האויבים שלנו מתעצמים עכשיו, אנחנו גם מאשרים את זה ולפעמים גם מממנים את זה. הכל, כדי לשמור על הכיסא של נתניהו".

מה אתה חושב על אל־ג'ולאני, שאלתי. "האיש גדל עם כל המחבלים הכי כבדים באידליב, האיש צמח ועלה לגדולה בג'בהת א־נוסרה, הוא יכול ללכת בחליפות ורסצ'ה ולסדר את הזקן ולהסתפר עד מחר, זה לא משכנע אותי וזה לא ישנה אותו. מה שהוא עשה לעלווים, לנוצרים, לדרוזים, והעולם שותק. הוא שחט אלפים. אנחנו עוד נתגעגע לאסד".

בוא נחזור לסעודיה, אמרתי, אתה מתעלם מחשיבות הנורמליזציה עם המעצמה הערבית הכי חשובה. "כולנו בעד זה, השאלה היא המחיר. F-35 זה נשק שובר שוויון. כל מפקד חיל אוויר לשעבר יגיד לך את זה. זה שינוי דרמטי. וגם הטורקים יקבלו אותו, לא רק הסעודים. לנו נשאר מנוף אחד: למנוע את שיקום עזה. וגם על זה ויתרנו. השיקום כבר מתחיל. גם שם זה בעיקר הטורקים והקטארים. תעקוב אחרי וויטקוף, קושנר ובלייר. הם כבר על זה. אנחנו מוותרים. זה לא הליכה לקנוסה, זו זחילה לקנוסה.
"ועוד לא דיברנו על הכור הגרעיני", הוא מוסיף, "בשביל מה הסעודים צריכים אותנו עכשיו, אתה יודע?", הוא שואל, ועונה: "כדי לוודא שלא נתקוף את הגרעין שלהם, אחרי שיקבלו אותו. כל מי שחושב שלא נורא אם תהיה שם טכנולוגיית גרעין אזרחי, לא מבין את העניין. האירוע הזה יכשיר להם את כוח האדם ויספק להם את הידע הנדרש לתוכנית גרעין צבאית. ככה זה התחיל גם באיראן. פירוש הדבר הוא מרוץ חימוש גרעיני אזורי מטורף".

הוא ממשיך: "תראה מה קורה בצבא. אתמול הופיעו ראשי אכ"א בוועדת החוץ והביטחון, אף אחד מהקואליציה לא טרח להגיע. יש עזיבה של מאות אנשי קבע. אין היום נספח צבאי בוושינגטון, מפקד חיל האוויר רוצה לעזוב, אין יו"ר תעשייה אווירית, יש הפקרה מוחלטת של הביטחון. אני שואל את עצמי למה נתניהו, שמבין את כל זה, נותן לזה יד".

ומה אתה עונה לעצמך, שאלתי. "אני זוכר איך נתניהו נלחם מול קלינטון, אובמה וביידן, במצבים דומים. איך הוא השתולל והפעיל את כל המנופים, את איפא"ק, את החברים שלנו בקונגרס, את הארגונים היהודיים. לאיפה כל זה נעלם? פתאום הוא מקבל הכל ושותק. מכיל הכל ולא נוקף אצבע".

אתה באמת מצפה ממנו שיילך להתנגשות עם טראמפ? שאלתי. "שמע, אני זוכר את מנחם בגין. היה מולו נשיא רפובליקני חזק מאוד, רונלד רייגן. בגין החליט להפציץ את הכור בעיראק, על הראש של רייגן, בלי לעדכן אותו. ועוד עם מטוסים אמריקאיים. רייגן זעם, הטיל סנקציות, עיכב אספקת F16, אבל עברנו את זה. אחר כך בגין סיפח את רמת הגולן ושוב האמריקאים רתחו. ואחר כך הפצצנו את ביירות והטלנו עליה מצור במלחמת לבנון הראשונה. רייגן התקשר לבגין ואמר לו שאנחנו עושים שואה בביירות ובגין אמר לו, 'אדוני הנשיא, אני יודע מה זה שואה, אתה לא תספר לי מה זה שואה'. בעבר, גם נתניהו ידע לעשות את הדברים האלה", אמר ליברמן, "אבל זה נעלם".

בוא, כדי לשפר את מצב הרוח, נגיד מילה על ועדת החקירה הממשלתית שנתניהו מנסה להקים עכשיו. "שמע, זה לא ייאמן", התפייט ליברמן, "צריך להבין שכל המטרה של אותה ועדת חקירה ממשלתית זה לנקות את הדרג המדיני ולהפיל את כל האחריות על צה"ל ומערכת הביטחון. זה התפקיד היחיד של אותה ועדת חקירה ממשלתית. אני לא יודע איזה שופט שמכבד את עצמו יסכים לקבל את התפקיד של עמידה בראש הוועדה הזו. אני קורא לשופטים מכאן, אני מקווה שאף שופט רציני לא ישקול את זה אפילו, אל תבזו את עצמכם, ואני מפציר באף אחד לא להתייצב ולהעיד בפני הוועדה הזו, לא לבוא אליה, לא להתייחס אליה. כאילו היא לא קיימת. ברגע שהיא תקום, היא תזהם את כל התהליך, היא תאפשר תיאום עדויות ושיבוש, אסור לתת לזה לקרות".

ערב הבחירות בשנת 2021 התפרסמה ב"כלכליסט" כתבת שער מאת משה גורלי תחת הכותרת "10 הסכנות שיוליד ניצחון של ברית נתניהו־חרדים־כהניסטים". זו הייתה כותרת המשנה: "ה'יהודית' תגבר על ה'דמוקרטית', זכויות אדם ייפגעו לטובת בדלנות דתית והמרחב החילוני יצומצם, מערכת המשפט תרוסק, ראש הממשלה ימשיך לכהן תחת כתבי אישום, הנאמנות למנהיג ולמשפחתו תכתיב את איוש תפקידי המפתח, נורמת השקר תשתרש, השירות הציבורי, התקשורת, המוסדות הדמוקרטיים ומנגנוני ההגנה שלהם יסבלו מתקפות מתמידות, הגזענות הכהניסטית הקיצונית תתקבע בכנסת, ואולי גם בממשלה".

נדמה לי שנבואות דומות נכתבו גם בעמודים האלה לאורך שנים ארוכות, אבל בכותרת הזו של כלכליסט יש מקבץ מדויק שמתגשם על בסיס יומי לנגד עינינו. וכל זה, בלי להגיד מילה על שואת שבעה באוקטובר ותוצאותיה. הם סוגרים את גלי צה"ל ערב הבחירות, מנסים לסגור את התאגיד, מעבירים "רפורמה" בתקשורת כדי לאפשר לשלטון להמשיך לטפח את הזרועות התקשורתיות שלו על חשבון התקשורת החופשית, ממשיכים לפרק את כל מוסדות המדינה ולהשתלט על ההריסות, ממשיכים לחלק מיליארדים לבייס ולברית הקיצונים שהשתלטה על המדינה, במקום להשקיע את הכסף בחינוך, בשיקום סורוקה ומכון ויצמן, בשיקום צה"ל, בסיוע למילואימניקים. ועוד לא אמרנו כלום על קומבינת ההשתמטות חסרת הבושה שהממשלה הזו ממשיכה לקדם ועל הניסיון הלא ייאמן להקים ועדת חקירה מטעם הממשלה, שאמורה לחקור את הממשלה.

מתהלכים בינינו יותר מדי עיתונאים שנזקקים לשמירה. דמה של התקשורת הביקורתית, שמעזה למתוח ביקורת על השלטון, הותר בראש חוצות. אני מציע להחליף את המילה המכובסת "שלטון" במילה נתניהו, ואפילו להחליף את המילה נתניהו במילה "משפחת נתניהו". למרות שרוב בני המשפחה הזו כבר לא כאן איתנו: אחד מטנף ממיאמי, השני מוכר דירה בלונדון, הגברת על הקו קיסריה-מיאמי, בשבוע הבא אמורה להמריא לפלורידה לתקופה ממושכת. השאירו מאחוריהם שומר מאהל (ראש הממשלה) ויצאו לעשות לביתם, שמעבר לים.

גילוי נאות: אני מחלוצי הז'אנר של מתיחת ביקורת על המשפחה הזו. אפשר אפילו להגיד שהייתי הראשון שזיהה. מי כמוני מכיר את התלאות המצפות למי שמעז לשלוח ידו אל הנער, או הנערה. מי כמוני מכיר את חומה של האש אליה אתה מכניס את היד הזו. אבל אז, בניינטיז, עוד לא היו רשתות חברתיות. עוד לא הייתה מכונת רעל. עוד לא היו ערוצי תרעלה. ועוד הייתה מעט בושה.

היום, אין. אני חושש שהרצח הפוליטי הבא בישראל יהיה רצח של עיתונאי. אני רואה מה עושים לגיא פלג, אני רואה מה עושים לעיתונאים נוספים המזוהים עם ביקורת על המשפחה. אני שומע, מהעבר השני, את הטענה של חברי עמית סגל שהתופעה הזו קיימת גם בצד השני. שגם העיתונאים המזוהים עם תמיכה בממשלה, או אפילו עם סגידה למשפחה, מאוימים.

לא, אני לא חושב שיש מקום להשוואה. אבל עוד קודם, צריך להדגיש: אלימות מכל סוג שהוא, פסולה מעיקרה. אלה שהפריעו לשמעון ריקלין לשדר מכיכר הבימה, גרמו נזק בעיקר לעצמם. כתובות גרפיטי על בתים של עיתונאים מכל הצדדים, או על בניין "רשת" ברמת החייל, ראויות לגינוי. אבל מכאן ועד הגזירה השווה שיש העושים בין שני הצדדים, ארוכה הדרך. ארוכה, ואני מקווה שלא תהיה עקובה מדם.

בינואר 2023 פרצה לחיינו ההפיכה המשטרית ואיתה המחאה האזרחית הגדולה, העוצמתית, ואם תרשו לי גם המרגשת והמכוננת בתולדות ישראל. מיליוני אזרחים השתתפו בה. היא נמשכה כמעט שנה, כמעט כל יום, כמעט בכל מקום. הפגנה של 100 אלף איש נראתה פתאום צנועה, מול ערבים רבים בהם מאות אלפי ישראלי גדשו את הרחובות בעשרות מוקדים.

זו הייתה גם המחאה השקטה, השלווה והכי פחות אלימה בתולדות ישראל. נכון, היו חריגים, אבל הם היו מועטים. רוב האלימות שנצפתה בחודשים הללו הייתה נגד המפגינים. אם מצד המשטרה, אם מצד בריונים אלימים תומכי נתניהו. נהגים ניסו לדרוס מפגינים הרבה יותר מפעם אחת, ריססו מפגינים, זרקו עליהם ביצים. בריון אחד בעט בראשו של גדי קדם, ששכל 6 מבני משפחתו ב־7 באוקטובר, בעודו שכוב על הרצפה, וצילם את עצמו מיד אחר כך מתפאר במעשה הגבורה הזה.

הצד השני ניסה לתפוס את המחאה באלימות אין ספור פעמים, אבל נכשל. "עצורי הפחים", שאין חולק על כי לא התכוונו לפגוע במישהו, מוחזקים במעצר כבר חודשים ארוכים. גם חבורת הגברים ששיגרה זיקוק ימי לעבר בית ראש הממשלה בקיסריה טופלה בחומרה רבה.

ואז באה המלחמה. המחאה הוקפאה. אחר כך חזרה, בקונטקסט אחר, עצוב וטרגי בהרבה. מחאת החטופים, מחאת ועדת החקירה. ועדיין, בלי אלימות. וטוב שכך. לאחרונה הפציע בחיינו מרדכי דוד, כהניסט מוצהר ובריון מקצועי, אדם שהורשע כבר בהצתת אוטובוס ובמעשי אלימות, מסתובב ומחפש מפגינים כדי "לנקום" בהם. הם חוסמים כבישים? הוא יחסום להם, באופן אישי, את המכונית. ויש אנשים שמצדיקים את זה.

כשאנו מתייחסים לאירועים הללו, אי אפשר להתעלם מהסטטיסטיקה. מההיסטוריה. מטבלת הנרצחים והפצועים. היא מצביעה בבירור שהאלימות הפיזית ולפעמים גם הרצחנית בפוליטיקה הישראלית מגיעה, כמעט תמיד, מצד ימין. המפגינים שחסמו את דרכו של עמית סגל לאולפני ערוץ 12 בנווה אילן פעלו, למיטב דעתי הצנועה, בטיפשות. אבל אני לא חושב שעמית חש מאוים על חייו. אני מקווה שאני לא טועה.

בסופו של דבר, השאלה היא מה הסיכוי שינון מגל או יעקב ברדוגו יותקפו פיזית בהפגנה נגד נתניהו, אל מול הסיכוי שזה יקרה לגיא פלג, רביב דרוקר או לי בהפגנה בעד נתניהו. או מי יותר אלימים: הקפלניסטים, או לה־פמיליה? נדמה לי שהתשובה ברורה. מה גם שהשלטון עצמו מסית בעוצמה נגד התקשורת הביקורתית, ולא מסתפק רק בצעדים שהוא נוקט כדי לשבור אותה, להלאים אותה, לסגור אותה או לחנוק אותה.

"מוטב לחיות במדינה שבה התקשורת מפילה את הממשלה, מאשר במדינה שבה הממשלה מפילה את התקשורת", אמר פעם אורי אורבך, ודייק. נדמה לי שהעיקרון לפיו התקשורת אמורה לבקר את השלטון ולשמש כלב השמירה של הדמוקרטיה, יוּצא בקרוב אל מחוץ לחוק בישראל. אני נזכר באלימות, בגסות ובבריונות בה הסתערו תומכי נתניהו על ממשלת השינוי, מבלי שזו עוללה להם כלום. להיפך: ממשלה ששריה התעוררו כל בוקר לעבודה כדי להועיל למדינה, לא לעצמם. ממשלה ששיפרה מאוד את הביטחון, שיקמה את הכלכלה, הובילה את ישראל להישגים והביאה את מעמדה הבינלאומי של המדינה לשיאים חדשים. ממשלה שלא קרה בה שום אסון. לא צבאי, ולא אזרחי (שני האסונות האזרחיים הגדולים בתולדות המדינה אירעו במשמרת של נתניהו: השריפה בכרמל ואסון מירון). ולמרות זאת, ספגה השפלות, רדיפות, קללות וצווחות מהרגע בו הוקמה.

לעומת זאת, הממשלה שבאה אחריה, ממשלת ישראל הנוכחית, פתחה את הקדנציה עם ההפיכה המשטרית, שלא עמדה למבחן הציבור. קמפיין הליכוד לא כלל מאומה על האפשרות שיריב לוין ינסה להשתלט על הדמוקרטיה ולמנות את שופטי ישראל בכוחות עצמו, שבוע אחרי הרכבת הממשלה. ההירתמות של מיליוני ישראלים למחאה נגד מה שהם ראו כהרס הדמוקרטיה הייתה אותנטית, עממית, חוצת מגזרים, גילאים, צבעים ואמונות. ואחר כך, בא אסון שבעה באוקטובר.

אין בעולם מדינה שבה הרחובות לא היו בוערים (מטאפורית) אחרי שני מגה אירועים מהסוג הזה, שניהם באחריותה הישירה של הממשלה. אין בעולם מדינה בה הממשלה לא הייתה מתפטרת אחרי אסון כזה. אין בעולם מדינה בה לא הייתה מוקמת ועדת חקירה ממלכתית על פי חוק. ועדיין, אני מזהה אנשים שמאשימים את המחאה, במקום את הממשלה, בחוליי המקום הזה. והכי מדהים זה שיש כאן לא מעט אנשים שמתרעמים על כך שלא כולנו חושבים שצריך להודות לנתניהו על כל הטוב שהורעף עלינו בשלוש השנים האחרונות. ויש כאן אפילו, שומו שמיים, כאלה שמעדיפים לשרוק בוז כששמו מושמע בכיכר. בקרוב, גם זה כבר לא יהיה אפשרי.

ובינתיים, נמשכת חקירתו הנגדית של נתניהו בתיקי האלפים. בעצלתיים, אבל נמשכת. השבוע הוא שוב ביקש יום חופש לצורך "מפגש ביטחוני", ונסע לסוריה. הוא כבר היה, כזכור, בחרמון הסורי. הוא התאהב לפתע בביקורי שטח. אני מקווה שלא יתחיל להתנדב בבתי חולים ודיור מוגן כדי לקבל אפטר מהחוויה המפוקפקת של מפגש עם התובעים יונתן תדמור או יהודית תירוש. כי המפגשים האחרונים איתם לא היו מוצלחים, בלשון המעטה.

בתיק 1,000 נתניהו בצרה צרורה. כל מי שמבין משהו במשפט פלילי, יודע את זה. לא היו לו תשובות לסתירות, שקרים, שכחה מוגברת וראיות שהוצגו בפניו. הוא הזיע, גידף, נשא נאומים חוצבי להבות שאינם קשורים לכלום, משך זמן, איים איומים מרומזים והכפיש אנשים שהיו קרובים אליו. בפעם הקודמת זה היה אייל חיימובסקי, שנפטר מדום לב בגיל צעיר. השבוע הוא עשה את זה למי שהיה הפרקליט המקורב וגם הפסיכולוג החובב של בני הזוג נתניהו, יעקב וינרוט. גם הוא כבר לא איתנו. אין מי שנתניהו לא יהיה מוכן להשליך אל מתחת לגלגלי ההליך הפלילי, כדי למלט את עצמו.

נתניהו טען בעדותו שקיבל חוות דעת משפטיות שמאפשרות לו לקבל מתנות. כן, גם בהיקפים של מיליוני שקלים, כפי שקיבל מהמיליארדרים השונים שהיטיבו עימו לאורך שנים (רק אחד מהם, ארנון מילצ'ן, נכלל בכתב האישום). כמה חוות דעת כאלה הוא קיבל, לטענתו? שלוש. מפרקליטו לשעבר יהודה וינשטיין, מהיועצת המשפטית במשרדו שלומית ברנע פרגו, ומפרקליטו המיתולוגי יעקב וינרוט.

בדיון התברר שוינשטיין וברנע מעולם לא סיפקו חוות דעת כזו. להד"ם. נתניהו פשוט שיקר. נשאר רק וינרוט. אלא שוינרוט, בעדותו במשטרה, הכחיש שנתן חוות דעת כזו לנתניהו. אגב, בפגישה שאני קיימתי עם וינרוט בתקופה ההיא, כשהחקירות נגד נתניהו היו בעיצומן, שאלתי אותו מה נתניהו צריך לעשות לדעתו מול החשדות. "לחתום על עסקת טיעון במהירות האפשרית ולפרוש", אמר לי וינרוט.

בחקירה הנגדית, כשהתובע תדמור עימת את נתניהו עם מה שוינרוט אמר בחקירה, נתניהו רמז שוינרוט כבר לא היה במיטב חושיו כשהעיד במשטרה. "מה אמר בסוף חייו תחת הרושם של מה שאתם אומרים לו", אמר, "אתם רואים שהוא דרגה 4 של סרטן ורואים את האפקט, לא זוכר הרבה דברים".
אלא שאז תדמור הראה לו שהעדות של וינרוט ניתנה לפחות שנתיים לפני מותו. וינרוט היה חד כתער ואפילו תקף את החוקרים לא מעט במהלך העדות. לנתניהו זה לא הפריע. הוא, בשלו. ואם צריך להכפיש את וינרוט, ששבוע אחד קודם הוא עצמו הגדיר כ"אחד מגדולי עורכי הדין", אז שיהיה.

השבוע החלה החקירה הנגדית בתיק 4000, תיק השוחד. כזכור, השופרות כבר הודיעו מזמן שהשוחד בוטל. אין שוחד. נאדה. הבעיה היא שככל שאני מבין, סעיף השוחד לא נמחק מכתב האישום. כל מי שמבין משהו בהליכים פליליים יודע שאי אפשר לדעת שום דבר על פסק הדין, עד שפסק הדין ניתן. כזכור, השופט דוד רוזן אמר בזמנו לפרקליטו של אהוד אולמרט ש"הלקוח שלך יכול להיות שקט ורגוע", ואז שיגר את אולמרט לשש שנות מאסר בפועל (שהומתקו בערעור).

בתיק 4000 ליבת הוויכוח היא החשיבות שמייחס נתניהו, שמייחסת משפחת נתניהו, לסיקור התקשורתי. כאן קבור השוחד. אם הסיקור התקשורתי נתפס על ידי נתניהו כנכס אסטרטגי רב־חשיבות ויקר מציאות, מכאן ואילך אפשר להתחיל לבסס את העבירה ואת מה שנתניהו מוכן לתת לשאול אלוביץ' תמורת אותו סיקור (ב"וואלה"). אם הסיקור התקשורתי בעיני נתניהו זניח, הרי שיש בעיה.

ובכן, כל מי שמכיר את משפחת נתניהו מכיר היטב את האובססיה החולנית, הבלתי נתפסת, האינסופית, של בני המשפחה לסיקור תקשורתי, ולכל מילה, הברה או פסיק שנכתב או נאמר או נרמז על אודותיה בתקשורת. מחזיקת התיק היא, כמובן, הגברת בכבודה ובעצמה. לאחר שהובס בבחירות 1999 ויצא לפסק זמן, אמר נתניהו לאנשי הצוות שלו ש"כשאני אחזור, אני אחזור עם תקשורת משלי".

נתניהו ייחס את מפלתו לאהוד ברק לשלושה גורמים: נשיא ארה"ב ביל קלינטון, האליטות בישראל, והתקשורת. הוא נשבע להפיק לקחים. לבנות לעצמו מערך תקשורת ולהשתלט על קיני ההתנגדות בקרב התקשורת החופשית. שיחותיו המוקלטות עם מו"ל ידיעות, נוני מוזס, מדגימות מצוין את הגישה הזו.
כל מי שמכיר את המשפחה ואורחותיה, יודע כמה אנרגיה הם מוציאים על בחירת תמונותיה של הגברת מכל בדל אירוע או השקה או נחיתה או המראה או אמירה שלה. כמה פעמים מטוס ראש הממשלה עוכב על המסלול על שהליך בחירת התמונות יסתיים. כמה שעות בוזבזו בבלפור או בקיסריה או בעזה (הרחוב, לא העיר) על ידי הצוות המוגבר, כולל יועצים וראשי סגל, על מדוכת התמונות.

מספיק להיזכר באותה שיחה בין הגברת לבין היועץ המסור שעיה סגל, ועל הצווחות שהוא חטף ממנה כי במדור רכילות כלשהו לא נאמר מספיק על פועלה המבורך. סגל ניסה להצטדק: "אבל כתוב במשפט הראשון של הידיעה שאת פסיכולוגית", מלמל בייאוש, וחטף בתמורה צווחות אימים. זה לא היה מפורט מספיק. "הוא מקבל ממך עכשיו שיחת נזיפה?", היא צרחה על סגל האומלל, כשהיא מצטטת קטעים מתוך הידיעה שוב ושוב.

כזכור, נתניהו הקים לעצמו אז, בסיועה של משפחת אדלסון, עיתון פרטי בשם "ישראל היום" שסיפק לו מטרייה אווירית. אבל זה לא הספיק. ב"ידיעות" המשיכו למתוח ביקורת (וגם במעריב...). אז הוא נכנס למו"מ עם מוזס. וכדי לאזן את הנזק שנגרם לו, לתפיסתו, מידיעות ואתר ויינט, הוא הגה תוכנית גאונית: להשתלט על "וואלה" דרך אלוביץ' ומצוקת התזרים שלו ב"בזק".

זוהי מהות כתב האישום בתיק 4000. לא מעט ישראלים לא מבינים את האירוע. אני קובע כאן שכל מי שעבר אי פעם בסביבת נתניהו, כל מי שעבד שם יותר מרבע שעה, כל מי שייעץ, נכנס, הציץ, שמע או ראה, יודע את האמת. הדבר היחיד שעניין את נתניהו באותן שנים, הייתה התקשורת. זו הייתה הסיבה שאחרי הניצחון הסוחף שלו ב־2015 הוא הקים ממשלה בה נתן לכל השותפים מה שהם רצו. הייתה לו רק דרישה אחת: שיחתמו על "סעיף התקשורת" בהסכם הקואליציוני שמאפשר לו לעשות כל מה שהוא רוצה בתחום התקשורת, בלי שום עכבות ואילוצים. הם חתמו. וכל השאר היסטוריה.

האלוף (במיל') נעם תיבון הודיע השבוע על כניסתו לפוליטיקה והצטרפותו ל"יש עתיד". הצטרפות חשובה של אדם ראוי ומי שלא היסס בשבעה באוקטובר ורץ לתוך האש כדי להציל את משפחתו ואזרחים נוספים. וגם, זריקת מרץ ואדרנלין ליאיר לפיד, שחיפש איזון מול דרגות האלוף של יאיר גולן הניצב משמאלו בראש "הדמוקרטים".

גולן, שגם הוא יצא להילחם באותו יום בעוטף, בירך על כניסתו של עמיתו תיבון לפוליטיקה, רק שכח לציין באיזה מפלגה. הפרגון במרכז־שמאל היה תמיד טעון שיפור. גם המנדטים. עכשיו הם יצטרכו להחליט (יחד עם נפתלי בנט, גדי איזנקוט וליברמן) מי מצטרף למי, מי מתאחד עם מי ואיך מחלצים את מדינת ישראל ממסלול ההתרסקות המשיחי אליו נחטפה.