ס', בן 22, נולד בברזיל בסאו פאולו ועלה לישראל בגיל 16 במסגרת תוכנית נעל"ה. הוא למד בפנימיית ויצו הדסים, השתלב במהירות בחיי התיכון הישראלי ולפני הגיוס בחר לעשות שנת שירות בכפר סבא. בעברית כמעט מושלמת, שאותה רכש בתוך הקהילה הישראלית, מספר ס' על הדרך הלא פשוטה שעבר עד שהפך למפקד רחפנים מצטיין בפלוגת המסייעת של גדוד 435 רותם בגבעתי, ועל הרגע ששינה את חייו.
"אמרו לי שכדי להיות חלק מהקהילה, צריך להתגייס. לא הבנתי למה נכנסתי", סיפר ס' לוואלה. "כמעט כל חייל בודד לא באמת מבין בהתחלה. אומרים לך שזה התנאי להשתלב, וזהו. אתה אומר סבבה. אבל לא מבין את המערכת, את הגודל, את מה שמחכה", הוא מספר. הוא לא התכוון להיות לוחם. "אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי. אבל אז הגיע 7 באוקטובר. תוך שנתיים קיבלתי מהמדינה המון. הרגשתי שאני חייב להחזיר".
ביום פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הוא בכלל היה בנתב"ג, לפני טיסה מתוכננת עם חבר מהקומונה. ה-7 באוקטובר קטע הכל וחודש לאחר מכן הוא כבר היה על מדים של צה"ל בטירונות.
ס' ניסה להתקבל ליחידות מיוחדות. "רציתי להגיע גבוה, כמו כולם. לא עברתי את המיונים". באמצע הגיבוש, אביו בברזיל התאשפז. "הראש שלי היה שם. דאגתי. לא ידעתי אם אספיק לראות אותו לפני הגיוס". לאחר מכן, שובץ בגבעתי. "אמרתי טוב, אם אלה הגדודים אני הולך על הכי חזקים. ידעתי שגבעתי עובדים קשה בעזה". שבועיים לפני הגיוס טס לבקר את אביו. "הייתי איתו שבועיים, זה היה חשוב לי. ואז חזרתי לגיוס".
במהלך המלחמה לחם ס' עם מחלקת הרחפנים בג'באליה ובעיר עזה. "התפקיד שלנו הוא איסוף מידע. לראות מה קורה מסביב, לתת מידע קריטי לכל החטיבה. לפעמים גם לסייע בפגיעה במחבלים כשצריך". על אף העברית המצוינת, הוא מודה: "לפעמים במבצעים עוד קשה לי. אמרתי לחיילים להיות סבלניים איתי, הם עזרו לי המון".
הוא מתאר תקופות ארוכות ללא בית. "הייתי מדבר עם ההורים פעם בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים. בעומס, אין זמן. אבל החברים פה הופכים למשפחה. אתה לא באמת בודד. רק מי שנמצא איתך מבין את הפחד ואת הרגעים הקשים".
ס' מספר בהתרגשות על משפחה מאמצת שאוספת אותו מהבסיס, ודואגת לו לאוכל, הסעות ושגרה. "הם כמו משפחה שנייה. הגעתי לבית אמיתי". אחד הרגעים שלא ישכח התרחשו במהלך נסיעה ברכבת: "נסעתי הביתה אחרי יציאה מעזה. ישבה לידי ילדה קטנה, הסתכלה עליי כל הנסיעה. לפני שירדתי היא נגעה בי ואמרה 'תודה שאתה שומר עלינו'. שם נשברתי. כל העייפות ירדה. פתאום הבנתי שיש משמעות למה שאנחנו עושים".
"אנחנו העיניים של החטיבה"
לס' הוענק אות הצטיינות מחטיבת גבעתי. "לא עשיתי קורס מ"כים בגלל כל מיני בעיות בדרך, אבל ראו בי מפקד. שאני עובד, אחראי, מבין רחפנים. תמיד אהבתי פיקוד. זה עשה לי טוב שקיבלתי את ההכרה הזאת". לדבריו, הוא קיבל את ההודעה יום לפני הטקס. "הם ידעו שזה ישמח אותי. זה נתן לי המון כוח. בתוך שגרה של מלחמה שכל יום נראה אותו דבר, פתאום מישהו אומר לך שרואים אותך".
הוריו בברזיל התקשו בתחילה להבין את אשר המתרחש בישראל. "בטלוויזיה שם רואים שצה"ל הורג ילדים וכל מיני דברים. אמרתי להם לא להאמין. אני בשטח. אני יודע מה קורה". אבל הייתה תקופה שבה ביקש מהם לא לדבר על עזה בכלל. "אמרתי להם לדבר איתי על היום שלהם. על ארוחת ערב. על עבודה. הייתי צריך להרגיש רגע רגיל. זה עשה לי טוב".
למרות שנה ו-4 חודשים של לחימה כמעט ללא הפסקה, ס' לא ממהר להשתחרר. "אני רוצה לחתום עוד זמן. הציעו לי להיות נגד רחפנים במקומות שונים. אני אוהב את המערכת. טוב לי במדים". לפני כן, הוא מתכנן לבקר בברזיל, רגע לפני שהוריו יעשו עלייה גם הם.
"אני חייל בודד, אבל בפנים אני הכי לא בודד. יש סביבי אנשים. יש מפקדים, חיילים, משפחה מאמצת. למדתי שלא משנה כמה קשה, כשאתה לא לבד אתה מחזיק", סיכם.
סג"מ מ', קצינת ת"ש של חיילים בודדים בתא מלש"ב, עלתה לישראל בגיל 20 מארגנטינה. מ' נולדה וגדלה בבואנוס איירס. בשנים האחרונות החלה להתחזק מבחינה דתית ולהתחבר יותר ליהדות. בסביבה הזו, שבה רבים מחבריה החליטו לעלות לישראל, החל להתגבש החלום שלה. "לא הרגשתי את עצמי ממשיכה לחיות בארגנטינה", היא מספרת. "ככל שהתחזקתי ביהדות הבנתי שאני רוצה לחיות במקום יהודי יותר, שמתאים לי. אבל לא קפצתי למים מיד. אז הגעתי לתוכנית מסע כדי לבדוק".
החוויה בתוכנית הייתה נקודת המפנה. "הייתי רק פעם אחת בארץ לפני כן, ולא ידעתי אם זה באמת בשבילי. אבל במסע הבנתי שפה זה המקום שלי". מ' הגיעה בלי לדעת עברית. היא למדה באולפן, אבל עיקר השפה הגיעה מהרחוב. עוד לפני הגיוס ידעה מה היא רוצה לעשות: להיות מש"קית ת"ש. "זה תפקיד שהרגשתי שאני יכולה לתת בו הכי הרבה. הרי גם אני הייתי במצב הזה, ומאוד רציתי לעזור לאחרים".
לאחר קורס ת"ש בינואר 2024 שובצה בבסיס חצור של חיל האוויר ושירתה שם כשמונה חודשים. "מאוד אהבתי את התפקיד", היא מספרת. "את עוזרת לחיילים בודדים, לחיילים שצריכים סיוע, ואת רואה כמה זה משנה להם. זה תפקיד שממלא את הלב". אבל תוך כדי העשייה, היא הרגישה שהיא יכולה לתת יותר. "אמרתי לעצמי שזה לא מספיק. אני רוצה להיות משמעותית אפילו יותר. רציתי להשפיע. בגלל זה החלטתי לצאת לקצונה".
כיום היא קצינת ת"ש של חיילים בודדים בתא מלש"ב, והיא מלווה עולים עוד לפני הגיוס. שם, היא אומרת, נמצאת הנקודה הרגישה ביותר. "הם צעירים, בלי משפחה בארץ, לפעמים אין להם איפה לישון לפני הגיוס. והדיור מגיע רק אחרי החיול". בחודשים האחרונים מצאה עצמה שוב ושוב מחפשת פתרונות דיור דחופים. "זה נראה עניין קטן, אבל זה ענק. זה המקום שבו הם צריכים לישון, המקום שבו הם מרגישים בטוחים. אי אפשר להשאיר מלש"ב בלי קורת גג".
מ' מטפלת בבקשות הזכאות, מסייעת מול הרשויות, דואגת למי שזקוק לעזרה כלכלית או לכתובת לפנות אליה. "יש קשיים של חיילים בודדים שרק מי שעבר את זה מבין. לעשות קניות לבד, לסדר בית, להסתדר בלי משפחה. זה לא דבר שחייל שלא בודד יכול להבין באמת".
למרות האתגרים, היא מדגישה שצה"ל עושה מאמצים גדולים. "מהשלב שלפני הגיוס כבר יש ליווי. פונים אליהם, מסבירים זכויות, מוודאים שיש להם כתובת. ביום הגיוס פוגשים מש"קית ת"ש שעוברת איתם על הכל. וגם אם אין מקום לישון, אומרים להם שאפשר למצוא פתרון מיום ליום. זה משהו שנותן הרבה ביטחון". כקצינה, היא רואה את העומס ואת התמונה הכוללת. "יש המון חיילים בודדים, וזה לא פשוט. אבל תמיד, בסוף, מצליחים לעזור. תמיד".
נ', סמל ומ"כ בגדוד שחר של חטיבת החילוץ, בן 25 ממלבורן שבאוסטרליה, עזב חיים מסודרים, תואר, עבודה וחברים, כדי להתגייס לצה"ל חודשים אחרי המלחמה. אחרי מאבק עיקש להחזיר את פרופיל הלחימה שנשלל ממנו בגלל אסתמה, הוא חזר למסלול לוחם ומשמש היום כמפקד. "זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים", הוא אומר.
נ' מדבר על הרגע שבו החליט לעלות לישראל ולהתגייס. "היה לי טוב באוסטרליה. באמת טוב", הוא אומר. "עבודה מסודרת, לימודים, חברים, הכל הלך כמו שצריך. אבל הרגשתי שאני חי חיים נוחים מדי בשביל מישהו שקורא לעצמו ציוני".
הוא גדל במלבורן, בן להורים ישראלים שנפגשו באוסטרליה ונשארו שם. הקשר לישראל תמיד היה חלק ממנו, אבל החיים הובילו למסלול אחר. "בגיל 23 הבנתי שאני ממשיך לשגרה במקום לממש את מה שאני באמת רוצה. ואז חבר שלי אמר לי משפט ששינה הכל. הוא אמר: 'נראה לי שתהיה מלחמה'. אמרתי לו 'אם יש מלחמה אני מתגייס'".
"לא יכולתי לשבת בבית באוסטרליה בזמן שהחברים שלי נלחמים. זה אכל אותי מבפנים", סיפר. נ' התגייס בדצמבר 23 והחל את דרכו ביחידת אגוז. "חלום חיי היה להיות לוחם", הוא מספר. אבל אז התגלה שיש לו אסתמה, והפרופיל ירד. "פתאום אמרו לי שזהו, נגמר. זה שבר אותי. עזבתי חיים שבניתי במשך שנים, ואמרו לי שהחלום הלך עוד לפני שהתחיל".
במשך ארבעה חודשים שירת בתפקיד מודיעיני בתוך היחידה. במקביל ניהל מאבק עיקש מול המערכת הרפואית והצבאית. "לא קיבלתי את זה", הוא אומר. "בכל יום כתבתי, דיברתי, הגעתי לרופאים, ביקשתי בדיקות. לא יכול להיות שפרופיל של 64 זה הסוף".
בסוף, אחרי חודשים של מאבק, הפרופיל הועלה ל־72. נ' נשלח לחטיבת החילוץ, התגייס מחדש כלוחם והמשיך עד שסיים לאחרונה קורס מפקדי כיתות. "כששמתי את הסיכת מ"כ על המדים, הבנתי שלא ויתרתי על עצמי", הוא אומר. "אני חייל בודד, עולה חדש בגיל מאוחר, אני ויתרתי על הכל כדי להיות פה, לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר גם על החלום".
היום נ' גר בדירת שותפים אחרי שהתקבל לתכנית דירת ההל"ך לחיילים בודדים. יחד איתו מתגורר ג'וני, חייל בודד מארצות הברית, שהכיר בקורס המ"כים. "אנחנו מאותו מסלול, שנינו רוצים לצאת לקצונה, יש בינינו חיבור מיוחד", הוא מספר.
כששואלים אותו מה הכי עוזר לו כחייל בודד, התשובה מפתיעה: "האנשים ברחוב". "לפעמים אני הולך עם תיק כבד והישראלים פשוט עוצרים, מציעים לקחת, מביאים אוכל, מחייכים, זה משהו שמרגישים רק פה. באוסטרליה האנשים טובים, אבל לא מרגישים שזה הבית שלך".
למרות שהמערכה בעזה דעכה זמנית, נ' לא מתבלבל. "לוחם תמיד מוכן", הוא אומר. "לפני שבוע עשינו תרגיל למקרה של אירוע פח"ע. יום אחרי זה היה פיגוע אמיתי בגוש עציון. כשאתה חי פה אתה תמיד דרוך".
למרות שאוסטרליה מתמודדת עם עלייה באנטישמיות ותקופות של פחד בקהילה, משפחתו תומכת בו לחלוטין. "אמא דואגת, ברור. במיוחד כששירתתי ביחידה מיוחדת. היו לילות שלא ישנה. אבל היא ידעה שזו הדרך שלי".
היחסים עם החברה הלא יהודית באוסטרליה היו מורכבים יותר. "השכנים פחות הבינו למה עזבתי, למה שאני אסכן את עצמי. אבל זו החלטה שלא עשיתי בשביל אף אחד חוץ ממני. זו זכות". נ' מאמין שיותר ויותר צעירים מאוסטרליה יעלו לישראל. "אחרי שעליתי, עלו עוד חמישה חברים בגיל שלי. אני מכיר משפחה שעולה ממש היום. אנשים מבינים איפה הלב שלהם"
.
לפני שאנחנו מסיימים, נ' עוצר רגע. "אני רוצה להגיד משהו", הוא אומר. "בשביל חיילים בודדים, השירות הוא זכות. אנחנו מוכנים למות בשביל המדינה הזו בלי שאלה. לפעמים אני מרגיש שישראלים שנולדו פה לא תמיד מבינים מה יש להם בידיים. הייתי בחו"ל, טיילתי, חייתי. אין בעולם חיבור כמו שיש פה בין האנשים, בין האדמה להיסטוריה שלנו, בין הדת לשפה. זו מדינה מיוחדת. אני מרגיש בבית פה. באמת. היום זה הדור שלנו להמשיך את מה שקיבלנו מאחרים. ותזכרו, אין לנו מדינה אחרת".
רס"ן לי-אור שלג פרץ, מפקדת מרכז הבודדים במופת שבאכ"א, סיכמה: "החיילים הבודדים בצה"ל נדרשים להתמודדויות ייחודיות ומורכבויות נוכח הצטלבות אתגרי השירות עם אתגרים אישיים, בין אם כאלו הנובעים מקשיי הגירה שונים ומוכרים, ובין אם כאלו הנובעים ממציאות החיים שנולדו אליה. צה"ל, ומרכז הבודדים בתוכו, גאה במחויבות ובזכות לעמוד לצד החיילים הבודדים היקרים בהתמודדויותיהם ואנו מלאי הערכה והוקרה להם על תרומתם ועשייתם חרף כל קושי והתמודדות".