לא מהפכה ברחובות, אלא מהפכה בתודעה: איראן משתנה מבפנים

מאז מלחמת 12 הימים עם ישראל יצאו אלפי איראנים לרחובות להפגין. בהפגנות הללו, שעדיין מתקיימות כמעט בכל קצוות הארץ הגדולה הזו, משתתפות קבוצות רבות - כל אחת מהן מצביעה על פגם אחר באופן ניהול המדינה. אנו רואים הפגנות נשים נגד החיג'אב וחופש הבחירה לשלוט בחייהן, איגודים רבים הנאבקים על זכויתיהם הנרמסות או אי תשלום פנסיות, הפגנות נגד השחיתות, נגד משבר המים והחשמל שאזורים רבים באיראן עדיין שרויים בו, מחאה נגד ההוצאות להורג ששוברות שיאים, סטודנטים שמבקשים עתיד ופרנסה טובים יותר, ועוד ועוד.

אך למרות כל אלו, ולמרות התנועה שמנסים רבים לייצר ברשתות החברתיות, את המאסות עדיין לא רואים ברחובות. אז למה ההפגנות המרובות לא מתרוממות למחאה המונית משמעותית נגד המשטר?
התשובה מורכבת, כיוון שלא מדובר באדישות, אלא בתוצאה של עשרות שנים של שליטה מתוחכמת, טראומה לאומית וייאוש מצטבר. אך בתוך המורכבות הזו, יש גם סיפור של עמידות ואולי של שינוי שצומח לאט, מתחת לפני השטח והנה הסיבות לכך כפי שאני מזהה אותן. ויש גם תקווה.

איראן היא לא מדינה הומוגנית אלא אימפריה של זהויות: פרסים, כורדים, בלוצ'ים, ערבים, אזרים, דתיים וחילונים, עניים ועשירים. המשטר האסלאמי הבין מזמן שהדרך לשמר שלטון היא דרך פיצול ושידור מגוון של מסרים סותרים. הוא מטפח חוסר אמון הדדי, מזניח את הפריפריות בצורה קשה, מזין שנאה אתנית,
וגורם לכך שכל קבוצה רואה את האחרת כאיום.

כך למשל כשנשים נלחמות על חופש, השלטון יעביר מסרים של פגיעה במסורת. אבל דווקא כאן נולדת תקווה: הדור הצעיר - דור האינטרנט והאמנות, כבר לא חושב במונחים של מגדר או קבוצה אתנית. הוא רואה את עצמו קודם כל כאדם, לא כנתין. באוניברסיטאות, בגלריות, ובמרחב הדיגיטלי, נוצרת שפה חדשה של סולידריות - חוצת זהויות, מגדרים ומעמדות.

עבור האיראנים, "מהפכה" היא לא מילה רומנטית. היא זיכרון של דם, פחד ומלחמה. המהפכה האסלאמית ב־1979 נולדה מתוך תקווה אדירה לחופש, והסתיימה במלכודת של שלטון דתי נוקשה.

מאז, המשטר השקיע כל מאמץ לשכנע את האזרחים שכל שינוי יביא רק חורבן . הוא מציג את מדינות האזור כדוגמאות חיות ל"מה קורה כשנופלת הנהגה יציבה". הפחד מהכאוס הוא אחד הכלים היעילים ביותר לשמר דיקטטורה.

ועדיין, באיראן עצמה מתרחשת מהפכה אחרת - מהפכה של תודעה. דווקא הדור שנולד אחרי המהפכה מבין שהשינוי האמיתי יגיע מהיכולת לחשוב ולחיות אחרת, השינוי בעיניהם לא תלוי במנהיגות או בצבא - הם קובעים מציאות בשטח לחיים כפי שהם תופסים אותם.

האיראנים חוו אינספור מחאות מדוכאות - ממהומות הסטודנטים ב־1999, דרך "המהפכה הירוקה" ב־2009 ועד המאבק המתוקשר והזכור "אישה, חיים, חירות" ב־2022 סביב מותה של מאהסה אמיני.

בכל אחד מהאירועים הללו שילמו האיראנים מחיר כבד - מאות נהרגים, אלפים נעצרים, האינטרנט מושתק והדבר יוצר עייפות אנושית וכשאין ביטחון, ויציבות כלכלית אנשים בוחרים לשרוד. ועדיין, בתוך השגרה הזו מתקיים משהו עקשני ועמוק: התעקשות לחיות טוב יותר, להתפרנס בכבוד ולשאוף ליותר עבור מולדתם.

ובסוף - ההיסטוריה האיראנית מלמדת דבר אחד ברור: העם נמצא בתנועה - הוא דינמי ומגיב כל הזמן לשינויים. המשטר הכוחני נאלץ לעמוד מול דור שלא מפחד ממילים כמו "חופש" או "חיים" ומול מאבק של אנשים שרוצים לחיות טוב יותר.

המהפכה הבאה של איראן לא תישא את דגלי הדם של 1979, אלא את שינוי התודעה עם קביעת המציאות בשטח שכבר נראית מידי יום ברחובות.

הכותבת היא דוברת רשות, חוקרת ומרצה על חיי היום יום של האזרחים באיראן מאז המהפכה ועד היום, יוזמת ומנהלת את פסטיבל הקולנוע האיראני הראשון בישראל בשדרות