"ועדת חקירה עכשיו!" - קריאה זו מהדהדת ברחובות ישראל מאז ה-7 באוקטובר וביתר שאת מאז סיומה הלא רשמי של המלחמה. ולא סתם ועדת חקירה, אלא ממלכתית. קשה להפריז בחשיבות קריאה זו והחובה לבחון את הכשלים הביטחוניים, אולם אני חושש שוועדה שכזו, ולא משנה באיזה פורמט, תמצא שבמקום שישנן הרבה שאלות, יש גם הרבה תשובות אפשריות. ואלוהים יודע שיש לנו הרבה שאלות על הכשל הביטחוני ב-7.10.
אך בעוד שתשומת הלב הציבורית מופנית כולה לציר הביטחוני, זירה אחרת כמעט שאינה זוכה לתשומת לב, אולי פרט למבקר המדינה. אני מדבר על החזית האזרחית שקרסה, נעלמה ונאלמה בראשית המלחמה וחודשיה הראשונים. אסור לנו להזניח את הצורך הדחוף לא פחות מבחינת הכשל הביטחוני - בחינה מעמיקה של קריסת מנגנוני המדינה האזרחיים בשעת המבחן. זהו הכשל שאיש כמעט אינו מדבר עליו, אך השלכותיו על חוסנה של החברה הישראלית הרות אסון.
מדינת ישראל ערב המלחמה הוציאה מדי שנה כ-400 מיליארד שקלים (בניכוי הוצאות ביטחון וחובות) על מנגנוניה האזרחיים, וברגע האמת היא כשלה. אזרחים וארגונים מילאו את מקומה בחודשים הראשונים. אספקת ציוד צבאי ואזרחי הופקדה בידי חמ"לים של אזרחים, מעטפת הסיוע למפונים מביתם אורגנה על ידי החברה האזרחית תחילה ומערכי הסעדה מפוארים נוהלו על ידי תושבים. כיצד ייתכן שמערכת כה יקרה ומשומנת לכאורה, קורסת ברגע האמת? האם מדובר בכשל תקציבי, ארגוני, או שמא בבעיה עמוקה יותר של תרבות ארגונית וניהולית? אלו רק קצה הקרחון של שאלות קריטיות שחייבות מענה.
חשוב לזכור שההפרדה בין חזית לעורף היא מלאכותית. בשעת מלחמה, כולנו בחזית. חייל שלא יכול להתנייד בתחבורה ציבורית ולצאת לאפטר, או שקרס מפאת דאגה למשפחתו - הוא חייל פחות אפקטיבי. עסק שקרס כי לא קיבל סיוע מהיר ויעיל פוגע באופן ישיר בחוסן הכלכלי שלנו. כשלי העורף הם איום ממשי לא פחות מכשלי החזית. רק חקירה מקיפה ויסודית של שני ההיבטים הללו, בנפרד, תאפשר לנו להפיק את הלקחים הדרושים.
הציבור חייב לדרוש חקירה שתבחן כיצד תפקד משרד התחבורה כאשר אלפי מילואימניקים ניסו להגיע ליחידותיהן ולסייע בלחימה? כיצד השפיעה שיטת הניהול לפי "היהלומים" של רגב? מדוע נכשל משרד החינוך בהתמודדות המיידית עם הטראומה של תלמידים ומורים, ומדוע לקח שבועות ארוכים לגבש תוכנית פעולה קוהרנטית? מדוע חלו קשיים וכשלים בהעברת סיוע כלכלי למילואימניקים ובעלי עסקים אל מול הבטחות מרשימות מהממשלה ומי אשם בעשרות מיליוני שקלים שנעלמו פתאום בין תוכניות?
שאלה מטרידה נוספת מגיעה מריבוי ממלאי המקום בתפקידי מפתח ערב המלחמה. העובדה שערב המלחמה כיהנו שורה של ממלאי מקום וביניהם בביטוח הלאומי, משרד החינוך והמשרד לביטחון לאומי מעידה על חוסר יציבות ניהולי מתמשך ועל היעדר הכנה לשעת חירום. האם אנו יכולים להרשות לעצמנו מצב שבו דמויות מפתח במשרדי הממשלה לא קיימות בדיוק ברגע הקריטי? איך הגענו למצב הזה? ועדת חקירה חייבת לבדוק לעומק כיצד מצב אבסורדי זה התאפשר מלכתחילה. אולי עוד נגלה שיש בעיה בתהליכי הגיוס והאיוש.
כיצד התמוטטו ונעלמו מוסדות המדינה האזרחיים?
יהיו מי שיגידו שמקומן של סוגיות אלה להיבחן בוועדת החקירה הגדולה שבוא תקום, מתישהו. להם אני משיב כי בוועדה כזו, שעיקר תשומת הלב שלה תופנה למהלכים הביטחוניים, הסיכוי שתינתן תשומת לב מספקת למערך הרווחה או הפעלת מסגרות חינוך לילדי מפונים הוא קטן עד אפסי. ועדה כללית לחקר ה-7 באוקטובר לא תוכל להרשות לעצמה לעסוק ב"זוטות" של יתר מערכות המדינה. תשומת ליבה, וכנראה בצדק, תהיה בציר הביטחוני-מדיני ויתר אגפי הממשלה שכשלו, יינשמו לרווחה.
ההיסטוריה מלמדת אותנו על חשיבותן של ועדות חקירה. הלקחים שהופקו מוועדות החקירה על ההתנתקות, על אסון ורסאי ואפילו מסקנות אסון מירון שפורסמו (למרות ששם למדנו שאחריות אין פירושה אשמה כדברי אמיר אוחנה), מסייעים לנו להבין נקודות כשל ולשפר את התנהלותנו כמדינה, במכלול תחומי החיים. ועדת חקירה ממלכתית ייעודית למשרדי הממשלה לא רק תאפשר לנו ללמוד ולהשתפר, אלא גם תוכל לזהות אחראים שהפקירו את חובתם הציבורית - אנשים שאסור שימשיכו לשרת במערכות המדינה וחובה שכולנו נדע מי הם.
לכן, לצד ההתמקדות בציר הביטחוני אנו חייבים לדרוש שתוקם גם ועדה שתכליתה בחינה עמוקה כיצד התמוטטו ונעלמו מוסדות המדינה האזרחיים. הגיע הזמן להפסיק להסתפק בסיסמאות ריקות של "הפקת לקחים" ו"שיפור מתמיד". שנתיים חלפו מאז ה-7 באוקטובר ועד לרגע זה משרדי הממשלה עצמם לא עשו תחקירים פומביים לכישלונם בזמן אמת, בעלי תפקיד בממשלה לא הודחו בשל חוסר המוכנות לחירום ונדמה שאין איש שבאמת דורש זאת מהם. עלינו לדרוש חקירה מעמיקה, יסודית ובלתי מתפשרת של כל מערכות המדינה, כל המערכות, ולא רק מערכת הביטחון, וחשיפת המידע שיתגלה לציבור. שנדע כולנו איפה כשלו, מי כשל ואיך (אולי) נמנע זאת בפעם הבאה.
הכותב הוא דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת מילאנו ועמית מחקר במכון מולד. מחבר הספר "פוליטיקה של ביטחון" (2021) על התמודדות ממשלות ישראל מול הטרור הפלסטיני מאוסלו לצוק איתן.