ב"הארי פוטר" כולם מכנים את וולדמורט כ"זה שאין לנקוב בשמו", בגלל הפחד שהוא מעורר. לעומת זאת, דמבלדור, כמו גם הארי פוטר עצמו, מתעקשים לכנות אותו בשמו, כי כשלא משתמשים בשם ברור של מה שאיתו מתמודדים, קשה הרבה יותר להתמודד מולו.
לאחרונה אנחנו נכנסים לתקופה שקשה להגדיר ולתת בה שם לקושי שאנו חווים. מצד אחד תקופת הלחימה הפעילה מסתיימת, תקופה בה נראה שהשקט חזר. אך מצד שני ייקח לנו זמן לשקם ולעכל את מה שעברנו כיחידים וכמדינה. החטופים החללים עדיין לא שבו כולם, ועדיין יש צורך לבנות מחדש את תחושת הביטחון והיציבות של כולנו.
יום הילד הבינלאומי הוא הזדמנות לעצור ולשאול מה קורה עם הילדים שלנו במהלך התקופה הזו. התקופה הארוכה של המלחמה הביאה איתה אתגרים ברורים: אזעקות, חוסר שגרה, היעדרות של הורים מגויסים. אבל דווקא עכשיו, כשהאיום החיצוני נחלש נשארים הילדים עם שאלות פנימיות שמקשות עליהם להסביר לעצמם מה הם מרגישים.
יש ילדים שחווים מצוקה שקטה, חמקמקה, כזו שלא נובעת עוד מטריגר חיצוני ברור, אלא ממשהו פנימי שמתקשה להתארגן ולהרגע לאחר אירועי המלחמה שהם נחשפו אליהם ברמה כזו או אחרת.
אשים זרקור באופן ספציפי על ילדים של מילואימניקים שחזרו כעת הביתה. הילדים צריכים להסתגל לדינמיקה המשפחתית המחודשת, ולנוכחות הקבועה של ההורה שנעדר בעקבות תקופות מילואים ארוכות. לפעמים ליכולת של הילד להישען מחדש, להגיע לשיתוף רגשי ולחיבור היומיומי עם ההורה נדרש תהליך וזמן להבשיל. ילדים אחרים עדיין ממשיכים לחוות את ההיעדרות הזו, כי עדיין ישנם הורים במילואים גם אם בהיקף פחות רחב, והם עלולים להתקשות לחבר זאת למציאות בה נאמר להם שהושג הסכם הפסקת אש.
ילד שחווה פתאום קושי להתרכז, עצב, רגישות גבוהה או התנהגות תוקפנית, לא תמיד יודע לשייך זאת לחוויה רגשית מורכבת.
כשהקושי הרגשי לא מקבל שם, הוא עלול להתפרש כמשהו "לא בסדר" בעצמי, ולהתבטא באמונות "אני פשוט ילד שמציק לאחרים", "אני לא מצליח בלימודים אז כנראה לא אצליח גם בעתיד". כך נוצרים הסברים פנימיים שאינם מדויקים ושעלולים להישאר לאורך זמן.
המציאות הזו מחייבת אותנו כהורים, אנשי חינוך, וכן את גורמי הטיפול להיות סבלניים, קשובים ולזהות מצוקה גם כשאין אירוע חיצוני ברור. קשיים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי בקשיי שינה, ירידה בפניות ללמידה, ריחוק חברתי או תגובות רגשיות לא אופייניות לילד.
אני קוראת גם למקבלי ההחלטות דווקא עכשיו, כשהאיום החיצוני נסוג אך המצוקה הרגשית לא נעלמה: זהו הזמן למלא את השורות החסרות מאוד במערך הפסיכולוגי הציבורי. חשוב שילדים לא יישארו לבד עם קושי לא מדובר, וחשוב לקבוע מפתחות תקינה לפסיכולוגים, המתאימים למציאות של ימינו. לא יתכן שיהיה פסיכולוג אחד ל-1,000 ילדים. יש להרחיב את התקינה בכדי לדאוג שיהיה מענה פסיכולוגי לילדים ונוער בזמינות ונגישות לכל מי שזקוק לכך.
במלחמה על הנפש לא כל מצוקה תופיע עם אזעקה רועשת או עם טריגר מובחן. לפעמים היא מתיישבת בשקט בלב של ילד וזקוקה למישהו שיראה אותה בזמן.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית מומחית ונציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל