בעזה ייסדתי את מדינת פלסטין? בסופו של דבר, זה מה שנזכור מנתניהו

נתחיל בשני דברים שסביר להניח שיקרו במרוצת הזמן: נתניהו יסיים את כהונתו כראש ממשלת ישראל ומדינה פלסטינית תקום.

הראשון יקרה כדרך הטבע: אמנם דונלד טראמפ מוכיח שבעזרת מטען גנטי טוב ומיליארדי דולרים אפשר להיות איש עסוק גם בעשור התשיעי לחיים, אבל נתניהו, גם אם יתברך בבריאות טובה וייזהר מ"התייבשויות", ויותר מכך - גם אם ייבחר לתקופת כהונה נוספת ויצלח את משפטו, ייפרד מלשכת ראש הממשלה, אם לא בתוך שנה אחת אזי בתוך חמש שנים.

מדינה פלסטינית גם היא תקום. הרעיון אמנם מלווה את המפעל הציוני כצל (ויש שיאמרו כתמונת מראה) כבר מאז ימי ועדת פיל, כלומר כבר כמעט 90 שנה, אבל הסיבה המרכזית לאי הקמתה, עד כה, לא הייתה ההתנגדות הישראלית אלא דווקא הסרבנות הפלסטינית שלא היית מוכנה להסתפק במה שלטענת הפלסטינים הוא רק חלק מארץ אבותיהם.

הנה לכם חתיכת עיוות מוסרי והיסטורי: בעיני המערב ה"כיבוש" הישראלי הוא שריד אחרון לקולוניאליזם המערבי, שהתפורר לאטו לאורך המאה ה-20. לדעה הזאת שותפים גם לא מעט ישראלים ממה שהיה פה פעם "שמאל".

זה על הנייר. בתכל'ס דווקא האמונה בדו קיום של שתי מדינות שוחרות שלום, ישראל ופלסטין, זו לצד זו היא אולי ביטוי קולוניאליסטי גדול אף יותר: הבה נכפה על האזור הדתי והפנאטי הזה פתרון מערבי ומתקדם, כי הרי ברגע שבו ייפקחו עיני הילידים לראות בטוב הדמוקרטיה המערבית וברגע שבטנם תהיה מלאה וכיסיהם תפוחים, יזנחו את החרב וידבקו בשלום.

זה יפה כמשאלת לב, זה טובע במרחץ דמים בכל פעם שבה מנסים ליישם את זה. האחרון שניסה היה יצחק רבין, זה עלה לו בחייו, אבל במקביל גם באובדן חייהם של ישראלים רבים, חפים מפשע - ואם רוצים לראות את התמונה בכללותה: גם בחיים של אלפי פלסטינים (לפחות מהם חסכה התקשורת את הביטוי הנוראי "קורבנות השלום").

הרעיון הבא יקומם, בלשון המעטה, גם את הימין וגם את מה שנותר מהשמאל בישראל, אבל לאהוד ברק מגיע פרס מיוחד על מפעל חיים על שדחק את יאסר ערפאת (אפילו פיזית!) לפינה ואמר לו - קח את כל השטחים, קח ירושלים בינלאומית, רק תחתום לי על צמד מילים: "קץ הסכסוך".

התשובה של ערפאת, "הפרטנר המתון" לא איחרה להגיע בדמות אינתיפאדה שנייה מדממת מקודמתה (שהניעה את ועידת מדריד בה נרקמו החוטים הראשונים להסכמי אוסלו) - התשובה הפלסטינית היחידה לכל הצעת שלום שהונחה אי פעם על השולחן.

לכאורה יכלה ישראל לתעל את המצב הזה - אם לא לפתרון הסכסוך אזי לפחות לניצחון בזירה הבינלאומית. רק שבשביל כך נדרש ימין אמין, ימין פרגמטי, ימין שהיה יכול להשתרע מהאגף הביטחוניסטי של מפלגת העבודה ההיסטורית (שם קוד: יגאל אלון) ועד לימין הליברלי (שם קוד: פעם היה כזה).

אלא שהימין בישראל, ככל שהתחזק פוליטית, הלך לאיבוד מבחינה רעיונית. איבד את עצמו לגזענות, פנאטיות דתית ואפילו טרור. במקום להיות אור לגויים ברוח חזונו של בנימין זאב הרצל שחלם על "חברה-חדשה" (ע"ע "אלטנוילנד", המסמך האוטופי המכונן של הציונות) הוכחנו שאנחנו יכולים להיות סרבנים ומטומטמים ממש כמותם.

מאז היותי חייל, בימי האינתיפאדה הראשונה (עם שאריות של לבנון), שיננו לנו שהמטרה של הטרור הפלסטיני היא "בינאום הסכסוך". כלומר - הפיכת ה"שטחים" ללבנון, מתוך מטרה לכפות על ישראל הסדר מדיני שלא יהיה הסכם שלום, אבל יציב על הגבול כוח רב לאומי, במודל של יוניפי"ל, שיאפשר לפלסטינים לשפר עמדות, תרתי משמע, בדרך לסבב הבא.

ספק אם גם בין הפלסטינים היו מי שחלמו שההיסטוריה תשלח להם מנהיג ישראלי מושלם להגשמת תכניתם כבנימין נתניהו.

הסכם סיום הלחימה בעזה זה שהיה אמור (לכאורה) להביא לפירוק חמאס ופירוז הרצועה, הולך ומתקדם לנגד עיניהם הנדהמות של חיילי צה"ל ומפקדיו, רק בלי החלק של הפירוק והפירוז.

להסכם ההוא הייתה גם נקודת אור שיהיה זה לא הוגן להתעלם ממנה: היא החזירה הביתה עשרות של חטופים חיים וחללים. לא רק אושר למשפחות החיים ונחמה למשפחות החללים, כי אם דבקות בערך המוסף הגדול ביותר של עם ישראל: קדושת החיים.

השאלה לפיכך היא לא האם ישראל הייתה חייבת להתפשר כדי לסיים את המלחמה בעסקה (היא כן - וככל שלא נעים לשמוע זאת, לא כל שכן לעכל: היא הייתה חייבת לעשות כן בגלל שהפסידה במלחמה ב-7 באוקטובר, עת ספגה מפלה שהיא מעל ומעבר לכל דמיון), אלא האם הייתה חייבת להפקיד את המפתח לעתידה למשמרת בידי גורם זר.

עסקת החטופים הייתה דמי התיווך שהיה מוכן דונלד טראמפ לשלם כדי לגזור את הרווח היזמי על עסקת הנדל"ן הגדולה בהיסטוריה, שיקום עזה.

מטוסי ה- 35-F שהוא מוכר לסעודים הם מענק חתימה עבורם כדי שיהיו הבנק המלווה של הפרויקט ואילו ההחלטה שעברה אמש במועצת הביטחון של האו"ם היא למעשה הקמת חברת אבטחה בינלאומית שתשמש כשומרת בפרויקט לבל יישחקו הרווחים בתשלומי "פרוטקשן".

מול אלה עומד בנימין נתניהו כאותו "שרוליק", גיבור הקריקטורות של דוש, ידיו תקועות עמוק בכיסיו, מבטו נעוץ אי שם בנקודה דמיונית במרחב, כובע טמבל לראשו ועיפרון מאחורי אזנו.

העיפרון דרוש לו לחישובי קיצין: את מי ימנה לוועדת הלעג לנרצחי 7 באוקטובר (לוין, סטרוק, בן גביר, סמוטריץ' ועוד שלל "כוכבים"), מתי יבקש מטראמפ שלא להסתפק במכתב מנומס לנשיא, אלא להפוך את בקשת החנינה לאיום מפורש, איך יקנה עוד זמן בכספנו, כדי שהחרדים לא יקלקלו לו את התכניות למרות שהוא מתקשה לעגן את השתמטותם הקולקטיבית בחוק.

שלושה דברים מרכזיים קרו הלילה: הראשון אירע לעת ערב, כשטרוריסטים יהודים הכתימו את דגל ישראל, הדגל של כולנו, בנפט שבעזרתו הציתו רכוש פלסטיני. על מה ולמה? אומרים שכפעולת נקם על פינוי מאחז בידי חיילי צבא ההגנה לישראל...

כשלוש שעות מאוחר יותר הודיע הנשיא האמריקאי, האוהב והפרו-ציוני הגדול על מכירת 35-F לסעודיה ("אסון" מגדירים זאת בחיל האוויר, אבל עזבו - ידוע שכאשר הם לא מפציצים באיראן או בתימן, טייסי חיל האוויר הם סתם קפלניסטים שמוטב שילכו לעזאזל).

כמה שעות חלפו ואנטוניו גוטרש, מזכ"ל האו"ם ומיריביה החריפים ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית, בירך על ההחלטה, שתוביל לדבריו "לתהליך מדיני להשגת פתרון שתי המדינות".

בקרוב, אולי אפילו בקרוב מאוד, ייפרד בנימין נתניהו מלשכת ראש הממשלה. בקרוב, אם כי לא בקרוב מאוד, תקום מדינה פלסטינית.

למרבה הצער זו לא תהיה מדינה שוחרת שלום, אלא ישות שעתידה ליפול -כשם שנפלה עזה - לידי שלטון של אסלאם קיצוני. נתניה וכפר סבא יהיו לבארי ושדרות.

בנימין נתניהו מתפלל שזמן רב ככל האפשר יפריד בין שני האירועים כדי שיוכל לרחוץ בניקיון כפיו, אף שההיסטוריה תזכיר את חטאו של מי שמעל באמון הציבור שבזכותו נבחר.

למה עשה זאת? מנעד הפרשנויות רחב, מי שטוענים שעשה זאת למטרות רווח נתבעו על ידו, אבל אפשר בהחלט כי חטאו הגדול אינו תאוות בצע, אלא פשוט יוהרה: אותה יוהרה שבה התעלם מסימני האזהרה שצצו לפני 7 באוקטובר, אותה יוהרה שבגינה היה בטוח שהוא יהיה זה שיוכל לנהל את נשיא ארה"ב.

החטא הוא חטאו. העונש כולו עלינו.