פסק הדין שניתן בפרשת חקירתם של בכירי הפרקליטות הצבאית הוא דרמטי. השופטים החליטו, פה אחד, לבטל את החלטת שר המשפטים למנות את נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט (בדימוס) אשר קולה, מללוות את החקירה ולפקח עליה. הם גם החליטו לראשונה לאפשר לשר המשפטים להחליט מי עובד המדינה שימלא את התפקיד הזה במקומו. האם בג"ץ מאפשר בכך השפעה פוליטית על הליכי חקירה?
נתחיל בנסיבות: מדובר בחקירה חריגה, חסרת תקדים, של חשדות חמורים נגד בכירי הפרקליטות הצבאית. ברור שנדרשת חקירה יסודית ובלתי תלויה. בנוסף, בעקבות חוות דעת היועצת המשפטית למשרד המשפטים, הבהירה היועצת המשפטית לממשלה שהיא מנועה מלעסוק בפרשה: אף שהיא לא חשודה, היא עשויה להידרש למסור עדות. כך גם בכירים נוספים בייעוץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות המדינה.
בנסיבות האלה, בית המשפט קבע קביעה חשובה: הוא עמד על חשיבות עקרון עצמאות מערך התביעה הפלילית. בית המשפט גם הסביר, כי הכלל הנובע מעקרון זה הוא שאין מקום להתערבות גורמים פוליטיים בחקירות פליליות קונקרטיות. זו קביעה חשובה, בפרט ברקע לחצים פוליטיים על הליכי חקירה שחזינו בהם בשנים האחרונות, לדוגמה מצד השר לביטחון לאומי.
בית המשפט גם עשה נכון כאשר הבהיר את חוסר החוקיות בניסיון של שר המשפטים למנות את נציב תלונות הציבור על שופטים, בשל הוראה בחוק השוללת באופן גורף את האפשרות של הנציב לעסוק בכל משרה או עיסוק אחר.
הקושי עם פסק הדין הוא בכך שבית המשפט התיר, באופן חריג "ובמקרה נדיר שבנדיר", כלשון השופטת וילנר, לחרוג מהכלל השולל התערבות גורמים פוליטיים בחקירות פליליות קונקרטיות. כלומר, בית המשפט התיר לראשונה לשר המשפטים לבחור את זהות עובד המדינה שאליו תועבר סמכות היועצת המשפטית ללוות את החקירה הקונקרטית: מעין דגם של "תובע מיוחד" שממנה שר המשפטים.
אמנם, טוב עשה בית המשפט כאשר הבהיר שככלל, העברת סמכות מעין זו צריך שתיעשה לגורם מהייעוץ המשפטי לממשלה או מפרקליטות המדינה. גם טוב עשה בית המשפט כאשר הגדיר מגבלות ברורות לחריגה מהכלל הזה: (1) ניתן לחרוג מהכלל רק בהינתן הצדקה מובהקת; (2) העברת הסמכות צריכה להיעשות ל"עובד מדינה בכיר, משפטן מובהק, שתחום עיסוקו, בעבר או בהווה, כרוך בהפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית"; (3) לא ניתן להעביר את הסמכות לעובד מדינה עם שיוך פוליטי, בעבר או בהווה; (4) אין להפעיל את הסמכות הזו כשמושא החקירה הוא גורם פוליטי.
יחד עם זאת, הן קביעת החריג והן מתן ההיתר לשר להפעילו בנסיבות הנוכחיות הן החלטות בעייתיות. המשמעות היא שגורמים פוליטיים שירצו להתערב בעתיד בחקירות פליליות קונקרטיות, יידעו בדיוק מהם התנאים שיאפשרו להם לעשות זאת. זוהי למעשה קריאה להגשת תלונות שווא נגד גורמי תביעה כדי להזמין מעורבות פוליטית בתואנה של "ניגוד עניינים".
גם בנסיבות הנוכחיות, חשוב לשאול: האמנם לא היה בנמצא אף פרקליט מחוז שיכול היה ללוות את החקירה? ההנחה שפרקליט מחוז לא יוכל ללוות חקירה שבה אף גורם בפרקליטות אינו חשוד - היא תקדים בעייתי ועוד תמריץ להגשת תלונות שווא.
הבחירה של בית המשפט במעין דגם של "תובע מיוחד" שממונה על ידי השר גם מעתיקה את תחלואי הדגם הזה: גורם שממונה כך עלול ללקות בשאיפה השגויה להרשיע "בכל מחיר" בתיק היחיד שקיבל - במקום החתירה להרשעת האשם בלבד ולחשיפת האמת. זהו מתכון לאכיפה בלתי שוויונית של החוק.
בשורה התחתונה, ההיתר של בית המשפט לאפשר לשר המשפטים לבחור את זהות עובד המדינה שאליו תועבר סמכות היועצת המשפטית עלולה לפרוץ את ההגנה על עצמאות התביעה מפני התערבות פוליטית - במקרה הנוכחי וגם בעתיד לבוא.
הכותב הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה