התגובות ליוזמת טראמפ מוכיחות: בישראל אין יותר שמאל וימין

ימים מוזרים עוברים על אזרחי ישראל: טראמפ, שנחזה לידיד הגדול ביותר של ישראל מימיה (אפשר שכן, אפשר שלא - ימים יגידו) מביא למועצת הביטחון של האו"ם הצעה שבאופק שלה נראית מדינה פלסטינית - והתגובות מצליחות לבלבל: בימין משבחים ובשמאל מגנים.

לשני הצדדים יש לכאורה נימוקים רציונליים לעמדה הלא אופיינית שלהם: מהמרכז ושמאלה מבקרים את נתניהו על הסכמה שבשתיקה למכירת מטוסי 35-F לסעודיה ותורכיה (על אף לא ברור עד כמה כותב מכתב החנינה עבורו, גם אם לא בשמו, שואל למוצא פיו) וכן על סעיפים לא גלויים בהסכם לסיום המלחמה בעזה, שמותיר את המפתחות לעתידה בידי שתי אויבות גדולות של ישראל, קטאר וטורקיה.

כלומר לא הפשרה המדינית שבסופה מדינה פלסטינית היא שמוציאה אותם מכליהם, אלא מה שאפשר לפרש כהפקרה-לכאורה של ביטחון ישראל.

בצד השני עומדים מי שנשבעו שאף גרגר של אורז לא ייכנס לרצועה, רק כדי לפתוח קו חלוקה ישיר מישראל לעזה, ששווקיה מתפקעים מסחורות וכמוהם גם כיסי החמאס שמשתלט על הסיוע ומספסר בו. גם הם מתקשים להסביר איך בדיוק יפורק חמאס מנשקו ואיך תפורז עזה, כאשר שתי השושבינות המרכזיות להסכם הן שתי המדינות שגישתן נעה בין שנאת ישראל לשנאת יהודים באשר הם.

להגנתם הם מציינים שתכנית טראמפ אמנם מכוונת למדינה פלסטינית, אבל בעתיד כה רחוק, עד שתהיינה עוד אלף הזדמנויות לבטל את רוע הגזירה. אשרי המאמין.

אנשים שעד אתמול היו מוכנים לחזור לקווים שיהפכו את כפר סבא ורעננה לשדרות וקריית שמונה החדשות, מדברים פתאום על אף שעל. אנשים שהיו קוראים "בוגדים" לכל שרי ממשלה אחרת שהייתה מסיימת את המלחמה בעזה בלי ניצחון על חמאס ומסכימה למדינה פלסטינית, פתאום מהללים את הברית האישית-אסטרטגית בין נתניהו לטראמפ.

זאת ועוד: מי שרק אתמול קראו להשבת החטופים בכל מחיר, מנאצים את נתניהו על כך שישראל אינה מחסלת כ-200 מחבלים לכודים במנהרות, בגלל המגבלות שמטיל עליה ההסכם.

לעומתם מי שעד אתמול תבעו להשמיד את חמאס, מסבירים לנו עתה שאי אפשר לצאת למאבק גלוי בנשיא ארה"ב. מוזר שהם טענו בדיוק את ההפך כשקראו לו ביידן ולא טראמפ, ממש כמו שאפשר לדמיין מה היה קורה אילו את כל ההחלטות האלה הייתה מקבלת ממשלת בנט-לפיד.

גם כשמתרחקים מהפוליטיקה ועוברים לעמדות עקרוניות, אפשר לזהות סדקים באידיאולוגיות ישנות: מתנחלים סרוגי כיפה חוברים לקיבוצניקים בדרישה להקמת ממשלת אחדות ציונית, בלי חרדים. אלה מצידם גומלים להם, אחרי שהמחבלים מעזה עשו לקיבוצי העוטף את מה שהמחבלים מיהודה ושומרון חולמים לעשות למתנחלים, בתמיכה במדיניות ניצית.

לא מדובר על חיבור פוליטי אלא על מפץ אידיאולוגי גדול, שיותר משהוא מאיים על צד אחד של המפה הפוליטית הוא מאיים על המפלגות הקיימות.

הפוליטיקאים המכהנים מצדם שומעים את הקולות החדשים, אולי חלקם אף מזהה תהליכים עתידיים (לא רק ההוא ש"זיהה תהליכים" בשעתו), אבל עוסקים בפוליטיקה ישנה, אולי כי זה כל מה שהם יודעים.

מבחינתם שתקום מדינה פלסטינית או שכל עזה תיושב ביהודים, שישראל תילחם בכל העולם או שתקבל את מרותו של נשיא זר, אפילו הוא ידידותי - ובלבד שלא יפגעו להם במפעל הג'ובים הגדול, בתעשיית השחיתות המתנהלת ממש מתחת לאפינו, בממשלת האחדות שמשתרעת מהמוסדות הלאומיים ועד להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל...

בכל אלה מביט עם ישראל בעיניים קרועות לרווחה: עד אתמול הוא ידע שהוא בימין - והנה הימין מועל בשמירה על ביטחון ישראל. עד אתמול היה בטוח שהוא שמאל על מלא - והנה נבחריו יוצאים נגד מה שנראה כתכנית שלום. עד אתמול היה בעד החזרת החטופים בכל מחיר - ועתה הוא מתלונן על עלות העסקה, עד אמש הוא התנגד להפסקת המלחמה גם במחיר חייהם של החטופים - ואילו עתה הוא תובע לכבד את ההסכמה...

עולם הפוך? אולי, אבל עבור נבחרי הציבור שלנו זה עולם ישר, עולם שמאפשר להם לחמוס עוד ועוד, ככל יכולתם. המאבק בין אופוזיציה לקואליציה אינו על מי יעשה מלחמה או שלום, לא על מי ישיג פשרה או לא יהיה מוכן להתפשר לעולם. הקרב היחיד הוא בסוגייה הקיומית עבורם - ידו של מי תהיה על השיבר.

יועמ"שית או קולה, לוין או בג"ץ, הבן של ביבי או המשפחה של "הדמוקרטים", ביטחון או שלום...

גלגל הצבעים הישראלי מסתחרר והציבור נדחק למקום היחיד שהוא אולי מסוכן יותר מהקצנה לימין או לשמאל: אל מחוזות האדישות. בדם ואש יהודה קמה, במשיכת כתפיים אפשר שחלילה תיפול.