את ההצגה בבית המשפט העליון השבוע, בדיון על פרשת הפצ"רית, גנב העותר עצמו, ח"כ אביחי בוארון. "אמון הציבור במערכת אכיפת החוק מוטל פה על הכף", קרא לעבר שופטי ההרכב, "כולל האמון בבית המשפט הזה". בוארון קבע בדבריו שלא ניתן יהיה לרכוש את אמון הציבור כל עוד היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה יהיו חלק מהחקירה הזאת. זה עבד למעלה מהמשוער. השופטים הבהירו כבר במהלך הדיון שהפרקליטות מחוץ לתמונה.
נציג היועמ"שית עוד ניסה בהתחלה להתנגד ולהגן על החלטתה של גלי בהרב-מיארה להעביר את הובלת החקירה לפרקליט המדינה עמית אייסמן. העותרים הוכיחו כי גם הוא נגוע. בפגישה שעסקה בפרשה נכחו בהרב-מיארה ואייסמן ודנו בתיק יחד. הוא שרוף. נציג המדינה לא ויתר. אייסמן העביר את התיק לפרקליט הממונה על אגף הסייבר. הוא לחלוטין לא מעורב בכלום, טען. השופטים חייכו. ומי מינה אותו לתפקיד? מי הממונה שלו? שאלו. השופטת יעל וילנר הודיעה למען הסר ספק: אף אחד מהפרקליטות לא יכול לגעת בתיק.
זו רעידת אדמה לא פחות. מעולם לא היה כדבר הזה. חקירה פלילית שיוצאת מידיה של התביעה הכללית ופרקליטות המדינה. אבל המלאכה לא תמה. בהנף החלטה אחת, שכנראה תגיע ביום ראשון, יכולים שופטי ההרכב לשבור את האמון הציבורי שוב, ולמנות לחוקר הראשי טייחן שאינו מהפרקליטות, וכאלה יש בשפע במערכת המשפט - משופטי מחוזי ועליון ועד יועצים ולשעברים. למרות הקביעה שעמדת היועמ"שית להשאיר את התיק בפרקליטות נדחתה, התקשו השופטים להותיר את הדבר בידי שר המשפטים, שטען שחוק מפורש מעניק לו את הסמכות למנות את החוקר.
הדיון המחיש בצורה מאלפת עד כמה רואים השופטים את החוק כאלסטי ונזיל, כחומר ביד השופט. היה זה כאשר אמרו השופטים כי מינויו של נציב הקבילות על השופטים - אשר קולא, לא אפשרי כיוון שהחוק קובע שעל הנציב אסור לעסוק בכל עיסוק אחר, במישרין או בעקיפין. כמה שעות מאוחר יותר, כשהציעו השופטים את הצעת הפשרה שלהם למנות חוקר מתוך שופטי המחוזי המכהנים, הסבו את תשומת ליבם באי כוח העותרים שגם עליהם, על שופטים מכהנים, נאמר אותו סעיף בדיוק שנאמר על קולא. גם להם אסור לעסוק בדבר פרט למשרתם השיפוטית. "עם זה אנחנו כבר נדע להסתדר", אמרה השופטת וילנר. אם היה זה בתכתובת וואטסאפ, בטח הייתה מוסיפה אימוג'י חיוך וקריצה.
וילנר הודתה שמדובר בתיק קשה היות שמעולם לא נאלצה מערכת המשפט להתמודד עם הוצאת תיק מידיה של מערכת אכיפת החוק כפי שכתוב בסדר הדין הפלילי, ולהמציא את הגלגל מחדש עם מערכת חקירה חיצונית. הם סירבו לא רק לאשר את השופט קולא, אלא הביעו קושי להסכים עם השר יריב לוין בטענתו כי הוא זה שימנה את החוקר על פי חוק. זו התערבות של פוליטיקאי בהליך פלילי, אמרו. בהצעתם, הם, השופטים, אמורים למנות את החוקר מקרב שופטי המחוזי - וזה רק מראה עד כמה גדול הניתוק.
בעיני רבים, ההתעקשות של השופטים, על אף שהוציאו את החקירה מידי הפרקליטות, אבל בכל זאת להשאיר אותה קרוב אליהם, קרוב לרוח הפרקליטות, קרוב לאותה מערכת שמצופפת שורות ומגנה זה על זה בעיתות מצוקה ומשבר, היא היא הפוליטית. הרי השר לוין מינה שופט. לא את טלי גוטליב. ולא את יוסי פוקס. אז מה הבעיה בזה לכל הרוחות. למה השופט הזה פסול ואילו זה שיציעו השופטים כשר? ממה חוששים השופטים, שקולא לא יעשה עבודה טובה? או בדיוק להיפך, שיעשה עבודה יותר מדי טובה? התשובה ברורה.
ויש גם את דרך האמצע. במקום הפשרה ההזויה שהשופטים ימנו את החוקר מקרב שופטי המחוזי, אפשר גם החליט שהשופטים יקבעו איזה סקטור, לא אדם, אלא קבוצת אנשים, מתאימה לקבל את המינוי. למשל שופטי מחוזי או יועצים משפטיים של משרדי הממשלה וכן הלאה, ומתוכם יבחר השר את האדם המתאים בעיניו. צריך לומר את האמת, החקירה הנוכחית דורשת אדם עצמאי וחזק מספיק שלא להיכנע ללחצי המערכת, ומה לעשות, אין הרבה כאלה במצאי. לוין יצטרך לבחור אחד מהם בפינצטה.
את הפשרה הזאת הציע בוארון. לוין לא מקבל אותה. נכון לעכשיו הוא מתעקש על קולא. יש לקוות שההתעקשות הזאת לא תביא למינוי לא ראוי, ולמסמוס החקירה, אחת החשובות ביותר בתולדות המדינה. מחקירת ניקוי האורוות של מערכת המשפט עשויה פרשת הפצ"רית להפוך לעוד פרשה מטויחת.
לא סותמים את הפה
ברבעון הרביעי של ממשלת ישראל, עם הספירה לאחור לבחירות הבאות, נראה שמשהו השתנה בהתנהלות הממשלה מההססנות והחשש שאפיינו אותה בראשית דרכה - מה שהוביל לדחיית אישור חוק הגיוס מחשש הביקורת, וגניזת הרפורמה המשפטית מחשש מפגיני קפלן. נראה ששוך הקרבות בעזה, ואולי גם בתמיכה מאסיבית של החבר בבית הלבן, הובילו לנחישות לא אופיינית להשלים את המלאכה בתחומים שהוזנחו, ושהיו בליבת ההתחייבות של הממשלה כלפי מצביעיה. אחרי שכמה פרקים מהרפורמה המשפטית, שלא היו חלק מהרפורמה המקורית עליה הכריז לוין, כמו פיצול תפקיד היועמ"ש וביטול סמכות נשיא העליון לקבוע את הרכבי השופטים - חזרו לשולחן, ואחרי שהרפורמה בתקשורת של השר שלמה קרעי עברה בקריאה ראשונה, עוברת הממשלה לטפל גם בתפוח האדמה הלוהט: גלי צה"ל.
למרות הסקפטיות והערכות-החסר כלפי השלמת המהלך על ידי הממשלה, ואם לא על ידה, אז על ידי בג"ץ, שיהיה ברור: הממשלה הולכת על אירוע סגירת התחנה עד הסוף. בקרוב תהיה החלטת ממשלה חלוטה בעניין, וגם בקרבות בבג"ץ יגיעו שר הביטחון והממשלה מוכנים לקרב, עד שהתחנה תיסגר.
במידה רבה הביאה גלי צה"ל על עצמה את הצרה בפניה תאלץ לעמוד בקרוב. לפני שעוסקים בסוגיה באופן אמיתי, וחופרים באמת כפי שהיא, יש להוציא מהשיח טיעונים כמו פגיעה בעשרות עובדים שילכו הביתה, או: אנחנו יודעים שגל"צ לא משמרת את היעוד האמיתי לשמה הוקמה לפני 70 שנה, אבל בגלל שמדובר בכלי תקשורת מרכזי אז כבר שתישאר. אף אחד לא רוצה לראות עובדים הולכים הביתה. לא ממפעל בגדים באופקים ולא מגלי צה"ל. הסתת הדיון לשאלת זכויות העובד אינה רלוונטית כשעוסקים בסוגיה מהותית ומרכזית על תפקידה הנוכחי של התחנה הצבאית וזכות קיומה.
גם הטענה על פגיעה בדמוקרטיה באמצעות ממשלה שמנסה לפגוע בכלי תקשורת שעוין אותה, אינה מחזיקה מים. ראשית, באף מדינה דמוקרטית אין תחנה צבאית (למעט תחנות לחיילים המוצבים מעבר לגבולות המדינה). שנית, מי שפותח וסוגר כלי תקשורת ציבוריים הן ממשלות. ממשלה גם הקימה את גל"צ. וגם את תאגיד השידור הציבורי. ובכלל, אלה שמוחים היום, ברובם, הם אותם אלה שמחאו כפיים כשסגרו את ערוץ 7 (אמנם בהחלטת בג"ץ אבל בדחיפת פוליטיקאים מהשמאל), או שניסו להעביר את חוק "ישראל היום", כשהיה נחשב בעיניהם לעיתון ימני.
המצב היום בגלי צה"ל באופן כללי מנותח כך: קבוצה ראשונה של מגישים לא מזוהים פוליטית. אין הרבה כאלה. ירון וילנסקי לדוגמא אחד מהם. הקבוצה השניה היא מגישים עם אוריינטציה ימנית. כרגע יושב בקבוצה הזאת מגיש אחד: אמיר איבגי. ויש את הקבוצה השלישית, הגדולה והמשפיעה ביותר, של אנשי שמאל, בואכה שמאל רדיקלי, שתופסים את המיקרופון משש בבוקר ועד הצהריים, שעות השיא של התחנה, ושופכים את מררתם על הממשלה, על הימין, וחלקם לפעמים אפילו על חיילי צה"ל עצמם. בקבוצה זו חברים כל מגישי התחנה הבכירים: רזי ברקאי, רינו צרור, יעל דן, ספי עובדיה, אפי טריגר ועוד.
אחד מהם מגיש תוכנית יומית, האוחז עד היום ברצועת שידור יוקרתית ומואזנת בשעות הבוקר, חבר בקבוצת וואסאפ של ראשי מפגיני קפלן. בכל יום, אבל בכל יום ממש, הוא מעלה מישהו מחברי הקבוצה, מציג אותם כמומחה ביטחוני, או מומחה כלכלי, כגורמים אובייקטיבים שיש להם מה לומר על המצב, ושואל אותם שאלות שהם בגדר הרמה להנחתה. בתפקיד הכדור כמובן, תמיד, ממשלת ישראל. פעם ראש הממשלה, פעם שר האוצר, פעם שר הביטחון. מה שנקרא, גיוון.
באחד הפתיחים של רינו צרור הוא בחר לפתוח את תוכניתו כך: "כל מערכת חדשות, כל מערכת עיתונאית שאינה מספרת על הנעשה בעזה, ושאינה מתארת כראוי ובמדויק ככל יכולתה את ההתרחשות במחוזות הגיהנום - מועלת בתפקידה, וזו החובה העיתונאית הראשונה - להציג את המציאות". בתוכנית אחרת אמר רזי ברקאי שהוא לא רואה הבדל בכאב האימהות השכולות של שני הצדדים. יעל דן אמרה באחת ההזדמנויות ש"אני בעד לתת לסינוואר הכל ולהרים דגל לבן".
אגב, אף אחד לא מנסה לסתום לחבורה הזאת את הפה. שימשיכו לפלוט את דברי התרעלה שלהם בכל מקום שרק יחפצו. אבל למה שמשרד הביטחון יממן את זה? למה הדבר הזה צריך להיות חלק מצה"ל?
כשמונה דני זקן למ"מ מפקד התחנה, הוא ניסה לשים סוף להתבטאויות השנויות במחלוקת של המגישים הבכירים והוציא הוראה למגישי האקטואליה להשאיר את דעותיהם בחוץ לאולפן בזמן השידור. "אני לא אתחייב למסמך הזה", הגיב רזי ברקאי, "וזה אומר שבעוד ארבעה שבועות אעזוב את גלי צה"ל".
צרור הגיב אז: "אני לא מאזן בין דמוקרטיה ודיקטטורה ולא מתכוון לשתף פעולה עם משתיקי הדעה והביקורת". אגב זקן המליץ לוועדה המייעצת של שר הביטחון בנושא לא לסגור את התחנה, אלא לתקן. גורם בוועדה אמר שהמקרה של זקן מוכיח שאי אפשר לתקן, ולכן אין מנוס מלסגור.
כמו בפרקליטות כך גם בגלי צה"ל - תופעת ציפוף השורות נרחבת. בכל פעם שמתעוררת ביקורת על אחד המגישים, למרות שהדבר גורם נזק לתחנה, קמים הייתר להגן עליו. השיא היה שבזמן הרפורמה המשפטית וההפגנות, החליטו במשך תקופה רזי ברקאי ורינו צרור לאחד את שעות השידור שלהם להגשה משותפת כדי להיאבק יחד בממשלה. כשהיה אראל סגל בגל"צ, למרות שהוביל את הרצועה שלו לרצועה המואזנת ביותר, הוא הוחרם על ידי שאר השדרים שעשו הכל כדי שישחרר אותם מנוכחותו.
כך גם הסיפור עם יעקב ברדוגו. למרות ששימש הפרשן הפוליטי של התחנה, בחרו כמה שדרים לעשות דין לעצמם וסירבו לעלות אותו לשידור. אגב, לא שמעו אז את אלה המבכים על איבוד מקום העבודה היום, מררים בבכי על כך שסגל וברדוגו נאלצו לעזוב.
יש ברצון לסגור את התחנה שיקול פוליטי? יכול להיות. ממשלה עושה גם שיקולים פוליטיים. אותה שאלה אפשר לשאול הפוך. איך יכול להיות שכשגדי איזנקוט, כשהיה רמטכ"ל, אמר: "אין זה נכון שהצבא יחזיק בתחנה העוסקת במחלוקות אזרחיות", ואילו עכשיו מתנגד לסגירתה? וכך גם יאיר גולן שאמר לפני חמש שנים כי "ניתן וכדאי לסגור את גל"צ. את הכסף נשקיע בשיפור השידור הציבורי, ונוציא את צה"ל מהוויכוח הפוליטי", ואילו השבוע צייץ: "אם יסגרו את התחנה - אנחנו נפתח אותה בשבוע הראשון שלנו בממשלה".
הבוננזה של סויסה
בתוך הסוגיות שעולות כתוצאה מהעובדה שהאמריקנים יצרו מפקדה בתוך השטח הריבוני של מדינת ישראל - מהצגת ישראל כבת-חסות ועד שאלות מהותיות בתחום הריבונות והגאווה הלאומית - מרוויחה ברורה אחת כבר יש כתוצאה מנוכחותם של עשרות, אולי יותר, חיילים אמריקנים ובינלאומיים אחרים באזור: העיר קריית גת. "האירוע יצר עניין גדול סביב העיר, ופוש רציני לעסקים אצלנו", אומר ראש העיר כפיר סויסה. "העובדה שמסתובבים בקריית גת חיילים עם מדים זרים של מדינות כמו בריטניה, ירדן, איחוד האמירויות, גורם להרבה סקרנות ועניין".
החיילים הזרים אחראים על הסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה בימים אלה, ועד לשיקום עזה, במידה שהסכם הפסקת האש ימשיך כמתוכנן, ובמידה שכן מדובר במפקדה שלא רק שתשב בקריית גת במשך שנים רבות, אלא גם כנראה תתרחב עוד בהרבה. "המפקדה היא בוסט לעיר", מוסיף ראש העיר, "מרגישים אותם היטב בכל המסעדות ובעסקים המקומיים. הם שוכרים את השטח והמבנה מיזם פרטי, וכבר ביקשו לשכור עוד שטח עבור מגרש חניה. היום, כשאנחנו מתכננים את המגדל של החברה הכלכלית העירונית אנחנו כבר חושבים על תפוסת העסקים בו, למשל מתחמי מזון, פוד-טראקים, מועדוני הופעות, כשברור שזה יהיה מקום בילוי מרכזי גם לחיילים האמריקנים ולאחרים".
סויסה לא מוטרד מפגיעה בריבונות או מהעובדה שמדובר בשטח צבאי סגור בלב העיר. "סתם אזרח לא יכול להיכנס ככה סתם גם לבסיסי צה"ל, לא רק למפקדה האמריקנית. לגבי ביקורים מוסדרים, אני חייב לציין לשבח את העובדה שבכל אירוע במקום, כולל ביקור סגן הנשיא ג'י.די.ואנס, והשליחים סטיבי וויטקוף וג'ארד קושניר, קיבלתי הזמנה וביקשו שאבוא ללוות את הביקור".
הקמת המפקדה הגיעה בטיימינג מושלם, אחרי שקריית גג חתמה על הסכם גג שיביא לתנופת בנייה של עשרות אלפי יחידות דיור נוספות, כך שהעיר יותר מתכפיל את מספר תושביה בשנים הקרובות. מ-80 אלף תושבים היום, ליותר מ-200 אלף בתוך שני עשורים. כך שכמה חיילים אמריקנים ואמירתיים לא מטרידים בכלל את השכנים הקריית גתים.