החודש מצוין יום הילד הבינלאומי. בישראל, כמעט שנתיים אחרי ה־7 באוקטובר, קשה להתעלם מהמציאות שבה גדלים הנערים והנערות שלנו. למרות שובם של החטופים החיים, אירוע שהכניס מעט אור ותחושת הקלה, החברה הישראלית עדיין נמצאת בעיצומו של משבר מתמשך. כשאני פוגשת את הנערים והנערות בבית השנטי, אני רואה מקרוב את מה שלא תמיד נכתב בכותרות: הפחדים שמסרבים להתפוגג, החרדות שמטפטפות אל הלילה, ואי הוודאות שהפכה לדרך חיים. המלחמה אולי בלמה את ירי הטילים, אבל היא פתחה חזית חדשה — שקטה, חבויה — על הנפש של דור העתיד שלנו.
אך לצד הכאב, אני רואה גם את העוצמה. בתוך השברים מסתתרים כוחות אדירים של יצירתיות, רגישות ויכולת הישרדות יוצאת דופן. הפוטנציאל הזה יכול להפוך למנוע צמיחה מדהים, אבל הוא עלול גם להימחק אם לא נדע לתמוך בהם עכשיו, בדיוק בנקודת הזמן הקריטית הזו. אסור לנו להמתין שהם יבקשו עזרה. האחריות שלנו היא להגיע אליהם ביוזמה, בשפה שלהם, במרחבים שבהם הם חיים, במיוחד ברשת.
הדור הצעיר בישראל עבר שנים קשות: מגפת הקורונה שהרחיקה אותם מהחברה והלמידה, משברים חברתיים־פוליטיים שסדקו את האמון שלהם במערכות הציבוריות, ולבסוף, טראומה לאומית שמלווה אותנו יום יום וצרבה נזקים נפשיים אצל כולנו. התוצאה ניכרת בכל מקום: יותר בני נוער מתקשים לישון, חווים התקפי חרדה, מרגישים בלבול וחוסר אונים. הנתונים מדאיגים: בסקר שערכנו בקרב בני נוער וצעירים גילינו כי רובם (81%) אינם נוטים לפנות לעזרה בעת מצוקה. מבין אלו שכן מחפשים מענה - שליש פונים לרשתות החברתיות, לעיתים בחיפוש עזרה אך נתקלים במידע מזיק, ורק 12% פונים לגורמים מקצועיים או לעמותות המספקות תמיכה. השאר - פשוט נשארים לבד, נעלמים למסכים, לרחוב, או למקומות שאינם בטוחים.
חשוב לא לטעות, זו מציאות שלא מאפיינת רק פריפריה גאוגרפית וחברתית. אנחנו נפגשים בכל יום עם נערות ונערות שמגיעים אלינו מכל גווני האוכלוסייה, גם מקבוצות חברתיות שאנחנו מחשיבים כחזקות ומבוססות. זה מאפיין את כולם.
כעת, כשהשקט היחסי חוזר, מגיע המבחן האמיתי: האם נדע להסתכל מעבר לשיקום הפיזי, ולדאוג גם לשיקום הרגשי? האם נבין שהבטחת העתיד הביטחוני של המדינה מתחילה בהגנה על הבריאות הנפשית של הנערים והנערות שלנו?
ההתמודדות עם המשבר הזה מחייבת שינוי עמוק. התפקיד של כולנו, גם המערכות הפורמליות כגון הבריאות, החינוך והרווחה, וגם הלא פורמליות, צריכות להיות שם בתוך בתי הספר, בקהילה, ובכל הפלטפורמות הדיגיטליות שבהן בני הנוער נמצאים. להקשיב באמת. לדבר בגובה העיניים. לאפשר ריפוי בדרך שמתאימה להם.
אני מאמינה בצעירים ובצעירות שלנו. אני רואה את כוחותיהם בכל יום. הם יכולים לצמוח מחדש, אם רק נהיה שם עבורם. עכשיו הזמן להשקיע לא רק בביטחון הפיזי, אלא גם בביטחון הנפשי. זה תנאי להחלמה לאומית אמיתית. בסופו של דבר, עלינו להבטיח שהדור הבא יגדל עם חוסן, בריא ובטוח בעצמו ובחברה שסביבו. זו לא מלחמת המשך, זו משימתנו כעת. הבחירה, האחריות וההזדמנות, כולן בידיים שלנו.
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית בית השנטי, כלת פרס ישראל