האסטרטגיה הישראלית להתמודדות עם שיקומו הכה צפוי של הכוח הטילי האיראני אינה מצויה בהפלת המשטר בזמן כהונת טראמפ והלוואי ויתרחש, אלא בעיצוב דוקטרינה הרתעתית פומבית לאיראן וגם ליתר מדינות האזור וארגוני הטרור השונים והיא: כל ירי טילים על ריכוזי אוכלוסייה בישראל ייענה בהשמדת תשתיות מדינתיות באופן מוחלט, ובמקרה האיראני ספציפית: השמדתם של 40 שדות הנפט של מחוז חוזסתאן.
כצפוי, צהלות השמחה האמריקאיות בתום מלחמת 12 הימים ביוני האחרון היו מוקדמות מדי. אכן, ישראל הכתה באופן חריג ונועז באיראן, כשלחגיגה הצטרפו מטוסי החמקן האמריקניים שהשמידו לכאורה את מתקני הגרעין בנתנז ופורדו. עם זאת, איראן איננה לבנון, כוח קודס ומשמרות המהפכה אינם חיזבאללה או חמאס, וחרף בעיות הפנים המשמעותיות עימם מתמודדת ההנהגה האיראנית בפרט במישור הכלכלי כגון בעיות המים והחשמל האינפלציה והאבטלה, אין לה כל כוונה להרים דגל לבן ולהיכנע לארצות הברית וישראל.
למרות ההתהדרות הטרמפיסטית המוכרת על השמדת תוכנית הגרעין האיראנית חרף סימני השאלה בדבר גורלם של 440 קילוגרם האורניום המועשר, ולמרות ההצלחה הישראלית בהרס רב של תשתיות טילים וסיכול מדענים, איראן החלה מהר מאוד לצבור ביטחון עצמי מחודש. היא שבה לבחוש בלבנון ולממן בהיקף אדיר את חיזבאללה (מיליארד דולר רק בשנת 25) , שיקמה את ציר ההברחות ללבנון דרך סוריה, משקיעה בתוכנית טילים שאפתנית הנתמכת על ידי סין, המספקת לה נתרן פרכלורט דרך שורה של חברות קש, וחתמה זה עתה על עסקת ענק עם ראסטום הרוסית להקמת עוד 4 תחנות כוח גרעיניות. לתמהים מדוע הסנקציות שהוטלו על איראן בספטמבר האחרון (סנאפבק) טרם כופפו אותה, מוטב להכיר את נתוני מכירת הנפט הגולמי לסין שהגיעו לשיא של 2.3 מיליון חביות ביום.
מלחמת 12 הימים הייתה כאמור הצלחה טקטית ישראלית מזהירה, אך אסטרטגית היא לא שינתה דרמטית את יכולתה של מדינת הענק הזו על תשתיותיה המדעיות והידע הרב שצברה, לצד מטריית המגן הכלכלית דיפלומטית מצידן של סין ורוסיה, לשקם את תוכנית הגרעין והטילים שלה במהירות מפתיעה. יתרה מכך, ישנה סבירות נמוכה כי לימין ישראל יעמדו תמיד התנאים האופטימליים כפי שהיו לה ביוני 25, המודיעין, חופש הפעולה האווירי, ולא פחות חשוב, נשיא אוהד בוושינגטון.
אחד מלקחי ה-7 לאוקטובר הינו ההכרח לסכל באיבם איומים קיומיים על ישראל. לו ישראל הייתה הורסת בזמן את תשתיות חמאס וחיזבאללה, אירועי אוקטובר 23 היום נראים אחרת לחלוטין מכל היבט שהוא. תפיסת הביטחון הישראלית בשנים האחרונות השתבשה לחלוטין בשל מעטפות ההגנה המוצלחות, כך שלכל ילד ישראל אך נראה טבעי לבלות במרחב מוגן תחת מטר טילים.
למרבה הצער בשל מגבלות גאוגרפיות דמוגרפיות ומבצעיות התמונה משתנה לחלוטין כשמדובר באויב כאיראן, ובמדינות ענק נוספות במרחב (טורקיה ומצרים) שעשויות להפוך ליריבות צבאית בעתיד.
לישראל אין את הפריבילגיה המבצעית, הדיפלומטית והכלכלית לנהל מערכות ארוכות הכוללת ירי טילים מסיבי על ריכוזי אוכלוסין שיפרצו כתוצאה מ"כיסוח דשא" ישראלי בטהרן כל שנה. הסיכולים הממוקדים והפגיעות החשאיות לצד לחץ דיפלומטי וכלכלי חיוניות מאוד כמובן והלוואי ויובילו גם להפלת המשטר, אך אין בהם די.
בעולם דו קוטבי שבו יריבות לעומתיות לארה"ב צוברות תאוצה רבה ותומכות בציר הרשע האיראני, ישראל חייבת להציב משוואה פשוטה מאוד להבנה. תם עידן ירי טילים על ריכוזי אוכלוסייה ישראלית בציר עזה לבנון טהרן ותימן. ירי נוסף ישיר מאיראן או מצד הפרוקסיז שלה מכל סיבה כלשהיא יגרום מיידית להעלתם באש של שדות הנפט שלה, אירוע שבכוחו לטלטל את שוק הנפט העולמי, להכניס לסחרור את יחסי סין ארה"ב, להובילה לסגירת מצרי הורמוז ובקיצור לכאוס עולמי יזום.
ישראל חייבת לשדר פומבית מסר חדש ובלתי מתפשר לכל שכנותיה חובבות הרקטות והטילים הבליסטיים, מדינות כארגוני טרור כאחד, ובפרט למעצמות העומדות מאחוריהן לאמור. פגיעה בעורף הישראלי תחשב כפגיעה בלתי קונבנציונלית על כל המשתמע מכך ותוביל לתוצאות כאוטיות.
הכותב הוא מומחה למזרח התיכון