לצד האתגרים הביטחוניים והחברתיים של ישראל בעידן שאחרי מלחמת "חרבות ברזל", קם לו דור חדש של עולים צעירים שהפך את הרצון להשתלב כאן לא רק להצהרה אלא למציאות יומיומית. אלה הם צעירים שמוצאים את עצמם נעים בין מדים לחולצה מכופתרת, בין כיתה אקדמית לצריף מילואימניקים, בין שפה זרה לעברית מתגבשת.
אייל בניסתי ועטרת יפה-דלפן עלו לישראל בסיוע ומייצגים את הגל הזה: הם נוחתים כאן עם ציוד מינימלי, אבל עם חלום גדול. הם לומדים משפטים, הנדסה או ריפוי בעיסוק באוניברסיטאות והמכללות, מתמודדים עם מחסומי שפה, לילות ללא שינה ודילמות זהות, אך יודעים שבאמצעות הידע שיצברו הם יהיו חלק מבניית העתיד של המקום הזה.
עבורם, לימודים בישראל אינם רק דרך לרכוש מקצוע, הם עוד נדבך במסע אישי עמוק, שנע בין תחושת זרות לחיבור עמוק לארץ ולחברה.
שילה ספיר, בן 21, עלה לישראל לבדו מארצות הברית לפני ארבע שנים, בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל וג'ואיש נשיונל פאנד ארה"ב, חדור שליחות ציונית עמוקה ורצון להיות חלק ממה שהוא מכנה "הסיפור היהודי המתחדש בארץ ישראל".
הוא גדל בעיר רחובות עד גיל שש, אז חזר עם משפחתו לארה"ב; אך הקשר הרגשי והתרבותי לארץ מעולם לא נותק. כשהתבגר, החליט שהוא חוזר, הפעם כעולה יחיד. לאחר שנה בישיבת ההסדר, התגייס לשירות קרבי בצנחנים, במהלכו לקח חלק פעיל במלחמה בעזה, ואף נכנס עם כוחות צה"ל ללבנון.
"תמיד דמיינתי את עצמי מגן על העם שלי כאן", הוא מספר בקול יציב, אך מוסיף בעדינות: "זה לא היה קל, אבל ידעתי שאני בדיוק במקום שבו אני צריך להיות".
לאחר השחרור מהסדיר, ועוד בטרם הספיק להשלים את המעבר לחיים אזרחיים, ספיר התייצב על מדים שוב - הפעם במילואים, במקביל לרישומו ללימודי משפטים באוניברסיטת בר אילן.
הוא שובץ למסלול ייחודי לעולים חדשים בתואר, במסגרתו השנה הראשונה נלמדת בחלקה באנגלית, כדי לאפשר לתלמידים לשפר את העברית ולהשתלב בהמשך במסלול הרגיל בעברית. הכיתה קטנה ואינטימית: 15 סטודנטים בלבד, חלקם עולים חדשים מרחבי העולם.
ספיר נע בין השטח לבין קמפוס האוניברסיטה: "חצי שבוע אני במדים בדרום, וחצי שבוע בספרייה עם חליפה ודפים משפטיים", הוא מתאר. "לפעמים זה מרגיש כמו הצגה כאילו אני לובש תחפושת של סטודנט, אבל בפנים אני עדיין חייל. זה מורכב, אבל אני נחוש להצליח".
מעבר לקשיים, ספיר מרגיש שבחר נכון. לדבריו, החלום להיות עורך דין ליווה אותו מאז שהיה ילד. הוא מדבר עברית רהוטה, מבסס קשרים חברתיים, מוצא שבתות חמות בבתים ישראליים ומרגיש חלק מקהילה גדולה שנותנת לו גב. המשפחה נשארה בבוסטון, אך תומכת מרחוק.
"אני רואה את עצמי חי פה, משרת את החברה דרך החוק והמשפט", הוא אומר. ולמה עלה דווקא לכאן? "רציתי להיות יהודי טוב בארץ ישראל. לשרת בצבא, ללמוד מקצוע, לעבוד ולתרום. זו לא רק קלישאה, זו האמת שלי".
בגיל 24, אייל בניסתי עשה כבר דרך לא שגרתית: מסטודנט תיכון בצרפת, דרך שירות צבאי בצה"ל, ועד ללימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה במכללת עזריאלי בירושלים.
בניסתי עלה לישראל לפני כארבע שנים, אחרי שהגיע לביקור משפחתי ולא חזר. "באתי כדי לראות מה זו ישראל של ממש. אחרי הישיבה והשירות, היה לי ברור שאני נשאר", הוא מספר.
המסע האקדמי בישראל, מתברר, הוא מאתגר במיוחד. "השפה קשה, הרבה מעבר למה שהכרתי בצרפת. גם הלימודים שונים, זה עולם אחר לגמרי", הוא מודה.
במשך חודשים ארוכים מצא עצמו מתלבט אם להמשיך, אבל הצוות במכללה, ובעיקר משרד הדיקן שמלווה עולים דוברי צרפתית, תמכו בו. "בלי קמי, אחראית הסטודנטים הצרפתים - אני לא יודע אם הייתי ממשיך. תמכה בי בכל שלב, גם כשכמעט נשברתי".
אייל חי כיום במעונות הסטודנטים בירושלים ועובד בשלל עבודות מזדמנות כדי לכלכל את עצמו: מהפעלת חנות ציוד בקמפוס, דרך נקיון שטיחים - ועד עבודה חדשה בגלידרייה מוכרת. "זה לא פשוט, אתה לא רק סטודנט, אתה גם צריך לשלם שכר דירה, חשבונות, אוכל. אבל למדתי לחיות עם זה", הוא אומר.
ואז הגיעה המלחמה. הרקטות, איראן, האזעקות בירושלים, כל אלה לא גרמו לו לשקול לרגע חזרה לצרפת. להפך. "אני מרגיש פה בטוח יותר מאשר ברחובות פריז", הוא אומר בנחרצות. "גם כשיש טילים באוויר, יש פה תחושת ביטחון שלא קיימת שם. אולי מי שלא חווה את זה לא יבין, אבל זה אמיתי".
בעוד שנה יסיים את תוארו כמהנדס חשמל, וכבר יודע היכן ירצה להיות. "אני נשאר בישראל. זה הבית שלי, זה המקום שבו אני רוצה לעבוד, לחיות, ולהיות חלק מהעם שלי".
אייל קורן, דקנט הסטודנטים במכללת עזריאלי להנדסה בירושלים רואה חשיבות רבה בליווי עולים חדשים ומעניק להם מעטפת אישית בשיתוף מנהל סטודנטים עולים. "במסגרת זו אנו מציעים חונכות אישית, ליווי צמוד בקמפוס ותיווך מול גורמי חוץ, טיפול רגשי, סדנאות תומכות למידה, וכן מלגות סיוע שמקלות על השתלבות בלימודים. אנו פועלים מתוך אמונה שהשתלבות מיטבית בלימודים ובחיי הקמפוס היא מפתח להצלחה אקדמית ולהשתרשות העולים בחברה".
עטרת יפה דלפן, בת 21, עלתה לישראל מטורונטו בשנת 2024 - והדרך שעשתה עד למכללת אונו, שם היא לומדת ריפוי בעיסוק, כבר משקפת את המסע האישי והמקצועי שחלמה עליו. "תמיד הרגשתי חלק מקהילה יהודית חזקה, אבל רק כאן הבנתי מה זה באמת אומר".
"בארץ, משהו מתחבר לי עמוק בפנים", היא מספרת. אחרי שסיימה תיכון בקנדה, הגיעה למכינה קדם-צבאית בישראל, שבה לדבריה "התחלתי להבין את העומק של החיים כאן, את החיבור לאנשים ולארץ".
לאחר שנה של שירות לאומי, קיבלה עטרת החלטה ברורה, לעלות בזמן מלחמה ולבנות את חייה בישראל.
כיום היא גרה בגבעת שמואל ולומדת במכללת אונו במסלול ייחודי לריפוי בעיסוק, המותאם לעולים חדשים בשנה הראשונה. "האפשרות ללמוד בשנה הראשונה באנגלית מאפשרת לי להיכנס לעומק החומר בלי להרגיש שאני נאבקת בשפה", היא אומרת. "אבל המטרה היא להגיע לרמה שבה אוכל לטפל כאן בעברית, באנשים מכל הרקעים".
עטרת מסבירה כי הבחירה במקצוע טיפולי לא הייתה מקרית: "בעולם הרפואה והרווחה בישראל יש מחסור גדול באנשי מקצוע, וזה משהו שהרגשתי שמחכה לי. אני רוצה לעזור לאנשים שחוו פציעה או קושי, וגם להיות חלק מהצוות שבונה מחדש את החיים כאן, אחרי שנים מורכבות כל כך".
לדבריה, עצם הידיעה שהיא חלק מהעשייה הזאת, מעניקה משמעות יומיומית: "כל שיעור, כל תרגול, הם עוד צעד בדרך להגשים משהו גדול ממני".
המסלול שבחרה אינו פשוט, אך עטרת מדגישה שזה שווה כל רגע: "יש בי תחושת שליחות. אני מרגישה שהגעתי לכאן לא רק בשביל ללמוד, אלא כדי לקחת חלק. לשים יד על הלב, ולהיות חלק מהחיים בארץ הזאת, שהיא אמנם מורכבת אבל בלי ספק הבית שלי".