ש' החליטה, במסגרת לימודיה בבית הספר "הריאלי" לכתוב עבודה על הכהניזם. אני למדתי במישל"ב, בית הספר האקסטרני בבת גלים, אולי הנקודה הרחוקה ביותר על מפת חיפה (לא רק גיאוגרפית) מהריאלי היוקרתי.
היא יצרה קשר עם עוזרי הרב מאיר כהנא - והוזמנה על ידו לפגישה בעצרת שקיים בבנייני האומה. התלוויתי אליה על אף שהיינו רק ידידים, הקללה הכי נוראית שמוכרת לתיכוניסט שטוף הורמונים.
כך אירע שהיא הורשתה להיכנס לעצרת שלו (ואפילו קיבלה עותק חתום של הספר שלו), אני נשארתי בחוץ עם המפגינים מתנועות הנוער ועוד כמה ארגוני שמאל, ליד מחסומי המשטרה.
באופן יחסי להפגנות של המיד-אייטיז, הרוחות קצת התלהטו, אבל השוטרים הדפו את הניצים לאחור. "גם בגרמניה היה מי שעשה את העבודה שלך" קרא מישהו לשוטר מבוגר.
"אני ניצול שואה" ענה לו השוטר: "עוד פעם תגיד לי את זה ואני עוצר אותך". הבחור התנצל. היום כבר אין ניצולי שואה במשטרת ישראל.
חזרנו באוטובוס מהתחנה המרכזית בירושלים לחיפה, לא לפני שנתתי שטר של 20 שקל, דמי האוכל שלי, לבחור במבטא דרום-אמריקני שסיפר לי שהוא נתקע ואין לו כסף לחזור לקיבוץ שלו. רק לימים הבנתי שנפלתי קורבן לאחד מתרגילי העוקץ העתיקים בעולם.
ש' פטפטה על כהנא ואחר כך נרדמה על הכתף שלי. היינו רק ידידים, המילה הכי כואבת באוצר המילים של תיכוניסט, אבל למשך שעתיים ומשהו יש מצב שהייתי המאושר באדם.
כתם על הימין
כהנא נבחר לכנסת והיה כתם נוראי בעיקר על הימין, שביקש להתנער ממנו יותר מאשר השמאל שסלד ממנו מלכתחילה. אפילו ב"תחייה" שקמה כדי לאגף מימין את בגין שטמו אותו, שלא לדבר על הליכוד שהיו בו עוד שאריות משמעותיות של המפלגה הליברלית.
התקשורת החליטה להחרים אותו. זה התגלה כצעד נבון - גם אם קל משהו במדינה שבה מנתה התקשורת רק ערוץ טלוויזיה אחד, שתי תחנות רדיו עיקריות ועוד שני עיתונאים יומיים נפוצים.
תלמידו הנאמן וממשיך דרכו, איתמר בן גביר, הוא לא הראשון שנכנס לכנסת על תקן של "כהניסט חוקי" (קדם לו מיכאל בן ארי), אבל הוא הראשון שמונה לשר - ועוד לשר לביטחון לאומי המופקד על המשטרה.
בראשית 1990 השתחררתי מהצבא, חי"רניק עם נגיעות של לבנון והרבה שטחים מהאינתיפאדה הראשונה. כמעט מהבקו"ם המשכתי לנתב"ג ומשם לנקודה הרחוקה ביותר שאליה אפשר לקחת מחשבות על מה תרצה לעשות שתגדל, סידני אוסטרליה.
אחרי כמעט שנה בעבודות בניין וקצת טיולים המשכתי למזרח: נפאל, הודו, תאילנד. במלון שנקרא נבראנג ושהיה חביב מאוד על ישראלים בתחילת הניינטיז, במיין-בזאר של דלהי. שמענו שהרב כהנא נרצח. "וואלה" אמרנו ומילאנו בצ'ילום עוד סיבוב של ג'ראס משובח ממנאלי. זה היה שלשום לפני 35 שנה.
כהנא צדק?
כמה שנים מאוחר יותר טבח אחד המעריצים שלו, ברוך גולדשטיין, מתפללים מוסלמים במערת המכפלה. השר לעתיד תלה תמונה של הרוצח בסלון ביתו בקריית ארבע.
בערך 10 שנים אחר כך, לפני 25 שנים, פרצה האינתיפאדה השנייה שארכה משהו כמו ארבע שנים. במהלכה התמלאו תחנות אוטובוס או סתם קירות בגרפיטי של "כהנא צדק".
כעסתי על הפלסטינים, כעסתי על החברים שלי בשמאל שלא הבינו שזאת התשובה הפלסטינית האמיתי לתהליך אוסלו והמשיכו לבכות שהזיזו להם את הרבין. למרות זאת לא היה בי בדל של גזענות - הכעס שלי על הפלסטינים לא היה מבוסס על שנאה תיאולוגית, רק על הפרקטיקה.
לא חשבתי לרגע שכהנא "צדק", תיעבתי את המעריצים שלו שצצו מחדש, אבל לך תתווכח ככמעט בכל יום מתרחש פיגוע מדמם יותר מקודמו.
בסוף כהנא חזר. כמו כל אסון, גם זה התחיל ב"טפטוף": ברוך מרזל לוחץ יד לאלאור אזריה, בסמוך לוידוא-ההריגה המפורסם בהיסטוריה, בנצי גופשטיין מארגן עוד תהלוכה על טהרת הגזע, פתאום מתרחש איזה לינץ' מאורגן היטב בבת ים, איתמר בן גביר הפך לאורח רצוי בערוצים הלגיטימיים.
עד היום הוא מגיע אחת לכמה שבועות לאולפן "פגוש את העיתונות", תכנית של ימין-שמאל, בקונצנזוס, מנרמלת כזאת. טקס הבדלה בהנחיית עמית סגל ובן כספית. לא הערוץ 14, בערוץ 12 - הדבר הקרוב ביותר שנותר כאן ממדורת השבט.
"אני אטפל בהם"
כהנא אולי לא צדק, אבל הוא חי ועוד איך. חי ובועט במפגינים, לבוש מדי משטרה. חי בכנסת ישראל ובוועדותיה, חי - אוי לאותה הבושה גם בממשלת ישראל. מסכל עסקאות חטופים, מתרברב בגריעת מזון מתפריט האסירים הביטחוניים, מה שמתבטא מיד במכות בחטופים אומללים.
הכהניזם חי גם בצה"ל: אני לא מתווכח עם הגדרות כמו "הצבא המוסרי בעולם", אני רק יודע שגם אם הוא אכן כזה, כמו שהייתי רוצה להאמין בכל לבי, הרי שבמערכה האחרונה היו הרבה יותר "חריגים". מקרה אחד תועד אפילו במצלמות האבטחה - ואז קרה דבר מוזר: כתב אישום הוגש נגד המתעללים-לכאורה ואז קמה צעקה שזו עלילת דם.
שלא תבינו אותי לא נכון - הלוואי שיסתבר שלא היו דברים מעולם, אבל אי אפשר לצעוק גם שהם לא עשו כלום וגם שמותר להם לעשות למחבלים את מה שעשו.
כהנא חי גם מעבר לקו הירוק, מכתים במעשי לינץ' מתועדים ציבור טוב וערכי של אזרחים שומרי חוק. הפורעים יודעים שלא יקרה להם כלום - הן השר הממונה הוא "משלהם", הוא ייצג (בין יתר מעלליו) גם את משתתפי "חתונת השנאה" הזכורה לרע, מופת של כהניזם חי, בועט ונושם.
מי לא מרגיש מוגן על ידי אוכפי החוק? מי שמקריא שמות חטופים ליד בית של שר, מי שמחלקות פלאיירים בבתי כנסת, מי שצועק בטקס חלוקת תעודות באוניברסיטה העברית על השר הכהניסט. איך אמר כהנא? "תנו לי את הכוח. אני אטפל בהם".
זו תמצית הכהניזם: אל תהיו אקטיביים, אל תלכלכו את הידיים, רק תנו לי את הכוח - אני כבר אלכלך אותן בשבילכם. והבושה הזאת קורית יום יום ושעה שעה - מאזורי הדמדומים של המאחזים ביהודה ושומרון ועד לשולחן הממשלה. כהנא מת כבר 35 שנה, אבל הכהניזם לא ידע ימים יפים מאלה.