כמדי בוקר, השעון העיר את אורנה שמעוני בארבע בבוקר והיא הלכה לעבוד בגבעת הפרחים שנקטפו. פינת צמחי נוי שהקימה לזכר שבע התלמידות שנרצחו בטבח בנהריים בשנת 1997.
כשהיא מעשבת עשבים שוטים שהעזו להקים ראש, אמרה שמעוני: "הבוקר אני קודם כל נושמת. אני מדברת בהרבה יותר אופטימיות ממה שהייתה לי לפני שבוע, כי לפני שבוע פתאום נפלו עלי הבהלה והפחד שאכן לא רוצים את הדר ושהוא לא יחזור".
אורנה שמעוני, בת 86, חברת קיבוץ אשדות יעקב, נלחמה ב-11 השנים האחרונות למען השבתו של הדר גולדין לקבורה בישראל. לפני 28 שנים שכלה את בנה, קצין השיריון סרן איל שמעוני, ולפני 48 נהרג אחיה הטייס, סרן שמואל לוין. מאז שראתה מעבר לנהר הירדן את טבח התלמידות בבית שמש וחצי שנה אחר כך קברה את בנה האהוב, נלחמת שמעוני כדי שאחרים יחוו פחות כאב, צער וסבל. היא נאבקה בקריאה להוציא את צה"ל מלבנון וכל השנים השקיעה את כל כולה כדי להעביר את המסר שחובה על ישראל להשיב לגבולות הארץ את בניה שנשבו ונחטפו. מאז עמדה תמיד בחזית בהפגנות, בתחילה עם חבריו של רון ארד, אחר כך עם משפחות עדי אביטן, עומר סואעד ובני אברהם ובהמשך במאבקים הארוכים להשבת גלעד שליט, אורון שאול, הדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.
"התחלתי לראות את זה כמצווה הכי גדולה בחיים, שלא משאירים חייל בשדה הקרב בכל מצב שהוא", היא נזכרת בימים שבה החלה להיאבק ומאז לא הפסיקה. "היה לי ברור שאם היום ישאירו מאחור חייל חלל, מחר ישאירו חייל פצוע, מחרתיים יפסידו בקרב, ואחרי מחרתיים יפסידו את המדינה. ובקרב הזה אנחנו לא יכולים להפסיד, אחרת אין לנו מדינה", סיכמה את השקפת עולמה באשר להשבת חיילים ואזרחים מידי האויב.
היא לא נחה לרגע; בקיבוצה הקימה את בית אייל שנושא את שם בנה. מדובר במרכז ספורט, בריאות, תרבות, שילוב אנשים עם מוגבלויות והנצחה. היא מטפחת גבעת הפרחים שנקטפו ויחד עם זאת מסורה כולה במאבקים להשבת חטופים ושבויים ובחיזוק משפחות שכולות. בשבוע האחרון היתה בהלוויות ובניחומי אבלים של משפחות איתי חן, עומר נאוטרה ועוז דניאל. "זאת היתה חובה בשבילי, שלושתם לוחמים בגדוד 77, הגדוד של אייל שלי", אמרה.
בשקט, ללא צעקות ועימותים, היא עומדת כל השנים בצומת צמח, מול הכנסת, בכיכר החטופים, באנדרטת חץ שחור. תמיד נושאת שלט עם תמונות הבנים שעוד לא שבו. אשה רזה, שיער צהוב ארוך. היא עברה מספר ניתוחים ברגליה, אבל לא מוותרת. להפגנה שהובילה משפחת גולדין במעבר ארז לפני שלוש שנים, הצטרפה על כיסא גלגלים. "הייתי אחרי ניתוח", היא מתנצלת על כך שלא צעדה עם כולם. היא מתניידת בתחבורה ציבורית. כך נסעה מדי שבוע ביום שישי לאנדרטת חץ שחור, לעמוד לצד הוריו של הדר גולדין. בשעה ארבע אחה"צ כבר חייבת להספיק לאוטובוס האחרון שיוצא מירושלים צפונה, לביתה. יום אחר כך, במוצאי שבת, כבר צועדת לתחנת האוטובוס, בדרך לעצרת בכיכר החטופים, בידיה אוחזת שלט שעליו תמונתו של הדר גולדין. גם לפני שבוע עלתה על אוטובוס ונסעה לירושלים כשבידיה השלט עם תמונת של גולדין. היא נעמדה בשקט מול האנשים שהגיעו לאזכרה ליצחק רבין. בהפגנה אחרת בירושלים משום מה שוטרים תפסו אותה ופינו אותה מהמקום שבו עמדה. הפעם זכתה ליחס שונה לגמרי; "הרמטכ"ל אייל זמיר ראה אותי מרחוק עם התמונה של הדר וניגש אליי. דבר ראשון הוא נתן לי חיבוק. אחר כך אמר: 'אורנה, אני מביא אותו'. הוא הבטיח והוא ראה איך שאני מאמינה לכל מילה שלו. ואכן האמנתי".
גל השמועות בשבוע האחרון טילטל אותה בין תקווה ליאוש. אתמול, כשהיה לה ברור שאכן גופתו של גולדין מוחזרת, הספיקה להגיע לכניסה למכון לרפואה משפטית באבו כביר. "חיכיתי וכשהגיעה המכונית עם הדר התמוטטתי לראשונה. שפכתי דמעות כברז. זאת היתה התרגשות והתפרקות של 11 שנים. כל נים בגופי כאב וסבל עם הכאב והסבל של כל אחד מהחטופים. אתמול זה היה יום חג לאומי, חג שמתלווה אליו עצב".
היא מבטיחה שעכשיו הנכדים והנינים שלה יזכו ליותר ביקורים של סבתא ולא רק למשלוחי עוגיות שהיא אופה עבורם. ולא רק היא תחזור לנכדים ולנינים, אורנה בטוחה ש"עכשיו, אחרי שהחזרנו חייל משדה הקרב, תתחיל התקומה ויחזרו לחברה שלנו ערכי הרעות והערבות ההדדית ואהבת לרעך כמוך".