במלאת חמישים שנה להחלטה האומללה של עצרת האומות המאוחדות המשווה את הציונות לגזענות, בתודעה הישראלית נצרבו לא נוסח ההחלטה או דבריהם הבטלים של מחבריה, אלא התגובה הישראלית החריפה והחד-משמעית שבאה בעקבותיה. הדימוי הראשון שעולה בראשו של הישראלי הממוצע, עם אזכור הפרק העגום ההוא בתולדות המוסדות הבינלאומיים, הוא נאומו של אבי, לימים הנשיא חיים הרצוג ואז שגריר ישראל באו"ם, שביטא את שאט הנפש העזה שבה דחה עמנו את הניסיון הנבזי להכתים את שמה של התנועה הציונית, כשקרע לגזרים את דפי ההחלטה על דוכן הנואמים.
בנאומו - שנבחר לאחד מהנאומים ששינו את העולם - אבי חשף את ערוותו של המנגנון המעוות שהוליד את ההחלטה המבישה ההיא. בכסות שקרית של ניסיון לפעול נגד גזענות, שנאת האחר, אפליה ודיכוי - הכוחות האפלים שהנהיגו חברות אנושיות לחולל פשעים חמורים לאורך ההיסטוריה - החלטה 3379 ביקשה למעשה לחתור תחת מדינת ישראל, ותחת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו. באבחנה מדויקת, שתוקפה, למרבה הצער, יפה גם לימינו אנו, חשף אבי את שני היסודות שעומדים בבסיס המעשה הזה: בערות ושנאה.
מדוע בערות? מכיוון שהניסיון להגדיר את הציונות כתופעה גזענית מעיד על ידע לקוי בהיסטוריה של העם היהודי והתנועה הציונית וכן בתולדות העמים בכלל; ומדוע שנאה? מכיוון שהניסיון הזה לא נשען על מהלך טיעוני-לוגי, אלא מונע קודם כל מהשאיפה בסיסית לפגוע בעם היהודי ובביתו הלאומי - מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
גם בשנתיים האחרונות, בצל טבח שבעה באוקטובר והמלחמה הרב-חזיתית שהגיעה בעקבותיו, חזינו כיצד המנגנון הזה נכנס לפעולה. אפילו ביום האסון הכבד ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה, היו מי שלא בזבזו זמן באמפתיה כלפי קורבנות הטבח הנורא - בהם כמובן החטופים, ופנו מיד להמשיך ולתקוף את ישראל דרך תחזוקת הנרטיב השקרי, "ציונות היא גזענות". כמו ברבים מגלי האנטישמיות העכורים שעברו על עמנו, גם זה הנוכחי מבוסס על אבני הבניין הישנות: בערות ושנאה.
כפי שכתב הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר בחיבורו, "הרהורים בשאלה היהודית", מול השנאה האנטישמית לא ניתן להתפלמס בדרכים רציונליות. ואולם בבערות ניתן להילחם באמצעות האמת. והאמת היא שציונות היא ההפך המוחלט מגזענות ודיכוי. ציונות היא תנועה היסטורית מפעימה של עם אמיץ שקם כעוף החול מגלות בת אלפיים שנה, משנים ארוכות של קיום בחסדי אחרים, של רדיפה ושל ניסיונות חיסול מהמתועבים שידעה האנושות - בהם שואה איומה, ותבע את זכותו הטבעית "להיות ככל עם ועם - עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".
הציונות, למרבה השמחה, הפכה את עמנו ואת החברה הישראלית למגדלור עבור משפחת העמים, כשהולידה את המדינה היהודית והדמוקרטית, ואת הלאומיות הישראלית. ואולם, כפי שהוכיחו השנתיים האחרונות, עלינו להמשיך ולעמוד על המשמר - להגן על עמנו ומדינתנו מפני גלי שנאה ואנטישמיות חובקי עולם, ובה בעת להמשיך לעצב את מדינת ישראל כפי שתמיד שאפנו: על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל.