הרב פינטו: "יש אנשים שמתים בנפש בגיל צעיר ומחכים ללוויה עד גיל שמונים"

במהלך שיעור שנמסר בימים האחרונים בלוס אנג'לס, התייחס האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו לתהליך הצמיחה האישית וההתמודדות הפנימית שכל אדם נדרש אליה במהלך חייו. לדבריו, נקודת המפתח טמונה בנכונות לראות את החסרונות, לא לברוח מהם, ולא להשלים עם מצב קבוע של קיפאון.

"אם היינו יודעים מה החסרונות שלנו היינו פותרים אותם ואז לא היה לנו שום בעיה והיינו מגיעים לשלמות," אמר. "אנחנו צריכים לחפש את החסרונות שלנו, לרוץ אחריהם. כמו שאדם בורח מהצל שלו, לעולם הצל לא יפסיק לרדוף אחריו. נפתור חיסרון שיש בנו ונמצא עוד חיסרון ועוד אחד. וכך אנחנו בבנייה כל הזמן".

לדבריו, היכולת להיות בתנועה ובתהליך מתמשך היא חלק מהותי מחיי האדם. "האדם צריך להיות חי. חי פירושו לאפשר לעצמו להשתנות", אמר.

מנגד, הרב התריע מפני מצב של עצירה פנימית. "אדם שעומד ואומר אני לא פותר שום חיסרון, אני יושב במקום שלי בחיים, טוב. תשב בחיים במקום הזה," ציין. "אבל מי שבוחר את המקום הזה, צריך לדעת שהוא נשאר באותו מצב שנים ארוכות".

בשלב זה, הרב הביא תיאור חריף שמכוון להמחיש את ההשלכות של הקפאת הנפש: "יש אנשים שמתים בגיל עשרים שלושים, אבל הם מחכים ללוויה עד גיל שמונים. בנפש, אדם מת בין עשר לעשרים. שברו אותו. פגעו בו. ומשם הוא מחכה ללוויה".

הפגיעה המוקדמת, לדבריו, יכולה להותיר את האדם מנותק מן האפשרות להתקדם. "אם האדם לא מזהה את המקום שבו הוא נשבר, ולא מטפל בו, הוא נשאר שם גם כששנים חולפות. הגוף מתבגר, הנפש נשארת בנקודה שבה עצרו אותה".

במקום זאת, הרב הדגיש את הצורך בתנועה מתמדת. "המשימה היא לראות את החסרון ולא לברוח ממנו. לא לפחד להיות עסוק בתיקון. זה לא סימן לחולשה, זו דרך חיים". כך, לפי דבריו, השלמות אינה יעד סופי אלא תהליך מתמשך שבו האדם מסכים לפגוש את עצמו שוב ושוב. "נפתור חיסרון ונמצא עוד אחד. זה לא סוף. זה החיים".

לדבריו של הרב פינטו, האדם נדרש לחיות את חייו מתוך תנועה, הכרה בחולשות, ונכונות לעבודה פנימית. אחרת, הנפש נעצרת, גם אם הגוף ממשיך בדרכו.