בין שדה תימן לשדה הרעל: כך נרמסה אחת הנאמנות למדינת ישראל

ביום שני התקיימה בכנסת הישיבה הממלכתית לציון רצח רבין, שנורה למוות על ידי המתנקש יגאל עמיר לפני 30 שנה בדיוק. הטקס מתקיים מיד לאחר אירוע הזכרון ליד קברו של רבין בהר הרצל, בו משתתפת המשפחה ובכירי סגל א' של מדינת ישראל. בעבר, היו גם ראש הממשלה ופוליטיקאים בכירים מהימין משתתפים בטקס בהר הרצל ועוברים ממנו למליאת הכנסת, אבל זה דעך. בימין טענו שהביקורת שנשמעת במהלך הטקס בהר הרצל מקשה עליהם והסתפקו בהשתתפות בטקס בכנסת.

השנה נקבע כי הטקס בכנסת יחל בדיוק ב-17:00, כך תוזמן גם הטקס בהר הרצל. משפחת רבין, נשיא המדינה, הקרואים, חברי סגל א', הדיפלומטים הזרים, הגיעו בדיוק בזמן מההר למליאה. באותו יום התקיים בכנסת גם דיון בהצעת אי אמון שהגישה האופוזיציה. מזכיר הכנסת דאג מראש שלא תהיה בעיית לוח זמנים. הוא התקשר למרכזת האופוזיציה, ח"כ מירב בן ארי, ואמר לה שהטקס חייב להתחיל בדיוק ב-5 ולכן כל עניין האי-אמון שתוזמן לשעה 16:00 צריך להימשך מקסימום שעה.

בן ארי נעתרה ברצון. "אני אצמצם את כל הדוברים שלנו ל-40 דקות, אתם תבקשו מהשר אמסלם שמשיב בשם הממשלה לצמצם ל-20 דקות וככה נסיים בזמן". וזה מה שסוכם.

אבל לא זה מה שקרה. דוברי האופוזיציה (ח"כים וראשי מפלגות האופוזיציה) צמצמו וסיימו אחרי 40 דקות. בהצבעות אי-אמון האופוזיציה מוגבלת בזמן שסוכם מראש, מלכתחילה. אמסלם? לאמסלם חוקים משלו. הוא המשיך גם אחרי חמש בערב, גם אחרי חמש ועשרה, בואכה חמש ועשרים. המשיב בשם הממשלה לא מוגבל בזמן וכנראה גם לא בכללי הנימוס.

בכל הזמן הזה המתין נשיא המדינה בכניסה למליאה. הנשיא לא יכול להכנס באמצע דיון פוליטי. כשהנשיא נכנס מושמעת תרועת הנשיא וכל הנוכחים מכבדים את כניסתו בקימה. מאותו רגע, מתחיל טקס האזכרה לרבין. אז הנשיא הרצוג חיכה (הוא כלל לא ידע על הדרמה, רק ש"יש עיכוב"). בכל הזמן הזה נאלצה משפחת רבין, יחד עם המוזמנים האחרים, לשמוע לקט נבחר של להיטי הטינוף הידועים של דודי אמסלם, בסגנונו הססגוני המפורסם והפופולארי כל כך.

בשלב מסויים, מתישהו בין חמש ועשרה לחמש ועשרים, קמה ח"כ בן ארי וניגשה למושב היו"ר כדי לנסות לסיים את הסאגה ולגדוע את המבוכה. "די, מספיק", היא אמרה, "ביקשתם מאיתנו לצמצם, צימצמנו, המשפחה כאן, כל הח"כים של האופוזיציה הגיעו, סגל א' כאן, תכבדו את האירוע, תורידו אותו כבר מהדוכן". לאף אחד לא היה אומץ לעשות את זה. בסוף הוא ירד לבד.

לטקס הזכרון לראש הממשלה רבין, במלאת 30 לרציחתו בידי מתנקש שטוף שנאה מחוגי הימין, הגיעו כ-13 חברי קואליציה. מתוך 68. ראש ממשלת ישראל הנוכחי, האיש שהוביל את מסע ההסתה המחריד שהסתיים ברצח, לא טרח להגיע. כנראה היה עסוק. "כל השנים הם היו אומרים שבהר הרצל לא מתייחסים אליהם יפה, אז הם מסתפקים בהגעה רק לטקס בכנסת", אמר לי השבוע גורם ממלכתי שהשתתף בטקס, "עכשיו גם זה לא. הגיעו בקושי כחמישית מהח"כים והשרים של הקואליציה, חלק מהם עזבו באמצע".

וזה אפילו לא קיבל כותרות: הבריון המכהן גם כיו"ר הכנסת לא הזמין לאירוע את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית. התירוץ הרשמי היה שמדובר באירוע מיוחד שאינו נכלל בפרוטוקול ולכן כללי הפרוטוקול לא חלים עליו. ברור, עדיף להחיל עליו, ועל כולנו, את חוקי הג'ונגל. העיקר שהצלחנו להעליב את נשיא העליון פעם נוספת ולהתחנף לבייס ערב הפריימריס.

אבל אוחנה לא הסתפק בהטרלה הזו. מטעם מפלגת העבודה הי"ד (היום סיעת "הדמוקרטים") ביקשה לנאום יו"ר הסיעה, ח"כ אפרת רייטן. אוחנה, שרייטן ביקרה בחריפות כשהוריד מעליו את סיכת החטופים ובהזדמנויות נוספות, סירב והחליט שמי שתנאם תהיה ח"כ מרב מיכאלי (שנשאה נאום ראוי מאוד, אגב). סתם, לתקוע עוד אצבע בעין למישהי. וכל זה, באזכרה ליצחק רבין.

לנגד עינינו הולך ומתגשם המערכון ההוא של "החמישיה הקאמרית" בו מתאר רמי הויברגר פגישה מקרית עתידית, 30 שנה אחרי הרצח, בין איתן הבר ליגאל עמיר, בה עמיר צוחק ומלגלג על הבר הקשיש, ההולך בעזרת מקל ונוטה למות. הפגישה הזו טרם התקיימה, אמנם, כי הבר כבר איננו, גם הויברגר לא איתנו ויגאל עמיר, תודה לאל, עדיין בכלא. העניין הוא שרצח רבין הפך ליום חג בחוגי מכונת הרעל, ההולכים ומתרחבים. ביום הזכרון הרשמי, השבוע, מלאו קבוצות הווטסאפ ועמודי הפייסבוק של המכונה בצהלולים לנוכח האזכרה. "יום של מנגל", כתב מישהו, "רק צריך להוסיף לו רבע שפם", הוסיף אחר, "יגאל עמיר זכאי" וגם שאיפה שהתאריך ייקבע כיום חג לאומי. מי יודע, אולי את יום השנה ה-40 לרצח יציינו בכלל כיום ההקרבה הלאומי לכבודו הקדוש יגאל עמיר.

יום קודם עצרה המדינה את נשימתה לשלוש שעות כשהחלו החיפושים אחר הפצ"רית הנעלמת, האלופה יפעת תומר ירושלמי. היא השאירה מכתבים למשפחתה וילדיה, מכוניתה נמצאה נטושה על החוף והקשר עימה נותק. זה נראה רע. מועקה כבדה במיוחד התפשטה, לא רק אצלי. גם עתונאים ביקורתיים מאוד כלפיה, מיתנו את התבטאויותיהם בשעה הזו. הפרופורציות היו ברורות לכולם. הפצ"רית כשלה (לכאורה) כשלון חמור, היא כנראה ביצעה עבירת שיבוש חמורה (לכאורה) ושיקרה לבג"ץ, והיא צריכה לשלם על זה, אבל לא בחייה. ממש לא בחייה. היא אם לשלושה ילדים, שירתה את המדינה עשרות שנים, היא לא רצחה ולא אנסה, היא גיבתה את צה"ל לאורך השנתיים הכי קשות לגיבוי אי פעם, ובסופו של דבר עשתה מה שעשתה כדי להגן על אנשיה ועל שלטון החוק. נכון, הדרך לגהינום רצופה בכוונות מצויינות וזה כנראה הסיפור גם הפעם, היא גרמה נזק כבד לאמון הציבור במערכת, אבל זה ממש לא צריך להביא למותה.

גם אני חשתי מחנק בגרון וחרטה על כמה דברים חריפים מדי שאמרתי בעניינה. זה טבעי. כולנו הורדנו טון או שניים לשלוש שעות. האווירה הכללית היתה של תוגה. היינו עצובים. זה מעציב. רק בערוצי הרעל וערוגות הארס הביביסטיות החגיגה נמשכה במלוא עוזה. הפצ"רית התאבדה? סיבה למסיבה ויאללה, בואו נעבור ליועמ"שית ונתלה גם אותה בכיכר העיר. וממנה נמשיך לכל האחרים, כל צוררי ה"דיפ סטייט" למיניהם, כל בוגרי וקסנר, כל הקפלניסטים, ההוא מהשב"כ, ההם מאמ"ן, נשיא העליון, מכל הבא ליד. קשה להאמין, אבל הריקודים על דמה של הפצ"רית נמשכו באותו יקום מקביל של הסתה, ארס והרס, גם בזמן שחיפשו אחריה. כשנמצאה, וכולנו נשמנו לרווחה, היה זה, כרגיל, ינון מגל שהפליא להגדיר את גודל השעה וצייץ "אפשר להמשיך בלינץ'" (עם סמיילי של קריצה).

מכל נזקיו של בנימין נתניהו, ומדובר ברשימת היזק ארוכה, מה שהוא עולל לחברה הישראלית יירשם כנזק המשמעותי והכבד ביותר. אחריותו ל-7 באוקטובר מבהיקה וברורה, רואים אותה גם מהחלל החיצון, אבל אף אחד לא יעלה בדעתו שהוא עשה את זה בכוונה. אגב, אם זה היה הפוך וראש הממשלה היה בנט, או לפיד, אני סומך על מכונת הרעל שהיתה מפיצה שמדובר בקנוניה מתוכננת מראש.
את הפירוק הפנימי שלנו, את השיסוי שלנו איש באחיו, הוא עולל בכוונה תחילה. זה הצליח לו מעל המשוער. חבל שבשאר התחומים לא הצליח ככה. אם רמת ההצלחה הזו היתה עוברת גם לכלכלה, למשל, התל"ג שלנו היה עובר את התל"ג האמריקאי. אם זה היה ממומש בבטחון, חמאס היו מתגיירים וחיזבאללה היו מצטרפים לצופי בני עקיבא. למרבה הצער, את ההצלחה המדהימה הזו הוא נחל דווקא נגד בני עמו.

בתוכנו יש לא מעט ישראלים שמאמינים ש"היתה בגידה" ב-7 באוקטובר. כלומר שפלוני מהשב"כ, או מאמ"ן, או מאיפשהו, רקם קנוניה עם יחיא סנוואר שתאפשר לחמאס לרצוח 1200 ישראלים תוך כמה שעות. למה הם מאמינים בזה? כי זה עדיף על האמת, לפיה אותו יחיא סנוואר שוחרר מהכלא יחד עם עוד למעלה מאלף רוצחים בידי בנימין נתניהו, שהפר בבוטות את הבטחת הבחירות שלו להפיל את שלטון חמאס והעדיף לשתף פעולה עם חמאס, לממן את חמאס, להכיל את חמאס ולתת לו לשלוט ולהתעצם, עד שזה התפוצץ עלינו.

אף אחד מאיתנו, לא כותב השורות האלה ולא אף אחד מהאופוזיציה, יעלה על דעתו שנתניהו עשה את זה בכוונת מכוון. להיפך. נתניהו, שהגדיר את עצמו "שומר בטחון ישראל" והודיע אין ספור פעמים ש"אצלי זה לא יקרה" ו"עכשיו זו המשמרת שלי" ו"אני האחראי העליון בנושאי בטחון", נתפס כאן במערומיו ולו היה יכול היה עושה הכל הפוך כדי למנוע את האסון.

אבל חסידיו של אותו נתניהו לא מהססים להעליל עלילות בגידה על כל מי שאינו נתניהו. מ"בעלה של שקמה ברסלר", שדיבר עם סנוואר או פתח את השער לנוח'בות (בן זוגה של שקמה היה לוחם נועז ביחידה המבצעית של שב"כ, פרש לאחרונה), האישומים המטורללים נגד רונן בר והשב"כ, הטייסים שלא טסו בכוונה כדי שחמאס יוכל לטבוח בנו ללא הפרעה, ה"בוגד" שהופעל במטה פיקוד דרום על ידי "יאיר גולן" כמטאפורה, ואני חוסך מקוראי הטור הזה את ההזיות האמיתיות שתופסות נפח ברשתות ומהן לפריים טיים הביביסטי ומשם לסקרי דעת הקהל. כן, בדיוק כפי שהתיאוריה לפיה השב"כ רצח את רבין קנתה לה אחיזה ופרצה משולי ההזיה למרכז הבמה.

הם מתנפלים על כל זיז, על כל בליטה, על כל מה שלא זורם עם ההוויה הביביסטית, עם מקלות ואבנים. אלוף נועם תיבון לא ירד להילחם בעוטף ולהציל את משפחתו ולא חילץ תושבים, אלוף ישראל זיו ביים את לחימתו באותו יום וכמובן שגם יאיר גולן המציא את לחימתו באותו יום. וכך הם לוקחים את סיפור הדלפת הסרטון משדה תימן בידי הפצ"רית ואנשיה והופכים אותו ל"עלילת דם נגד חיילי צה"ל". ייאמר כאן מיד: אין עלילה ואין דם. לפרקליטות הצבאית הובא סרטון ובו 15 דקות מחרידות שמתעדות התעללות לכאורה שעבר עציר כפות על ידי 5 סוהרים מכוח 100. אין בעולם פצ"ר שיכול להתעלם מאירוע כזה ולא להורות על פתיחה בחקירה.

אלא שאז פרצה מהומת אלוהים, שהיא האירוע החמור באמת של הפרשה: המון מוסת, חלקו חמוש, חלקו רעול פנים, צר על שני בסיסים צבאיים, פרץ לתוכם והיכה את כל מי שנקרה על דרכו. בהמון הזה היו גם חברי כנסת. גל עכור של איומים ואלימות גבה מול שומרי ואוכפי החוק מהפרקליטות, מצה"ל, מהמשטרה הצבאית, מבתי הדין הצבאיים. מול הטענות על "תפירת התיק", הפצ"רית החליטה שהציבור צריך לראות את הסרטון כדי להבין שאף אחד לא תופר תיק ללוחמי צה"ל.

מכאן ואילך, היא רק עשתה שגיאות. כנראה פליליות ומביכות עד מאוד. יש דרכים להדליף, יש דרכים להוציא חומר, כולם מדליפים כל הזמן מכל מקום, כולל ישיבות קבינט ופורומים סודיים עוד יותר. צריך לדעת לעשות את זה וצריך לחשוב לפני שעושים את זה וצריך לעשות את זה בסמכות וברשות ואחרי שעושים את זה, צריך להשתדל לעמוד מאחורי זה ולא לשקר או לשבש הליכים.

הפצ"רית הודתה וקיבלה אחריות. וגם התפטרה. היא תיענש. ואחרי שאמרנו את כל זה, קשה להאמין שיש בתוכנו אנשים שמאמינים שמישהו ניסה לתפור תיק ללוחמים בצה"ל. שמישהו מעדיף את רווחת אסיר מחמאס על שלום לוחמינו. שמישהו משתף פעולה עם נוח'בות כדי להפליל את בחורינו. עצם המחשבה הזו מעורר קבס. זה חולני. אבל זו המציאות. אני נאלץ לשמוע כל בוקר שאני מעליל על חיילי צה"ל, רק כי אני חושב שלא היתה שום דרך לא לפתוח בחקירת המקרה בשדה תימן, ואני גם יודע שהסרטון לא ערוך או מבושל, ואני גם יודע שהאסיר עצמו לא היה נוח'בה אלא שוטר חמאס ממחנה הפליטים ג'באליה.

הפצ"רית (לשעבר) נחשבת לנוחה במיוחד לצה"ל וזה התברר במהלך שתי שנות המלחמה. ככל שאני זוכר, למרות שרצועת עזה נחרבה לגמרי, למרות שכ-65 עזתים נהרגו, למרות שהעולם כולו מאשים אותנו בפשעי מלחמה מחרידים, הפרקליטות הצבאית ניצבה מאחורי הצבא מלא-מלא. גם כאן נפוצו אין ספור תיאוריות קונספירציה חולניות, כמו הסיפור שב-7 באוקטובר על הבוקר הגיעו 100 משפטנים לקריה, פשטו על "הבור" ומנעו מצה"ל להילחם, וכך אירע הטבח. זו, כמובן, הזיה מוחלטת.

אבל למה אנחנו עוצרים בפצ"רית? בערוגות הביביזם חוגגות עלילות גם על מתן צנגאוקר, בנה החייל החטוף של עינב צנגאוקר. על פי הפרסומים הללו, מתן בכלל לא היה בשבי חמאס, הוא הועבר למצרים, בילה בבתי מלון בקהיר ובשארם לאורך כל השנתיים, בעוד אמו ממררת את חייו הקדושים של המנהיג העליון, וכל זה תמורת הון תועפות.

זה לא מצחיק. זה מתפרסם, מופץ, מתפשט, מחלחל ומרעיל נשמות של הרבה מאוד אנשים. בסוף הדרך, בשורה התחתונה, מיוצרת כאן כמות מסחרית של רעל וארס שמזהמת את הציבוריות, את האווירה הכללית, את הנשמה. כל זה, לשם מה? לשם קידוש השם. לא, לא השם ההוא, המפורש. השם של מי שמייצג אותו עלי אדמות. כן, שמו של בנימין נתניהו. עד עצם הרגע הזה, הוא לא יצא ואמר בקולו שלא היתה בגידה, שהשב"כ כשל אבל לא בגד, שטייסי חיל האוויר לא מעדיפים את חמאס, שאף אחד לא הפעיל מרגל בפיקוד דרום, שהפרקליטות הצבאית לא תופרת תיקים ללוחמי צה"ל. להיפך, כשהסנונית הרעילה הראשונה של הגל הזה קרתה, בפרשת אלאור אזריה, נתניהו נענה לבקשת הרמטכ"ל ושר הבטחון ופירסם הודעת גיבוי למעצרו של החייל, כעבור 48 שעות שגרירו למחוזות ההזיה והרעל (בנו, יאיר) זיהה את הסנטימנט והפך את אביו, שבמקום להעניק גיבוי למערכת הצבאית ולערכיה, התקשר לאביו של אזריה והסוף ידוע.

ביום חמישי נערכה לווייתו של לוחם צה"ל החלל החטוף עוז דניאל, איש הצוות האחרון של טנק 3 מה-7 באוקטובר. ארבעת חברי הטנק נחטפו יחד בבוקר 7 באוקטובר, אחרי מאבק ממושך במחבלים. שקד דהן ז"ל חולץ במבצע צבאי באוגוסט אשתקד, נמרוד כהן שוחרר בחיים - והשבוע הושבו לקבורה עוז דניאל והמפקד עומר נאוטרה.

ללוויה, שהתקיימה בכפר סבא, הגיעו מאות, כולל נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הבטחון לשעבר יואב גלנט, השר אבי דיכטר, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ וגם נמרוד כהן, חברו לטנק של עוז, היחיד ששרד בחיים מטנק 3, יחד עם אימו ויקי.

אביו של עוז, אמיר, פנה במהלך נאומו לרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, שנכח אף הוא בלוויה, ואמר: "מבין כל האורחים רמי הדרג, אני בוחר לפנות אליך כבוד הרמטכ"ל הרצי הלוי. אני חושב שאתה אחד האנשים הערכיים הממלכתיים והמשמעותיים במדינה. למרות ואולי בגלל, לא בטוח מה בא לפני, כל המטען על כתפיך כאחד האחראים המרכזיים באירוע. תפקדת למופת והבאת הישגים עצומים שאת חלקם ראינו ואת חלקם הגדול יותר ראינו רק אחרי. אתה יודע לקחת אחריות וזה מתבטא בדרך שבה אתה נוהג ובכל שיחה איתך אני מאחל לך מעומק ליבי חיים שמחים יחד עם משפחתך".

מאז פרש מתפקידו, הרצי הלוי עורך מסע ארוך, מייסר, אבל גם מעורר ומעצים, בין לוויות, משפחות שכולות ו"שבעות". לא, הוא בחיים לא יצליח לבקר את כולם. לפני בואו, הוא מוודא שהוא רצוי. הוא לא יגיע למשפחה שלא מוכנה לקבל אותו (יש גם כאלה). אבל הוא יגיע לכל משפחה שתסכים לראות אותו. הוא ישמע כל מה שיש להם להגיד, או לצעוק עליו. הוא יקבל על עצמו, שוב, את כל האחריות. הוא גם ישמיע.

כשמביטים בו, בלוויה של עוז דניאל או בלוויה של אל"מ אסף חממי, רואים את כובד האחריות. רואים את הנטל. הוא ניצב שם ומסתכל למשפחות בעיניים, מסתכל לאחריות בעיניים, לא מסתתר מאחורי אף אחד, לא בורח, לא מתחמק. הוא היה הרמטכ"ל של ה-7 באוקטובר והוא מרכין את ראשו.

הוא לא היחיד. ראש השב"כ לשעבר רונן בר מתכנן לעסוק בפעילות וחינוך נוער למנהיגות, הצטרף לאלוף טל רוסו בקבוצת הכדורסל של עוטף עזה, מחפש דרכים לתרום לחברה. רבים אחרים שהיו בתפקידים ב-7 באוקטובר עושים דברים דומים. המשותף לכולם היא ההכרה באחריות, במשקלה, בהיבטיה. הם מישירים אליה מבט.

הנגטיב המוחלט של כל זה, הוא הדרג המדיני. בנימין נתניהו ממשיך להתחמק מהקמת ועדת חקירה ממלכתית. ככל שהזמן חולף, עזות המצח גוברת, החוצפה גולשת, הזחיחות מתפשטת. רק שלא יגיש תביעת נזיקין נגד המדינה, או צה"ל והשב"כ, על הנזק שנגרם לו. הם לא מעלים בדעתם לקבל אחריות, הם לא מהרהרים אפילו באפשרות לחשבון נפש, הם לא שוקלים להגיש לציבור דין וחשבון כלשהו, כאילו לא הם, אלא ממשלה כושלת אחרת הובילה אותנו ל-7 באוקטובר.

מיקי זוהר אמר לנו לא מזמן באולפן "פגוש" שלמערכת הבטחון יש 90% מהאחריות ל-7 באוקטובר ול"כל האחרים" יש עוד 10%. אני מניח שבתוך ה-10% האלה לא יימצא ולו קמצוץ של אחוזון לנתניהו. מה הוא עשה בסך הכל? חוץ מלשחרר את כל רוצחי חמאס, לא להילחם בחמאס כפי שהבטיח, לתת לחמאס לגדול ולהתעצם, להשיג לו מימון שוטף במזומן, לנהל איתו דו קיום רופס ולהנחיל מדיניות של "מקלות וגזרים" רק כדי להרוויח זמן, תוך אמונה שהמכשול התת קרקעי והמכשול העל קרקעי יעשו את שלהם והכל יהיה בסדר.

כשהשר שלמה קרעי דיבר בכנסת לאחרונה, התגעגעתי למיקי זוהר, כי הוא האשים ב-7 באוקטובר את התקשורת. כן, בחיי. הדם מרוח על הידיים שלנו, כי לא סיקרנו כמו שצריך את המחאה נגד ההפיכה המשטרית, שהמיטה עלינו את האסון. ולא יעזור אם תראה שאין שום קשר בין ההתקפה של חמאס למחאה, ולא יעזור המסמך שהתגלה לאחרונה שבו קובעים מומחי חמאס ערב הטבח שאין פגיעה בכשירות של צה"ל, ולא תעזור האיגרת שסנוואר, דף ומרוואן עיסא שלחו לנסראללה בבוקר ה-7 באוקטובר (ונחשפה כאן) ובה 13 עמודים של סיבות לטבח ה-7 באוקטובר בלי איזכור של המחאה, ולא יעזור שתכנית "מבול אל אקצא" הוכנה במשך שנים ויורטה ע"י 8200 פעמים רבות, הרבה לפני המחאה, ולא יעזור הנאום של סנוואר שהכריז על 2023 כשנת "מבול אל אקצא", לפני המחאה. שום דבר לא יעזור. הם ימלטו אותו מהאחריות, כפי שהם ממלטים אותו מאימת הדין, וכל מה שיעמוד בדרכם יישרף. גם אם זו המדינה.

ואם כבר דיברנו על "אימת הדין". למרות כל העיכובים, תירוצים, היעדרויות, נסיעות, מיחושים ובחישות, משפטו של בנימין נתניהו ממשיך לשרך את רגליו בבית המשפט המחוזי. ההתנקשות המאורגנת של נתניהו, חסידיו, סייעניו ופרקליטיו בחקירה הנגדית הצליחה חלקית, היא פוגעת בהתקדמות החקירה, בתכנונה, בזרימתה, אבל היא לא מצליחה להעלים את האמת. והאמת היא, שככל שהחקירה נמשכת, כך מתגלה מסכת השקרים וההתחמקויות של נתניהו, הפערים הניכרים בין מה שאמר בחדרי החקירות למה שהוא מנסה לטעון מעל הדוכן, ובעיקר המבוכה מהעובדה שזה ראש ממשלת ישראל, אלה דרכיו, אלה אורחותיו.

הטקטיקה של נתניהו להתמודדות עם המבוכה הזו היא שימוש חוזר ב"לא זוכר" או "לא יודע". כשהתובע תדמור מציג לו דברים הפוכים שאמר בחקירת המשטרה, הוא מגיב בלעג, משל גירש זבוב טורדני מעל פניו. כשהוא במצוקה ממש, במקום להגיב הוא משתלח בפרקליטות, נואם נאומי מליצה על פעלו והישגיו או מדביק הלצה מאולצת כלשהי. לא אלאה אתכם בתמלילים, אפשר למצוא אותם בפיד הטוויטר של כתבי המשפט ובעיקר אצל אור-לי ברלב.

אלא שכל זה לא מחזיק מים. בסוף, כשמנקים את ההפרעות ומנכשים את ההתנקשויות, נותרות הסתירות, המבוכות וכמובן המספרים והעדויות. כשנתניהו טוען שהוא רק אחד מאלה שקיבלו ממילצ'ן סיגרים, מוצגות לו עדויות של מילצ'ן ואנשי צוותו שהוא הלקוח העיקרי. כשנתניהו טוען שהסיגרים לא סופקו על פי דרישתו, מציגים לו נתונים שכן. אז הוא מפיל את זה על רעייתו. כשנתניהו מודה בחקירתו, או לא מכחיש שביקש לקבל את הסיגרים בשקיות שחורות אטומות, הוא מסביר מעל הדוכן כי לא רצה "שהסיגרים ייפרמו", אבל בחקירה הודה ש"לא כולם מכירים את חוק המתנות". וכן הלאה.

נתון אחד מספר את כל הסיפור, והוא נחשף השבוע במשפט מתוך הנהלת החשבונות של מילצ'ן: בשבע השנים שבין 2001 ל-2008, כשנתניהו לא ראש הממשלה, הוציא מילצ'ן על רכישת סיגרים 19,312 (תשעה עשר אלף, שלוש מאות ושניים עשר) שקלים. בשבע השנים הבאות, בהן ביבי כבר ראש ממשלה ומילצ'ן אפסנאי ראשי, רכש המיליארדר סיגרים בשווי 261,155 (מאתיים שישים ואחד אלף, מאה חמישים וחמישה) שקלים. פי 14. על פי עדויותיהם של מילצ'ן ואנשיו (הדס קליין, הנהג, מנהל החשבונות וכו'), הצרכן העיקרי והכמעט יחיד, היה נתניהו.

על הדרך, אנחנו מגלים (בפעם המיליון) עם מי יש לנו עסק. איזה מין בן אדם הוא בנימין נתניהו. במהלך המשפט אחד מקווי ההגנה שלו היה שהוא עצמו הוציא אלפי שקלים כדי לרכוש לעצמו סיגרים. מה הוא צריך את הנדבות של מילצ'ן? אלא שהתביעה גבתה עדויות מכל ראשי הלשכה שלו באותה תקופה (ארי הרו, גיל שפר ואייל חיימובסקי ז"ל) והתברר שלא היו סיגרים מעולם. במצטבר, הם רכשו פעמיים או שלוש פעמים סיגרים עבורו, בסכומים זעומים.

מה עושה נתניהו? במהלך ההפסקה הוא עושה כמה טלפונים וכשהדיון מתחדש הוא "מעדכן" את השופטים שעשה בירור ומתברר לו שחיימובסקי המנוח כלל לא היה ראש לשכה אצלו במשך שנתיים וחצי, כנטען, אלא החליף את גיל שפר לשלושה חודשים בלבד.

חיימובסקי, שכל מי שהכיר אותו מפליג בשבחו, כבר לא איתנו כדי להיגעל. אבל הוא היה ראש הלשכה שנתיים וחצי. ממלא מקום או לא, הוא ניהל את לשכת ראש הממשלה כל הזמן הזה. נתניהו יודע את זה מצויין. אפילו הוא, שזכרונו בוגד בו בקביעות כשמדובר במשפט, יזכור את זה. זאת, ועוד: הוא גם התפתל על הדוכן באשר להגדרת תפקידו של חיימובסקי, "אני לא יודע מה ההבדל בין רל"ש לסגן רל"ש או למנהל לשכה", ניסה להקטין, למזער ולגמד את מי ששירת אותו בנאמנות לאורך שנים ונפטר מדום לב בדמי ימיו.

במקום להרים טלפונים ולהיוועץ עם פרקליטיו, היה נתניהו צריך בסך הכל לקרוא את ההודעה שהוא עצמו פירסם כשחיימובסקי פרש מתפקידו, תחת הכותרת "מנהל לשכת ראש הממשלה אייל חיימובסקי פורש מתפקידו". לשון ההודעה: "מנהל לשכת ראש הממשלה אייל חיימובסקי המלווה את ראש הממשלה נתניהו שנתיים וחצי מאז הקדנציה הקודמת, סיכם עם ראש הממשלה על פרישתו לאחר החגים. ראש הממשלה שיבח את מקצועיותו של חיימובסקי, הודה לו על מסירותו ותרומתו הרבה לגיבוש עבודת צוות הלשכה ואיחל לו הצלחה בהמשך".

מי יודע, אולי בעתיד יטען נתניהו שחיימובסקי בכלל הועסק ע"י קטאר. כך או אחרת, כדי להציל את עצמו הוא לא זורק רק את המדינה מתחת לגלגלי האוטובוס הביביסטי, אין לו בעיה להשליך כלאחר יד גם את הטובים והמסורים באנשיו. לאחר מותם.