סמ"ר עוז דניאל, שגופתו הוחזרה לישראל, מובא למנוחות

סמ"ר עוז דניאל, שגופתו הוחזרה לישראל לפני שלושה ימים משבי חמאס, מובא היום (חמישי) למנוחות. גופתו של דניאל הוחזרה לאחר 758 ימים שהוחזקה על ידי ארגון הטרור הפלסטיני. צה"ל הכריז על מותו בקרב בפברואר של השנה שעברה.

סמ"ר עוז דניאל בן ה-19 מכפר סבא, נחטף לעזה על ידי חמאס בשבעה באוקטובר והוכרז כחלל צה"ל. עוז, בוגר חטיבת הביניים בר לב ותיכון גלילי היה "אוהב אדם וחבר אמיתי", כך סיפרו משפחתו וחבריו. "הוא היה מוזיקאי וגיטריסט שמאמין בכוחה של המוזיקה לשנות את העולם". עוז הותיר אחריו את ההורים אמיר ומירב ואת האח הדר.

להלוויתו של דניאל הגיע שורד השבי נמרוד כהן יחד עם משפחתו. כהן ודניאל היו באותו צוות טנק בשבעה באוקטובר.

אביו של עוז דניאל פנה בדבריו אל הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי. "אתה אחד האנשים הערכיים במדינה. תפקדת כמופת והבאת הישגים עצומיים. את חלקם ראינו רק אחרי שהלכת. אתה יודע לקחת אחריות. אני מאחל לך מעומק ליבי חיים שמחים לך ולמשפחתך", אמר בצורה יוצאת דופן.

"עוז שלנו לאחר שנתיים וחודש, מובא למנוחה בישראל. מתוך כל רמי הדרג שיושבים כאן, אני בוחר לפנות אליך - הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי. אני חושב שאתה אחד האנשים הערכיים הממלכתיים והמשמעותיים במדינת ישראל. למרות ואולי בגלל כל המטען שאתה נושא על כתפיך, אתה יודע לקחת אחריות.

אני האב הכי גאה בעולם, אין גאה ממני בעולם, באותה מידה גם הכי כואב בעולם, יש בי רק גאווה. אנחנו מרגישים את עוז תמיד בתוכנו, הוא איתנו, שומע אותנו ונמצא איתנו. בתוך כל זה, אנחנו בוחרים להיות חזקים, זו צוואתו של עוז וזו צוואתו של עם ישראל - זה לא סיסמאות. על זה חינכתי את ילדיי זה הזמן שלי להוכיח, שאני הכי שבור, אני הכי מאמין בעם שלי, בדור המטורף הזה שאין באף מקום בעולם. עם ישראל חי לנצח נצחים, ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום".

"כל כך פחדתי מהרגע הזה! עוז שלי, בני האהוב, אחרי שנתיים של ציפייה, של תפילות, של לילות בלי שינה - היום אתה סוף סוף שב הבייתה. לא כך קיוויתי לפגוש אותך, לא כך דמיינתי את היום שבו אקבל אותך חזרה. אבל בתוך השבר הזה - יש רגע של נחמה, נשימה של הקלה, של ידיעה עמוקה: שסוף סוף אתה כאן, באדמת הארץ שאהבת כל כך, הארץ עליה נשבעת להגן, ובגופך קיימת את השבועה הזאת עד תום.

עוזי שלי, במשך שנתיים חיכינו לך. עם שלם בכל העולם חיכה איתנו. עם שצעד איתנו את הדרך הארוכה הזו, שקם איתנו כל בוקר וחשב עליך, שנשא אותך בליבו, בתפילותיו, בשירים, ובדמעות. היום כל העם הזה כאן, עומד לצידך. אומר לך - ברוך שובך הבייתה. ואומר לך - תודה.
 
עוזי שלי - הגיבור, היפה והמוכשר היית ילד של אור, ילד של אהבה. מוזיקאי מחונן, עם נשמה גדולה מהחיים, שמאמין בכל ליבו שמוזיקה מחברת בין אנשים. חייכת תמיד, נתת מעצמך בלי גבול, הקשבת, חיבקת, אהבת - כך היה בבית, כך היה עם חברים, וכך היה גם בלב הקרב, כשעמדת מול הסכנה והפכת למגן אמיתי של המדינה שאהבת כל כך.

אני זוכרת את השיחות שלנו, עוז שלי, כשאמרת לי: "אמא, אני מגן על הבית. אני רוצה שתוכלו לחיות כאן בשקט ובביטחון." ואכן, עוז שלי, הגנת בגופך על כולנו. נשבעת - ונשארת נאמן לשבועה הזו עד הרגע האחרון. אני לא שוכחת גם את השיחות ההן, כשדיברנו על חטיפות, ואמרת לי בנחרצות: "אמא, אם אתקל וינסו לחטוף אותי - אני אתנגד בכל כוחי ואעשה הכול בכדי לא להיחטף." ואני בתגובה לדבריך אמרתי לך שעדיף לנהוג בתבונה, כי במצב כזה החוטפים מחזיקים בעמדת כוח. אבל אתה עמדת מולי בעיניים היפות והבורקות שלך, התעקשת ואמרת "אמא, אני אעשה הכול, אבל בשבי אנילא אשב."

כך היה, וכך גם הלכת - בגבורה, באמונה, בנאמנות לערכים שלך ולעם שלך. נפלת כלוחם אמיץ, גיבור ישראל, והיום - אנחנו ממלאים את חלקנו בברית הזו - ומחזירים אותך הבייתה, אל מנוחת עולמים בכבוד, באדמת הארץ שאהבת כל כך.
 
אומרים שנסתרות הן דרכי השם. ואני מאמינה בזה בלב שלם. עוד לפני שאבא ואני התחתנו היה לי חלום - שיהיו לנו תאומים. בכל ערב שבת, כששרנו את מזמור "אשת חיל," התפללתי בליבי לבורא עולם שיזכה אותי בתאומים, ואקרא להם עוז והדר. והתפילה שלי נענתה.

זכיתי, זכינו אבא ואני - בשני ילדים נפלאים, הדר ועוז, אחים תאומים, שהביאו לחיינו אור גדול, אהבה וגאווה שאין להם קץ. מהרגע שנחטפת, היו לי שיחות רבות עם בורא עולם. פעמים רבות אמרתי לו שאני יודעת שהוא לא יאכזב אותי. ציפיתי לסוף אחר. לסוף של חיים. שאשוב לחבק אותך, לנשק את פניך היפות, לשמוע את קולך שוב. אבל זה לא קרה. והיום, אני מבינה היטב - שאני לא מבינה כלום.

במשך שנה ושמונה חודשים, מרגע קבלת הבשורה הקשה שנפלת בקרב כבר בבוקר ה,7.10- האמנתי בלב שלם לקביעה. אבל בתוכי היה שביב קטן של תקווה שאולי, אולי עוד יתרחש נס ואתה בחיים. והיום, המעגל הזה - של הספק,של התקווה, של הציפייה - נסגר.

עוזי, נפשי לא הייתה שקטה לרגע, כל עוד לא היית כאן. עכשיו, כששבת לאדמת הארץ שאהבת כל כך, לקבורה ראויה, למנוחה של כבוד, עטוף באהבת עם שלם - אני יודעת שנשמתך הטהורה סוף סוף תנוח. עוז שלי, עד לרגע הזה הגדרתי את עצמי כאמא לחלל חטוף. והיום, אני נפרדת ממך בלב שבור וכואב, אבל גם שלם- אמא של גיבור שחזר הבייתה.
 
אתמול אבא, הדרי ואני באנו להתייחד איתך. עמדנו מולך בפעם הראשונה מאז שחזרת אחרי שנתיים, כשאתהבארון, עטוף בטלית ודגל ישראל, והרגשתי שהזמן עוצר מלכת.
והלב - כמעט ולא הצליח לשאת את גודל הרגע. כל כך חיכינו לשובך, לדעת שאתה כאן. אבל כשהרגע הזה הגיע, שום דבר לא הכין אותי אליו.

קשה היה לי ללכת, קשה היה לי להיפרד, קשה היה לי להשאיר אותך שם, הרגשתי שאני משאירה שם חלק עצום מנשמתי. דיברתי אליך, נפרדתי מגופך. וביקשתי סליחה, ושאני מקווה שהייתי לך אמא טובה. תודה לך ילד שלי, על הזכות להיות אמא שלך.

עוזי שלי כשנחטפת - לא היית לבד. היית שם עם אחיך לנשק, חבריך לצוות הטנק: המפקד עומר נאוטרה ז"ל, ששב איתך הבייתה שקד דהן ז"ל, שהושב למנוחות מוקדם יותר ונמרוד כהן היקר, שחזר מהתופת לאחר שנתיים, בריא ושלם. הייתם צוות אחד, לב אחד, נשמה אחת של לוחמים אמיצים. יחד נלחמתם בעוז, באמונה ובאומץ לב נדיר.

ועכשיו, כשאתה ועומר שבתם אל אדמת הארץ, אני יודעת שהמעגל של אחוותכם לא נשבר - הוא ממשיך להתקיים במקום אחר, גבוה ונקי מכאב. ואני בטוחה, שאתה, עוז שלי, ביחד עם עומר ושקד,שומרים ממקומכם גם על נמרוד ושולחים לו כוחות, וכך גם על כולנו, מלמעלה.
 
ומכאן אני רוצה לשאת תפילה להחזרת כל ששת החטופים החללים שעדיין בעזה. החובה שלנו - כחברה, כעם, וכמדינה - היא להשיבם אל מנוחת עולמים, אל ארצנו, אל ביתם. ולאפשר גם למשפחותיהם לסגור מעגל של כאב ולמצוא מעט נחמה. אנו נמשיך לעמוד איתן לצד המשפחות, עד שכל אחד ואחד מהם ישוב הבייתה.

אני מבקשת גם לשאת תפילה לכל חיילנו שנלחמים כבר שנתיים בעוז, באומץ ובחירוף נפש, למען ביטחונה של מדינת ישראל, ולמען משימת עמנו - להשבת החטופים הבייתה.
אני שולחת לכם כוח, ברכה ותפילה, שתשובו הבייתה לשלום, בריאים בגופכם ובנפשכם.
ואני מתפללת גם לרפואה שלמה לכל הפצועים, שתמצאו את הכוח לשוב לאיתנכם, להמשיך ולחיות חיים מלאים, באהבה, בתקווה ובשלום.

ומכאן - גם חיבוק גדול ומלא תודה לכל משפחות החללים, שגבורתם וזכרם של יקיריהם מלווים אותנו תמיד, חרוטים בלב העם כולו, לעד.
 
עוזי שלי, ילד שלי, אתה חסר לי, אני אוהבת אותך, גאה בך, מתגעגעת אליך כל יום מחדש.
ואני מבטיחה לך, נמשיך להשמיע את קולך, את צלילך, את המנגינה שלך- כדי שהעוז שלך, האור שלך, האהבה שלך והחיים שהשארת כאן, ימשיכו להדהד. כי המנגינה שלך, עוז שלי, היא לא רק שלנו - היא של עם שלם, עם שמוקיר אותך, זוכר אותך, ומצדיע לך.

תודה לך ילד שלי, על כל מה שהיית, ועל כל מה שתמיד תישאר. תנוח על משכבך בשלום, עוז שלי".