"ממלכתיות". מילה שפעם אהבו כאן כל כך, מפני שהיא הגדירה אותנו. היום היא הפכה ממש למילת גנאי. אם בעבר ממלכתי היה כל מי שנוטל חלק בבניין המדינה, כל מי שהיא חשובה לו; היום ממלכתי הוא המוזר הזה, שעדיין מאמין במדינה, ולא בשבט הפרטי שלו, ושונא את האחרים.
נחזור לרגע לאחור. ממלכתיות אינה עניין של לבוש קודר בטקס, ולא של נימוסים לפרוטוקול. ממלכתיות היא רעיון פוליטי־מוסרי: ההכרה שקיימת ישות ציבורית ששמירה עליה עומדת מעל המתרס הקואליציוני, מעל אינטרסים אישיים ומעל משחקי כוח רגעיים. זו ההבנה שמוסדות המדינה - בית המשפט, הצבא, הכנסת, כל המוסדות המגנים על הדמוקרטיה - הם כלי קיומנו המשותף ולא צלמיות פוליטיות שאפשר לפורר לפי צורך.
אזכרה ממלכתית לראש ממשלה שנרצח על ידי טרוריסט, אם כך, איננה מופע זיכרון אישי; היא רגע שבו המדינה מסתכלת במראה: מי אנחנו, מה עשינו ואיך נמשיך מכאן. הטקס וכל מה שנלווה אליו מקבלים משמעות רק אם יש בהם הכרה משותפת בעקרונות שמגבשים חברה דמוקרטית.
כאשר נציגי העם נמנעים מן ההשתתפות במעמד מסוג זה, זוהי לא הברזה שגרתית של חבורת עצלנים, אלא קרע עמוק בתפיסת המדינה. הטענה הזו איננה סתם רטוריקה, היא הבסיס להתנגדות לניסיונות להפיכה המשטרית, למאבק בבית המשפט, למתקפות המאורגנות על צה"ל והשב"כ, לניסיונות למנוע ועדת חקירה ממלכתית.
המנעול השברירי של הממלכתיות נופל לאט, ולא תמיד באמצעות פגיעה ישירה בחוקים. הפגיעה מתרחשת כשמנהיגים ובעלי כוח מציבים את עצמם מעל המוסדות, כאשר הם מטיחים האשמות, מרוקנים אמון, ומנסים לפרק את אותם שומרי סף שמונעים ריכוז־כוח מסוכן.
בעיני, קו ישר עובר בין ההימנעות של אנשי הקואליציה מהאזכרה הממלכתית לציון הירצחו של יצחק רבין, לבין המתקפה הפרועה על החוק והניסיון להפוך את ישראל לדיקטטורה פשיסטית. הם נמנעים מהגעה לאירוע שמזכיר להם את המציאות, כדי שיוכלו להתכחש אליה. כדי שיוכלו לא להביט במראה ולהבין מה הם עושים לנו. כדי שיוכלו להמשיך לחרב את המדינה בדרכם.
ממלכתיות מחייבת מנהיגים לדעת להקריב כוח רגעי למען ריבונות מוסרית ארוכת טווח. היא דורשת מנהיג שאינו רואה באנשים שיש לו אחריות עליהם רק מצביעים או תומכים, אלא בני שיח שאיתם הוא חולק את גורל המדינה. כאשר מתרחש ההיפוך, והמנהיג רואה בממלכה רכוש פרטי, נוצר שבר שמאיים על עצם הקיום המשותף שלנו.
הסיפור הוא לא רק על טקס, חשוב ככל שיהיה - והוא חשוב, מאוד - אלא על הכיוון שאליו הולכת החברה שלנו. הממלכתיות היא לא סתם מילה יפה שיצאה מהאופנה, היא החוטים שמחזיקים אותנו כאן ביחד. המתקפה המאורגנת והשיטתית עליה, היא סכנה לכולנו: 7 באוקטובר הוא דוגמא מהדהדת למה שקורה למדינה כאשר היא מתפרקת לקבוצות ותתי-קבוצות. ולצערי, אם תצליח הממשלה במשימתה, 7 באוקטובר יהיה רק הפרומו לחורבן הסופי. זה קרה בעבר, ואם לא נשמור על מעט הממלכתיות שנותרה כאן - זה יקרה גם בעתיד.
באותה מידה, הדיון הציבורי בנוגע לשייכות ולממלכתיות, איננו רק משחק דיגיטלי של סטריאוטיפים. זה מבחן המציאות: האם נשמור על מערכת של כללים שאינה תלויה ברצונו של אדם מסוים? האם נאפשר למגמות של קיטוב, פולחן אישיות ומשיחיות לשחוק את מוסדות המדינה? התשובה שלנו חייבת להיות ברורה: האירועים שחווינו כאן, הטראומות הלאומיות, אינן של צד אחד אלא של כולנו. ניסיון לנכס אותן, או לטאטא אותן מתחת לשטיח, יגרור התפרקות והתפוררות.
אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תעמוד בפני אתגרי העתיד, עליה להחזיר את הרעיון הזה לשיח הציבורי, בטקסים ובמעשים: גם חברי הקואליציה, שלא נעים להם עם רצח רבין או עם השבעה באוקטובר, צריכים להתייצב באזכרות, באירועי הזיכרון, וגם בהלוויות. זה שלהם, לא פחות מאשר שלנו. וזאת הדרך היחידה להציל את מה שנותר מאיתנו.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין