הג'יהאד השקט כבר כאן - וישראל חייבת להתעורר

לראשונה בהיסטוריה, ניו יורק - העיר עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל - בחרה ראש עיר מוסלמי. זוהרן ממדאני, בן למהגרים מהודו, גרף 50% מהקולות עם מסרים של "שוויון", "גיוון" ו"מאבק באנטישמיות". הנאום שלו היה חלק כמשי, מלא במילים יפות על עיר של מהגרים ועתיד משותף.

אבל בואו נהיה כנים לרגע. מאחורי המילים היפות מסתתרת מהפכה שקטה, מהסוג שלא מגיע עם פצצות וטרור, אלא עם חיוכים ומילים רכות. זוהי מהפכה של תודעה - מה שאני מכנה הג'יהאד השקט. מאבק ארוך טווח על נפש המערב, חדירה מחושבת של רעיונות אנטי-ציוניים למוקדי הכוח החשובים ביותר - באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועכשיו, כפי שראינו בניו יורק, גם בפוליטיקה. וישראל, סמל מדינת הלאום היהודית, נמצאת בדיוק בעין הסערה.

תנועת ה-BDS היא הדוגמה המושלמת לאיך זה עובד. מי היה מאמין לפני עשור שקבוצת שוליים אקדמית תהפוך לכוח משפיע במערב? היום, תחת מסווה של "צדק חברתי", התנועה מציגה את ישראל כ"מדינת אפרטהייד" ומשכנעת אוניברסיטאות יוקרתיות, תאגידי ענק ופוליטיקאים בכירים. באוניברסיטאות המובילות בעולם, סטודנטים יהודים מסתירים את זהותם מפחד. בפרלמנטים מערביים, חברי פרלמנט קוראים בגלוי להחרמת ישראל. ברשתות החברתיות, האנטי-ציונות הפכה לטרנד הכי חם.

והפרדוקס המר ביותר? דווקא יהודים צעירים במערב מאמצים את השיח הזה. לא מתוך שנאה עצמית, חלילה, אלא מתוך רצון נואש להשתייך, להיות חלק מהזרם המרכזי. הם מחפשים זהות "אוניברסלית" ומוכנים לוותר על 3,000 שנות היסטוריה בשביל להרגיש מקובלים. במקום להיות שגרירים של ישראל, הם מתנצלים על עצם קיומה. במקום לחזק את הבית הלאומי, הם מערערים את יסודותיו מבפנים.

כשאני רואה את כל זה, אני נזכר ביצחק שמיר. בשנות ה-80, כשהכלכלה הישראלית קרסה והעולם כולו היה נגדנו, שמיר קיבל החלטה שנראתה אז כמו טירוף - לפתוח את השערים למיליון עולים מברית המועצות. המומחים צחקו עליו. אין כסף, אמרו. אין דירות, התריעו. המדינה תקרוס, ניבאו בביטחון.

אבל שמיר הבין משהו שהם פספסו. הוא הבין שעלייה היא לא נטל אלא מנוע צמיחה, שיהודים שחוזרים הביתה הם לא בעיה אלא פתרון. ותוך עשור, מיליון העולים האלה - המהנדסים, המדענים, הרופאים והאמנים - שינו את פני ישראל מקצה לקצה. הם בנו את תעשיית ההיי-טק מאפס, הקימו מרכזי מחקר ברמה עולמית, יצרו את הנס הכלכלי הישראלי. מדינה קטנה בפריפריה של המזרח התיכון הפכה למעצמת חדשנות גלובלית.

עכשיו, כשהמערב הולך ומתרחק מאיתנו, כשהאנטישמיות לובשת פנים חדשות וכשהזהות היהודית נשחקת מיום ליום, הגיע הזמן לשמיר 2.0. ישראל צריכה להציב חזון נועז וברור - מיליון עולים בעשור הקרוב. לא סיסמה ריקה, אלא תוכנית לאומית אמיתית עם תקציבים, תמריצים ותשתיות. הנגב והגליל, שנשכחו לאורך השנים, יהפכו למרכזי חדשנות וטכנולוגיה. נשקיע מיליארדים בחינוך יהודי-ציוני בתפוצות, ניצור בריתות אסטרטגיות חדשות עם כוחות פרו-דמוקרטיים במערב שמבינים את האיום.

כי הג'יהאד השקט אולי ערמומי, אבל הציונות חזקה ממנו. בסופו של דבר, אידיאולוגיה של הרס לעולם לא תנצח אידיאולוגיה של בנייה. ישראל צריכה להפסיק להיות "מקלט לנרדפים" ולהפוך ל"מגנט למצוינות". לא מקום שבורחים אליו כשאין ברירה, אלא מקום שרצים אליו מתוך בחירה.

כשיהודי העולם יבינו שישראל היא לא רק מקלט בטוח אלא ארץ של הזדמנויות אינסופיות, כשהם יראו שכאן לא רק שורדים אלא פורחים ומשגשגים - הם יבואו. וכשהם יבואו, הם לא רק ימלאו את הארץ באנשים. הם ימלאו אותה בתקווה, בחזון, במשמעות חדשה.

ההיסטוריה לא מחכה לאף אחד. הג'יהאד השקט לא לוקח פסק זמן. כל יום שעובר בלי תגובה ישראלית נחושה, הוא יום שבו אנחנו מפסידים עוד קרקע, עוד לבבות, עוד נשמות יהודיות. אבל כפי שלימד אותנו שמיר - ועוד לפניו בן-גוריון, הרצל וכל בוני האומה - עם שמאמין בעצמו מסוגל לכל דבר.

הזמן להאמין שוב הוא עכשיו. לא מחר, לא בעוד שנה. עכשיו.


הכותב הוא מייסד ויו"ר תקומה לישראל