ניו יורק הייתה פעם העיר שבה הרגישו ישראלים רבים "הכי בבית בעולם" תשתית יהודית שנבנתה עם גלי ההגירה הגדולים של שלהי המאה ה-19, פגשה ישראלים שרדפו אחר החלום האמריקאי - ויצרה סביבה תומכת לסטודנטים מישראל או אפילו לתיירים ממנה שגדשו את העיר.
שיחות בעברית נשמעו במסעדות, ברים ומועדונים והסיכוי להיתקל בפנים מוכרות במהלך השיטוט בה - מישהו שהיה אתך בתיכון, בצבא או באוניברסיטה, היה גדול למדי.
לכל זה יש להוסיף את תחושת ההכרות עם העיר שמשותפת כמעט לכל תייר מערבי באוריינטציה שלו שמגיע לראשונה לכרך הגדול: רחובות העיר היו והנם תפאורה לכל כך הרבה סרטים וסדרות, עד שהכל בה נראה מוכר (לא רק לעיניים ישראליות, כמובן).
קטונתי מלקבוע אם ישראלים היו "מלכי הסצנה" של העיר שיש בה לא מעט מלכים והמון סצנות, אבל היו שנים שבהן חלשו ישראלים על לא מעט תחומים בעיר - מהובלות ועד נדל"ן מתרבות המועדונים ועד להייטק (הגם שהענף הזה צמח במקומות אחרים).
לכן לא מעט ישראלים חשים היום לא רק תסכול או חשש, נוכח בחירתו של זוהרן ממדאני, אנטי ישראלי מובהק עד כדי פלירטוט עם אנטישמיות, אלא גם עלבון, לאמור: "איזו ניו יורק, ניו יורק שלנו...?".
המשותף לרוב מי שחש כך היום הוא מיעוט ביקורים בעיר בשנתיים האחרונות: רדיפת ישראלים באקדמיה ובעסקים, פעילות פרו-פלסטינית שמתחילה כלגיטימית ומתדרדרת לאנטישמיות צרופה - כל אלה היו מנת חלקם של לא מעט ישראלים שחיים בניו יורק, עובדים בה, לומדים בה או מבקרים בה בתדירות גבוהה.
פירסט ווי טייק מנהטן
את הפסקה האחרונה צריך לסייג: ניו יורק עודנה גדולה ופלורליסטית מכדי להפוך למקום שבו ישראלים ירגישו שלא בנוח ברחוב (ברחבי אירופה יש ערים גרועות בהרבה), כלומר - אפשר בהחלט לטוס לביקור של חודש מבלי להיתקל בגילויי אנטי ישראליות.
אלא שמי שמחצין את ישראליותו בהיותה חלק מהעשייה שלו בתחום האקדמי או העסקי למשל - מרגיש היטב את השינוי לרעה באקלים.
לא רק "חצי ניו-יורקרים" מישראל צריכים לדאוג נוכח מה שנתפס כביטוי הכי אנטי-ישראלי בפוליטיקה האמריקאית. מותר לכולנו להיות קצת מודאגים - גם אם החוויה הניו-יורקית שלנו מסתכמת בביקור בפסל החירות, ג'וגינג בסנטרל פארק ומחזמר בברודווי.
מודאגים בגלל אופייה של העיר ואופנתיותה. זאת העיר שמטמיעה חידושים, מאמצת-מוקדמת של טרנדים שאותם היא מהדהדת ברחבי העולם: תעשה את זה שם - ותעשה את זה בכל מקום, שר פרנק סינטרה בשיר שהיה לאחד מסמליה של העיר (אחד ממאות שירים אייקונים שהעיר בשמה ונופיה שלובה בהם).
כלומר - הטרנד האנטי ישראלי שגם כך פורח ברחבי העולם, בעיקר בקרב צעירים על הרצף הליברלי-סוציאליסטי (מסתבר שיש דבר כזה), קיבל הלילה בוסט רציני.
אנשים רציניים מנסים לשכנע אותנו שלא לראות את הדברים רק דרך הפריזמה הישראלית, שכן מדובר בהצבעת מחאה דמוקרטית נגד ממשל טראמפ. לראייה הם מציגים עוד מספר מוקדים שבהם סחפו הדמוקרטים את דעת הקהל וניצחו בבחירות המקומיות.
זה נכון, אבל אין זאת אומרת שבהכרח פחות מדאיג: נכון שישראל כמעט שלא הייתה נושא בבחירות ברוב המקומות הללו, אבל האנטי-ישראליות פשתה כבר בחוגים נרחבים של המפלגה הדמוקרטית בעידן פוסט-ביידן, שלא לדבר על הימין האנטישמי שתמיד היה מצוי בשולי המפלגה הרפובליקנית ועושה עתה דרך מדאיגה למרכזה.
פעם קראנו לזה "האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית", היום השיח האנטי-ישראלי משתלט אט אט גם על המיינסטרים שלה. הוא גבר מאוד ברגע שבו התייצבה ישראל לימינו, תרתי משמע, של דונלד טראמפ - והוא ממשיך ביתר שאת עתה עם הידיעה שישראל נמצאת בכיס של הנשיא הרפובליקני.
לשרוף את הגשר
האם ישראל הרשמית הייתה יכולה לנהוג אחרת? אפשר שלא: חלק מהתהליכים המסוכנים לישראל בדעת הקהל האמריקנית החלו בלי קשר למעשיה של ישראל.
האם היינו צריכים לשרוף מאחורינו את כל הגשרים, ערוצים שקל לבטל אבל קשה יהיה מאוד להקימם מחדש?
ממש לא - ויתרה מזאת: ההימור על טראמפ השתלם לישראל בינתיים בגדול. רק שבמשפט האחרון הדגש הוא על המילה "בינתיים": לא רק מפני שהנשיא הרתחן והקפריזי עלול "להתהפך" עלינו, אלא מפני שגם אם נזכה לעוד שלוש שנים מלאות של תמיכה ללא פשרות מצדו, עדיין רבים הסיכויים שיוחלף בידי נשיא דמוקרטי.
יומרני מאוד להמר על הבחירות הבאות בארה"ב, אבל מאחר שטראמפ כבר לא יתמודד בהן, אפשר להביט בדאגה על הגלריה האפורה של ההנהגה הרפובליקנית הקיימת: חלק מהתבוסה הרפובליקנית בבחירות שהתקיימו הלילה (לא רק בניו יורק כמובן) היא תולדה של דילול השורות במפלגה הרפובליקנית.
לטראמפ יש מעריצים רבים, ממש כמו לנתניהו, אבל אם להמשיך את ההקבלה הזאת הרי שכמו בליכוד הכריזמה של ברקת, כ"ץ, סער, קיש או רגב גם יחד, לא מזיזה לדעת הקהל כמו נתניהו ביום חלש - והוא הדין לגבי טראמפ ומפלגתו.
מלבד זאת, טועה מי שחושב שהניצחון של ממדאני הושג למרות דעותיו האנטי-ישראליות על גבול האנטישמיות (למרות החיבוקים עם ברני סנדרס). 38% כלומר יותר משליש ממי שבחרו בו, השיבו כי עמדותיו האנטי-ישראליות היו עבורם שיקול בבחירה בו... כלומר - הצביעו לו (בין היתר) בגללן.
מקום לדאגה
תיכף יקפוץ הראשון שיגיד, כמו בכל ויכוח בנושא, שאנטי-ישראליות אינה בהכרח אנטישמיות. הלוואי שהיה צודק. נכון הוא שיש רבים שהם לא רק לא-אנטישמים אלא אפילו אוהדי ישראל שהביעו ומביעים ביקורת על מעשיה בעזה. הכוונה אינה אליהם (ומכל מקום הם אינם כה רבים כפי שהיינו רוצים להאמין).
הכוונה היא לאלה שמבינים ששנאת יהודים אינה עולה בקנה אחד עם התקינות הפוליטית המעוותת שלהם. שנאת יהודים אולי לא, אבל שנאת מדינת היהודים? שנאת הציונות? זה כבר נשמע להם הרבה יותר מנומק וקולי מאשר אנטישמיות קלאסית. זו, כביכול לא שנאת יהודים בלי סיבה אלא שנאת יהודים עם סיבה...
כל מי שמשלה את עצמו אחרת עושה לכולנו חיים קלים מדי (שוב, אין הכוונה לביקורת עניינית, נקודתית ולגיטימית על ישראל בנושא ספציפי, אלא על שלילת הצידוק לקיומה של ישראל כמדינת היהודים).
רק ההיסטוריה תקבע האם יבוא היום שבו נתייחס לזוהרן ממדאני כהערת שוליים בפוליטיקה הגלובלית, מוסלמי פרו-פלסטיני שאימץ קו פופוליסטי והציע לצעירי ניו יורק חזון שלא יוכל לממש. או לחילופין: תחילתו של תהליך מסוכן שבסיומו תהפוך ישראל לגטו - אזור מחייה ליהודים, גלגול היסטורי של האנטישמיות שהכירו אבותינו.
מה שבטוח שזה לא לגמרי בידינו, כלומר - שייתכן שעברנו את נקודת האל-חזור בתהליך. נדמה שדי במחשבה הזאת לבדה כדי להפוך את כולנו מעט יותר מודאגים נוכח התוצאות במה שאינו אלא בחירות בעיר רחוקה מכאן אלפי קילומטרים.
