שנתיים לטבח ה-7 באוקטובר, וחודש לאחר החתימה על "הסכם 21 הנקודות" של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שבמסגרתו הוחזרו לישראל 20 מהחטופים החיים, עדיין חמישה מהחללים נמצאים בידי חמאס בעזה. במכון לרפואה משפטית זוהה היום חלל נוסף, ליאור רודאיף שלחם בגבורה בבוקר 7 באוקטובר ונפל בקרב מול המחבלים וגופתו חטפה לעזה.
בריאיון ראשון מאז החל הסבב הנוכחי של החזרת החללים, סיפר לוואלה מנהל המכון לרפואה משפטית וזוכה פרס ישראל, ד"ר חן קוגל: "כמעט כל ערב אנחנו נערכים לקליטת חללים נוספים. לפעמים מתברר שלא מדובר בחטופים שלנו, ולפעמים לא מגיע דבר. זו תקופה מאוד לחוצה, גם אישית וגם ציבורית. אבל אנחנו שמחים להיות כאן, עד כמה שזה נשמע קשה, כדי לסגור מעגל, כל פעם מחדש, עד החלל האחרון".
"יש ערבוב תמידי בין החיים האישיים למקצועיים. אנחנו כל הזמן צריכים להיות מוכנים שיקראו לנו", שיתף ד"ר קוגל. "כל החיים שלך מתהפכים ושל כל עובדי המכון שנערכים לקבלת החללים, זה משבש את שגרת החיים, וכשחלל מגיע למכון, הכל נעצר. בדרך כלל עובדים על כל חלל כ-13 אנשים, בין היתר טכנאי סי.טי רנטגן, ראש היחידה לדימות, שני רופאי שיניים, האחד מצלם והשני בודק, טכנאים נוספים, אנשי מעבדה, מזכירות שרושמות ומתעדות מה שאנחנו אומרים בחדרים ואנתרופולוגים. כמו כן גם מגיעים מסביב אנשי רבנות צבאית, משטרה וכו'".
מרגע הגעת החלל למכון, העבודה לזיהויו נעשית ב-3 אפשרויות. זיהוי על ידי השיניים, CT וזיהוי על ידי DNA. "גם אם זיהינו בטכנולוגיה אחת את החלל, זה לא מספיק לנו עד שיש זיהוי ודאי. ברוב המקרים במידת האפשר, אנחנו מבצעים זיהוי בשלוש האפשרויות לקבלת תוצאה סופית". הסיבה, לדבריו, היא שמגיעים ''ממצאים'' לא באופן מסודר וכלל לא יודעים למי הם שייכים. "לכן אנחנו עושים גם בדיקה אנתרופולוגית ובין היתר גם מנסים להבין מה גרם למותם - מה שעשינו במשך השנתיים האחרונות".
בסבב הנוכחי, התכוננו עובדי המכון מספר פעמים לקבלת חללים שבסוף התברר שאינם ישראלים, אלא אזרחים עזתיים. במקרה שכזה האכזבה היא גדולה מאוד. "הפעם אנחנו משחקים במעין משחק רולטה, בניגוד לסבבים הקודמים שידענו פחות או יותר במי מדובר. כאן לא רק שאנחנו לא יודעים, ברגע שאתה מגלה לפעמים בשלבים מוקדמים של הליך הזיהוי כי לא מדובר באחד מהחללים החטופים, אתה מאוכזב. רוב העבודה של המכון היא בבוקר ובצהריים, ובזמן האחרון בעיקר בשעות הערב והלילה, עובדי המכון עובדים מסביב לשעון כדי לסגור מעגל למען המשפחות וגם למדינה. כל פעם שזה לא קורה, אתה מתאכזב מחדש ולוקח את זה איתך בשגרת יומך. עם זאת, אנחנו מקווים שבקרוב כלל המעגלים ייסגרו ומבחינתנו, אנחנו נותנים את התרומה הקטנה שלנו לכך".
"אפשר לדעת שלא מדובר על ישראלי כבר בשלב מוקדם יחסית", פירט. "אם מדובר על בגדים שונים, שיניים, מצב הגופה, גוף וכו'. כמו כן האנתרופולוגים שלנו יודעים להגיד גם מה הגיל של אותו ממצא שמגיע אלינו, מה הגובה שלו ועוד פרטים. זה החלק שלהם ולכן הם מאוד חשובים בהליך זיהוי החללים".
השיחה עם ד"ר קוגל היא קשה בעיקר נפשית, לאור כך שעל פי ההערכות טיפל יחד עם חבריו במכון ביותר מ-2,000 גופות, בין היתר כפי שנחשף כאן בוואלה לאחר שסיפרה עמיתתו ד"ר נורית בובליל מנהלת אגף המעבדות במכון לרפואה משפטית כי לאורך כלל המלחמה, הם עדיין בדקו שרידי גופות שהגיעו מעזה.
"אי אפשר להתרגל לדבר כזה, זה מאוד קשה", הדגיש ד"ר קוגל. "אנחנו מדברים כאן על אירוע לאומי וכולם מחכים ומצפים לבשורה שלנו. אנשים עומדים ונותנים כבוד מחוץ למכון כשהשיירה של הארונות נכנסת. מבחינתנו, אנחנו גם רוצים לבשר למשפחות שחלל כזה או אחר חזר הביתה. זה קשה מבחינה נפשית, זה שוחק מאוד. ההקפצות, חוסר הידיעה, הריכוז הגבוה שצריך בעבודה. וזה נעשה מסביב לשעון, בייחוד מתחילת המלחמה. משרד הבריאות מעמיד לרשותנו טיפול נפשי לכל עובד בחינם ולפי רצונו, כך שתמיד יש לאן לפנות".
ההישגים הגדולים של המכון
7 באוקטובר קידם את המכון לרפואה משפטית שנמצא באבו כביר, גם מבחינת משרד הבריאות, אך גם בעיקר מבחינת הממשלה. "המכון עצמו מוביל היום את הרפואה בישראל. חשוב מאוד שלמדינה שלנו יהיה מכון לרפואה משפטית גדול ומשמעותי, וגם למעלה הבינו את זה. בימים אלה בונים את המכון החדש שנמצא באסף הרופא, התכנון להיכנס אליו, כך אני מקווה, הוא ב-2027, וזה יעניק לנו עוצמה גדולה לצד החידושים השונים שכבר הוכנסו והושקעו במבנה הנוכחי באבו כביר".
בכלי התקשורת השונים מדווחים על הגעתם של החללים למכון, ואז מתחילה הספירה לאחור לגבי הזיהוי. ברוב המקרים הזיהוי נעשה במספר שעות בודדות, אבל גם יכול להימשך הרבה יותר. "זה תלוי במצבם של הגופות שאנחנו מקבלים. להפיק DNA מעצמות זה לוקח זמן, לפעמים יותר ולפעמים פחות, וזה תלוי בממצאים שמגיעים. אני יכול להגיד שבאירועי 7 באוקטובר היה קושי משמעותי לזהות, כי הגיעו גופות שרופות, חלקם גם במצב ריקבון וזה היה מאוד קשה, אבל הצלחנו לעשות את זה. חשוב להבין, העבודה היומיומית שלנו היא לבדוק גופות שמגיעות אלינו במרחק של מספר שעות עד ימים במקרים בודדים. כאן מדובר על פרק של שנתיים וזה הבדל משמעותי כיצד הממצאים נשמרו ובאילו תנאים והכל משליך על כך לגבי תהליך הזיהוי".
100% מהנרצחים וההרוגים זוהו
הגאווה הגדולה של ראש המכון וגם של אנשי הצוות סביבו היא שעד עתה זוהו 100% מהנרצחים וההרוגים מאז 7 באוקטובר. "אין דבר כזה בהיסטוריה, ולכן זה יוצר רושם בינלאומי מאוד גדול. כי למשל באסון התאומים זיהו 1,700, עד עכשיו ממש באוקטובר האחרון נוספו עוד שמות, אין לזה שום תקדים בעולם. יש התעניינות מאוד גדולה ממדינות רבות בעולם במכון. רק לאחרונה ביקרו כאן רופאים משפטיים בכירים מארה"ב, משוויץ, מארגנטינה. הייתי בסלובקיה וסיפרתי על מה שעברנו מה-7 באוקטובר ואני ממשיך לספר ולהדגיש את המלחמה הקשה שעברנו כאן".
"כל הזמן יש טלפונים ואין לך יום ולילה, אני עושה את התפקיד הזה כבר די הרבה זמן וזה מאוד שוחק", סיפר. "אבל אנשים בסביבתי מבינים את החשיבות לכך. אני קובע מפגשים ופתאום מקפיצים אותי וצריך ללכת. זה קורה המון, אבל זה החיים שלנו, כל המדינה התהפכה ואני מקווה שבקרוב נחזור לשגרה מה שיותר מהר. אני באמת מאמין שנזהה את כלל החללים שיגיעו לישראל, שכל החללים יימצאו. היו פה מקרים קשים של גופות שהגיעו במצב רע בשנתיים האחרונות ובסוף הצלחנו גם לזהות".
לצד הגאווה הגדולה וחזון ההובלה, ד"ר קוגל מודה כי באקלים הנוכחי והטרנדי - שנאת ישראל, גם הם חווים התנהגות שונה מהקולגות בעולם. "יש מדינות שהייתי חושב פעמיים אם להגיע אליהן", אומר ד"ר קוגל. "אנחנו מתקשים גם היום בכתבי העת המדעיים והאקדמיים המובילים, לפרסם את מה שעברנו מ-7 באוקטובר, נטו מבחינה רפואית/מדעית. הסירובים הם נטו על בסיס כך שאנחנו מישראל. דוחים אותך אחרי יומיים. כתבנו מאמרים מפורטים על מה שעברנו במכון, לא מחכים לוועדת עורכים, לביקורת, אומרים - לא מתאים לנו. זה נושא רגיש מבחינתם, אבל אין ספק שזו התנהגות מפלה כי זה לא קשור למדע. אנחנו את שלנו נמשיך להגיד ולפרסם לעולם מה שקרה פה".
ד"ר קוגל טוען כי בכנסים ואירועים בעולם, וגם בשיחות היום יומיות שהוא מקיים יחד עם עמיתים למקצוע, גם שנתיים אחרי - העולם לא מבין את טבח ה-7 באוקטובר. "רק כאשר אני מראה להם תמונות הם מבינים, ומבחינתי זה חשוב. מה הם יודעים מבחינתם? שהייתה מלחמה, יש לנו שבויים ישראלים - וזהו. הם לא יודעים את כל מה שאנחנו עברנו ועוברים. שהיה פה טבח, אונס, רצח והתעללויות קשות באזרחי ישראל. הם לא מבינים, התפקיד שלנו בין היתר הוא להסביר מה שקרה. לאנשי רפואה זה הרבה יותר קל כי אני יכול להראות את מה שעשינו במכון".
"בנוסף אני נפגש עם אנשים שנחשבים 'שונאי ישראל', ואחרי השיחות שלי איתם הדעה שלהם משתנה. חלקם אנשים בכירים מאוד בעולם, כולל חברי פרלמנט, קולגות וסטודנטים בעולם. מלחמות מקדמות טכנולוגיות חדשות כמו רפואה ותעשיית הנשק, זה לא נעים להגיד. בשנתיים הנוכחיות, הכנסנו כל מיני טכנולוגיות חדשות והדברים האלה נותנים לך הזדמנויות לצאת מחוץ לקופסה. אין לי ספק שזה יקדם את הרפואה בישראל ובכלל. אני חושב שמצבנו גם ישתפר בעתיד, האמת תנצח. אולי זה ייקח זמן - אבל אנחנו צודקים".
במקביל, בעקבות הפרסום הבינלאומי, יותר ויותר סטודנטים מבקשים להתמחות ברפואה משפטית בישראל, כאשר בעבר היה קשה לשכנעם. "יש לנו מתמחים רבים שנמצאים כבר במכון ולומדים. אני אומר לכולם כי מבחינתי זה המקצוע הכי מעניין שיש, כי לא מדובר על תחום אחד. צריך לדעת כאן הרבה מרכיבים ותחומים שונים ממחלות ועד לזהות פגיעות קשות, תמיד יש עניין כאן ואני שמח שכעת זה מעניין גם את הסטודנטים. המקצוע הפך לפופולרי לצערנו, אחרי ה-7 באוקטובר".
בין המחבל סינוואר- לגיבורים שנרצחו
בין סינוואר לגיבורים שנרצחו
אחד מהרגעים המכוננים של ד"ר קוגל במהלך הקריירה הארוכה היא זיהויו של בכיר המחבלים יחיא סינוואר, אותו הוא לא שוכח. "ברגע שאתה עם הגופה ובודק, אתה לא חושב באותו רגע שאתה בודק מישהו מאוד משמעותי. היינו צריכים גם להבין מה גרם למותו. ברור שהייתה לו פגיעת ראש, אבל ניסינו להבין מה קדם למה. כשסיימנו, אמר לי קולגה: 'אתה מבין את מי בדקת עכשיו? את האיש שאחראי לטבח של אלפי אנשים ושינה פה את ההיסטוריה'. אתה לא חושב על זה, אותו דבר גם עם האנשים הטובים שנהרגו במלחמה, אתה בודק ומזהה, אחרי זה בבית אתה ממשיך לקרוא עליו ועל משפחתו, זה הולך איתך ואז אתה מעבד את מה שאתה עובר במכון".
"היו לא מעט רגעים קשים. בדקנו כאן המון חללים, בהם גם ילדים - וזה קשה מאוד", סיכם. "בעיקר שאתה רואה את הסבל של המשפחות והטרגדיה הקשה שקרתה לנו, אבל דווקא אז גילינו את טוב ליבם של האזרחים בישראל. אנשים מתנדבים כאן, מביאים לנו לאכול, אני זוכר שהביאו לנו ארוחת שישי למכון, אני הייתי צריך לברך ולהודות, ולא יכולתי לעשות את זה. התחלתי לבכות ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. זה ריגש אותי מאוד ועדיין מרגש. אנחנו פוגשים תמיד את הצד הרע של ההיסטוריה ובמקרים כאלה זה תמיד מרגש ויפה. כשיש מלחמה, אתה מגלה את התעצומות שיש באנשים. הצוות כולו מגיע ומשקיע, נותן את החיים שלו, יום-לילה ונשארים שעות רבות. המסירות של האנשים של המכון הדהימה אותי, כל אחד רוצה לעזור ולתרום וזה מפעים ואף פעם לא מובן מאליו. המלחמה זיקנה גם אותי, כי יש מחירים ששילמתי על כך כמו גם כל עם ישראל, אבל בסוף הכל למען מטרה נעלית הרבה יותר מאיתנו. לסגור מעגל ולהביא את כולם לקבר ישראל".