בקיבוצה, יראון שבגבול הצפון, נפטרה אתמול (שלישי) עדה פיינברג-סרני אשר הקימה את הקיבוץ עם חבריה לפני 76 שנים. פיינברג-סרני היתה חברת כנסת במשך קדנציה אחת, אשת חינוך ופעילה בתנועת הקיבוץ המאוחד. בת 95 במותה. היא נולדה ברומא, בירת איטליה, בשנת 1930 לד"ר דבורה אילון-סרני, מדענית ואשת חינוך שהגיעה לאיטליה מארץ ישראל לצורך לימודים ולד"ר אנריקו סרני, מדען בעל שם. משפחת סרני הייתה משפחה עתיקה ומיוחסת, ששורשיה באיטליה עוד מלפני גירוש ספרד. במלחמת העולם הראשונה לחם אנריקו במדי הצבא האיטלקי שחבר לצרפת ובריטניה. אחיו הצעיר, אנצו, היה לימים בין צנחני הישוב העברי שצנחו באירופה הכבושה. הוא נתפס על ידי הנאצים והוצא להורג במחנה דכאו.
כשהייתה בת עשרה חודשים מת אביה של עדה וכשהייתה בת ארבע אמה עלתה איתה לארץ ישראל והן גרו בתל אביב. בגיל 17 התגייסה עדה לפלמ"ח והצטרפה ל"הכשרה מגוייסת". 12 מחברי הגרעין נהרגו בקרב השני לכיבוש מצודת נבי יושע. היה מדובר בתחנת משטרה בריטית בגליל העליון שהפכה לאחד המבנים שמסמלים יותר מכל את המאבק להקמת מדינת ישראל. 28 לוחמים נהרגו בשלושה קרבות, עד שהמצודה נכבשה. הקרבות, שגבו מחיר דמים כבד, נחשבים לאלו שעיצבו את ערך הרעות בשדה הקרב ויש להם חשיבות בסימון גבול המדינה הצפוני. בקרב השני, ב-20 באפריל 1948, נפלו 22 מלוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח, מרביתם מהכשרת דפנה שבה הייתה חברה. עוד שמונה מחברי הגרעין נהרגו בקרבות נוספים באותה מלחמה.
אחרי מלחמת העצמאות היא וחבריה עלו לנקודה מבודדת על גבול ישראל עם לבנון. "זה היה חור, היינו מבודדים, לא היה אפילו כביש, אבל הלכנו לשם כי ככה אמרו לנו. חיינו בתחושה שאנחנו במשימה של הגנה על גבול המדינה", אמרה.
ביראון נישאה עדה לישראל איזי פיינברג ונולדו להם שלושה ילדים. היא עבדה כמחנכת ומורה בתיכון, עד שאחרי שני עשורים שוב קיבלה את צו התנועה ועל פי בקשת תנועת הקיבוץ המאוחד שובצה ברשימת המועמדים של המערך ונבחרה לכנסת השביעית. בתום קדנציה אחת שבה הביתה.
כשפרצה המלחמה האחרונה והוחלט לפנות את הישובים שלאורך גבול הצפון, פונתה גם פיינברג-סרני עם כל תושבי יראון. "חברים טובים שלי מבארי ומנחל עוז נרצחו, קיבוצים נהרסו. יש בי עצב גדול ובנוסף גם כעס. איך נתנו לזה לקרות? כל מלחמה וכל מבצע היו קשים ועברנו את כולם, אבל המלחמה הזאת היא המלחמה הכי גרועה והכי קשה. מלחמה כזו לא הייתה", אמרה בעצב. "לאורך השנים היו הרבה מלחמות ומבצעים עם כל מיני שמות, אף פעם לא עזבנו וגם לא חשבנו לעזוב. פעם הגיע אלוף מצה"ל להרצאה בקיבוץ ברעם. הוא אמר שצפויים תרחישים שעלולים להביא לפינוי הגליל. אמרתי לו שאותי לא מפנים. הרבה שנים אנשים הזכירו לי את זה, אבל הנה עובדה שעכשיו אני מפונה", אמרה בכאב לפני שנה וחצי. היתה לה גם ביקורת קשה על כך ש"שכחו את הגליל", לדבריה. "המדינה כבר בת 75, עבר מספיק זמן כדי שיתנו לנו יותר ממה שנתנו עד היום". היא הוסיפה בכעס שגם היה "יחס של זלזול כלפי הקיבוצים בתקופה שקדמה למלחמה". היא מרגישה ש"נעשה ניסיון למחוק מהתודעה ולגמד את מפעל החיים שלנו שהפך חסר ערך עבור ממשלת ישראל".
אחרי מספר חודשים מחוץ ליראון ביקשה לחזור צפונה. "עכשיו אני רוצה לחזור הביתה, שירו בי, אני לא מפחדת. די, אני עשיתי את שלי, ממה יש לי לפחד? יכולים לירות עלינו ממרון אל-ראס? נכון, אבל גם אנחנו יכולים לירות עליהם", אמרה לוואלה. היא היתה אופטימית לגבי עתיד יראון ואמרה: "אני יודעת שליראון יחזרו, כי יראון זה בית. נטענו מטעים, בנינו בתים, נגריה, יקב, נולדו ילדים - כל אלו אומרים שיש בית ובית לא עוזבים". עם זאת ציינה שהיא חוששת שהיא כבר לא תזכה לתחזור לביתה. לפני חמישה חודשים היא שבה הביתה, זכתה לשבת שוב על המרפסת שמשקיפה על הכפר מרון א-ראס שאיים על יראון וגם לשתות מדי פעם אספרסו, כמו שאהבה. היום היא מתה בביתה, הבית שהקימה על הגבול לפני 76 שנים.