יצחק רבין לא היה איש מושלם. להיפך. חסרונותיו הפכו אותו למה שהוא כן היה: איש. ביישן, חסר בטחון עצמי, נוטה להסמקה, כבד דיבור, קצת ג'ינג'י עם פתיל קצר. לא היתה לו אנגלית טובה במיוחד (למרות שליחותו בוושינגטון), לא היתה לו כריזמה מתפרצת. הוא היה נואם די קטן, התקשה להפליג בתיאורים בומבסטיים, לא אהב קהלים גדולים ושנא מסיבות קוקטייל.
הדבר שהוא הכי אהב היה צה"ל. וגם כדורגל. כשר ביטחון בילה את מרבית זמנו בין הלוחמים. זה המקום היחיד בו הרגיש באמת בבית. שנא את המשרד, שנא את המפלגה, שנא את הכנסת, שנא עסקנים. חוץ מאשר בבית, הוא הרגיש בבית רק בצבא ומאוד אהב להסתובב בשטח, עם החיילים.
מה ששבה את ליבי ברבין היה הקושי שלו לשקר. בואו נגיד את האמת: הפוליטיקאים משקרים. כל הזמן, לכל אחד, בכל נושא. גם לעצמם, אגב. יש כאלה שמשקרים בקול רם, יש כאלה שמשקרים בקול נמוך, יש כאלה שלוחשים שקר, יש כאלה שזה בא להם טבעי, יש כאלה שמתאמצים. השקרן הגדול ביותר שהיה כאן, אתם מכירים אותו מצויין - מתקשה להגיד אמת. היא יוצאת לו בקושי, מגומגמת.
רבין, בפעמים המעטות ששיקר, פשוט הסמיק. השקרים היו לבנים, לא מהותיים, אבל אתה ראית עליו שהוא סובל, שהוא רוצה לנפנף את זה הלאה, שהוא אומר לך שמע, אל תיקח אותי ברצינות עכשיו. זה לא רציני. שפת הגוף שלו שידרה את זה. הוא גם התקשה להתחמק משאלות בדרך האופיינית לפוליטיקאים. ענה גם לשאלות הכי קשות. היה רוטן משהו ואז פשוט עונה. ככה, ישר.
30 שנה לרצח רבין | פרויקט מיוחד
והוא לא ברח מאחריות. אף פעם, בשום נושא. החל מחשבון הדולרים של אשתו, כשהניח את המפתחות והתפטר מתפקיד ראש הממשלה בגלל עבירה פעוטה למדי שיוחסה לרעייתו, ועד הפעולה הכושלת לשחרורו של החייל החטוף נחשון וקסמן. במקרים האלה, הוא התעקש להגיד את הדברים בקול רם וגדול, בלי להסמיק, בלי לגמגם ובלי להתבלבל: "אני כראש הממשלה ושר הביטחון נושא באחריות להחלטה על הפעולה שבוצעה הערב כנגד המחבלים שחטפו את נחשון וקסמן ז"ל כבן ערובה לצורך פיגוע מיקוח".
הוא אמר את זה במסיבת העיתונאים לאחר הפעולה הכושלת בלי שהתבקש, בלי שנשאל, בלי שלחצו עליו. הוא אמר את זה כי זה היה נכון. הוא אמר את זה כי לידו ישב הרמטכ"ל וישבו קצינים ולוחמים והוא האמין שהאחראי זה הוא, לא הם. הוא בעל הסמכות, הוא קיבל את ההחלטה ולפיכך הוא גם בעל האחריות.
אלה חלק מהסיבות שבגללן אני מתגעגע ליצחק רבין. לא כי הוא היה מושלם. הוא לא היה מושלם. לא כי הוא לא עשה טעויות. הוא עשה טעויות, ועוד איך עשה. אני מתגעגע אליו כי הוא היה בן אדם, כי הוא היה צנוע, כי הוא לא ברח מאחריות וכי כל מה שעשה - עשה אך ורק כי האמין שזו טובת המדינה. הוא לחם למענה כל חייו, הוא לחם בפלמ"ח והוא הנהיג את חטיבת הראל בקרב על ירושלים והוא היה רמטכ"ל בששת הימים והעובדה שהוא היה כל כך אנושי, כל כך בן אדם, עם החסרונות והחולשות והנקודות הפגיעות משתקפת גם בזה שהוא התמוטט ערב המלחמה ההיא.
הוא התמוטט כי הוא הבין את הסכנה האיומה הנשקפת לחלום הציוני, החלום שעליו לחם ולמענו קבר את רוב חבריו, והוא פשוט קרס. וזה קורה מדי פעם לבני אדם. אבל הוא התעשת והוביל אותנו לניצחון. וגם כשעשה מהלכים שנויים במחלוקת, כמו הסכם אוסלו, הוא לא עשה את זה בשביל רייטינג ולא עשה את זה בגלל שלחצו עליו ולא עשה את זה כדי שמקורביו יעשו אחר כך עסקאות כלכליות מוצלחות. הוא עשה את זה כי הוא האמין שישראל צריכה להיות המדינה הכי חזקה באזור, אבל גם לחתור לשלום כל הזמן. הוא הסכים לקחת את הסיכון. הוא חשב שאפשר לקחת את הסיכון. האם הוא טעה? את זה אפילו ההיסטוריה לא תדע לשפוט, כי הוא נרצח ואף אחד לא יודע מה הוא היה עושה באותם ימים אם הפיגועים היו נמשכים. דבר אחד בטוח - הוא היה מקבל אחריות. על הכל. לטוב ולרע.
אני אהבתי את רבין כי הוא לא פחד. ביום העצרת בה נרצח, שאלה אותו עיתונאית אם הוא לובש שכפ"ץ. הוא ענה לה בתנועת יד מבטלת. כי זה היה רבין. כשנדמה היה לו ששואלים אותו שטות כלשהי, הוא הניף תנועת יד מבטלת. אם היה לובש שכפ"ץ, היה ניצל. אבל הוא לא חשב על עצמו. הוא ידע שיש עליו איומים. ראש השב"כ כרמי גילון חלק את המידע הזה איתו, וגם עם ראש האופוזיציה שהוביל את ההסתה, גם עם עורכי העיתונים ועם עוד כמה. רבין היה היחיד שהתייחס לזה בזלזול.
בעצם, לא רק רבין. בנימין נתניהו קיבל כמה וכמה אזהרות. הוא התעלם מכולן. הידועה פחות פורסמה ב"מעריב" לפני שנים. הוא העסיק אז פסיכולוג המונים צעיר, בחור צעיר, דתי, מתנחל, שסיים בהצטיינות זמן קצר קודם לימודים באוקספורד. היום הוא פרופסור יאיר עמיחי המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט באוניברסיטת רייכמן. אז הוא היה צעיר ולא מוכר. הוא ישב בישיבות של "הצוללת" של נתניהו והוא ראה, מקרוב, את מסע ההסתה שהובילו נתניהו ופעיליו נגד רבין.
הוא היה מזועזע. הוא הזהיר. הוא אמר שההסתה הזו משחררת יצרים אפלים לחלל האוויר, מוציאה שד גדול מהבקבוק. אחרי שהזהיר בעל פה, הזהיר גם בכתב. המליץ להוריד טונים, לצמצם את הרדיפה אחרי רבין לכל מקום, את הלקסיקון, את השימוש במילה "בוגד". אבל נתניהו התעלם. אחרי הרצח כתב פרופ' המבורגר מכתב קשה מדם ליבו לנתניהו והתפטר. הוא לא דיבר מעולם על הפרשה הזו. הייתי נותן הרבה לקבל היום את המכתב.
בניגוד לרבין, שזילזל באזהרות ובהתרעות על חייו, נתניהו דווקא נזהר. לא, לא על ראש הממשלה רבין. על חייו שלו. הוא ביקש מראש השב"כ דאז, יעקב פרי, לקבל שמירה אישית מהיחידה לאבטחת אישים של השב"כ. באותם ימים ראש האופוזיציה לא זכה לשמירת שירות הבטחון הכללי. נתניהו ידע שבגלל גילו הצעיר וחוסר נסיונו, אם יצעדו מאבטחי שב"כ עם אוזניות משני צדדיו, זה ישפר את תדמיתו כראש ממשלה פוטנציאלי. הוא הסביר לראש השב"כ פרי שיש עליו איומים. פרי אמר שיבדוק. הוא חזר לביבי ואמר ש"אכן מצאנו איומים על ביבי, אבל מדובר בנציב שב"ס אריה ביבי, לא בך". נתניהו התעקש. תדבר עם ראש הממשלה, דחק בפרי.
פרי סיפר לרבין, שהגיב כמו רבין: הוא רוצה שמירה? אז תשמרו עליו, אמר והוסיף תנועת יד מבטלת. רבין לא ידע שהשב"כ יציית לפקודתו וישמור על נתניהו, אבל לא כל כך ישמור עליו עצמו. ואז הוא נרצח.
ביום ראשון בערב, בעיצומה של פרשת היעלמותה של הפצ"רית והחששות כי התאבדה, זכיתי לראות את חברי משה קלוגהפט נותן בערוץ 12 נאום מדם ליבו בו הוא מציע לכולנו ש"אולי נתחיל בלהפסיק את ההסתה המטורפת נגד ראש הממשלה". קלוגהפט התכוון לנתניהו. למרבה הצער הוא לא היה כאן כשאותו נתניהו הוביל את ההסתה נגד רבין. מה גם, שנתניהו נשמר היום בטבעת האבטחה והשמירה הכבדה וההדוקה בעולם. לא רק הוא, גם בני ביתו, הקרובים והרחוקים.
זה לא מספיק לו. מי שמכיר את הפרטים יודע שהוא ממשיך לדחוק כל הזמן בכל הגורמים הרלוונטיים להדק את השמירה, להגביר את האבטחה, להגביה את החומות. אפילו כשהוא בבונקר התת-קרקעי העצום והמבוצר מתחת לירושלים, שנועד לניהול המדינה במהלך מלחמה, הוא מודאג וחושש לשלומו. ב-12 ימי המלחמה עם איראן שהה שם נתניהו, עשרות רבות של מטרים מתחת לאדמה במתחם הכי מבוצר, סגור, אטום ושמור בתבל, ודרש להדק את האבטחה ולהביא פלוגות מג"ב שישמרו גם מבחוץ. ואני נזכר ברבין ומחייך.
30 שנה מאז הרצח ההוא ולא למדנו כלום. יותר נכון, למדנו: למדנו שההסתה עובדת. שההפחדה מצליחה. שמכונת רעל מסוגלת להלך אימים, לשנות מציאות, לייצר עובדות חדשות, אמת חדשה, להפיל ממשלות ולגרום לחברה הישראלית נזק שגדולי אויביה לא הצליחו. את מסע ההסתה שהביא לרצח רבין חוו מאז ועד היום רבים וטובים. רמטכ"לים, ראשי שב"כ, גורמי משפט בכירים, שופטים עליונים, יועצים משפטיים, עיתונאים, פוליטיקאים, מובילי דעה, שומרי סף וגם סתם אזרחים. ציבורים שלמים שהושחרו, שהושמצו, שהותקפו. חטאם היחיד היה שחשבו אחרת ממפעיליה של אותה מכונת רעל.
למכונה הזו יש היום הרבה מאוד חלקים, רכיבים, זרועות, מפעילים ואגפים. אבל בסוף, כשכל זה מתפרק לגורמיו וחלקיו, זו אותה ההסתה הגולמית, המזוקקת, הפשוטה והנוראה ההיא: מי שלא איתנו - בוגד. מי שלא חושב כמונו - לא יהודי, לא פטריוט, פועל נגד הלוחמים, פועל נגד המנהיג, פועל נגד השכינה. זה התחיל ב"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", נמשך ב"נתניהו טוב ליהודים" (באדיבות חב"ד), אחר כך ב"שמאלנים בוגדים" והיום זה מה שאתם רואים ברחובות, בקבוצות הווטסאפ, בערוצים הביביסטים, ברשתות החברתיות.
מתחת לכל זה יש כאן מדינה מדהימה, עם מופלא, אוסף חסר תקדים של אנשים נדירים שהקימו באמצע המזרח התיכון, מוקפים מדבר ואויבים, את הנס הגדול ביותר שהוקם אי פעם בידי אדם. כמה עצוב שמה שיכול לקלקל אותו, אפילו להרוס אותו, הוא אנחנו. רק אנחנו.